המסע אל בן האדם

(2490 מילים)

חלק ראשון:

תשעה חודשי המתנה סבלנית עומדות להסתיים. לפַנַי רק עוד כמה שעות (לא פשוטות אמנם) בסוכנות הרכב, עמידה בתור, מילוי טפסים, לך ובוא.

ואז, בסופו של דבר, אחרי הכל, אני יושב במכוניתי החדשה, המנוע פועם בקצב אחיד ואני יוצא לדרכי. העולם מחכה לי. אני יוצא למסע לא ידוע. המרחב האינסופי פרוש לפני. מעתה המכונית תהיה לביתי.

לאחר היום המפרך אני חלש ועייף, אך מצפה בהתרגשות לבאות. האתגר הראשון הוא לנהוג! עלי להתוודות, אינני יודע לנהוג. אני מסתכל בקנאה, בפליאה, במכוניות הטסות סביבי, מתמרנות לימין ולשמאל, במיומנות כה טבעית, כה חיננית, והדבר נראה בלתי אפשרי. כך או כך אין כבר דרך חזרה, מאוחר כבר לגלות שלנהוג זה עניין לא פשוט, מתסכל בלי סוף, ומסוכן- כל כך מסוכן.

כנאבק בגלי ים סוער אני נאבק במוט ההילוכים, בדוושת המצמד, בהגה, בתוואי הכביש. בכל זאת הדרך קורצת לי, בין כפליה היא צופנת הבטחות. אני מאמץ את ידיי – קדימה, קדימה, אל החלל הזוהר, אל הבלתי ידוע. לרגע הלב שר ואני מצפה רק לטוב. הנה יתממש כל מה שמקודד בתוכי – כמיהות, חלומות, ותקוות – אני בטוח, זה יקרה. אני לא יודע בדיוק איך, אך הצעד הראשון נעשה, הצעד הראשון הוא הקשה ביותר. הנני כמצבר טעון עד הסוף, העייפות שהיתה בתחילה נעלמה, כל הישג ולו הקטן ביכולת השליטה שלי ברכב ממלאת אותי שמחה גדולה.

                ***                                    

היום אני נוהג על דרך פנויה. דרכי מתעקלת ברכות לימין ולשמאל, מובילה אותי בטוחות, אי לאן? אל הבלתי נודע שמקופל בין גבעות עגולות, משורטטות כנגד האופק. הדרך מובילה ביניהן ברכות, ואני מיטלטל לקצב הדרך הטובה, הפנויה, המיושרת, ונרגע כתינוק בין שדי אמו.

או אז מופיע מולי שלט אזהרה. ולאחריו סרטי סימון ואורות מהבהבים. הדרך הסלולה הופכת עפר, מנוקדת מהמורות ובוץ. אני נתקע. הגה לימין, הגה לשמאל, הילוך לפנים, לאחור. אין תזוזה. אני זועם תחילה, אחר כך מאוכזב, פגוע. איך בגדה בי הדרך, זו שהתיימרה לקחת אותי למחוז חפצי, זאת שלמדתי לאהוב, שהיתה לי מקור השראה והיתה לי מורת דרך ומקור ביטחון. ומה אעשה עכשיו?

לאחר ימים, חודשים ושנים של המתנה וחילוץ והיתקעות חוזרת, גם לאחר שיצאתי אל הכביש הסלול, המשיכו התסכול והכאב ללוות אותי. איזו דרך להתחיל מסע? חשבתי, דווקא כשאני זקוק לדרך נוחה, לסדר במחשבותי, להתאמן בנהיגה. לפתע איני בוטח בדרך יותר, ולא ביכולת הנהיגה שלי. האפשרות להגיע למחוז חפץ, והאפשרות ליהנות שוב מן המסע, נראים לי רחוקים. דמעות חמות יורדות על לחיי, כוות את נפשי, אני כמעט מיואש, אך יותר מכך כועס.

אני מתקשח על המושב, ממקד מבטי בעיקשות לפנים. בכל זאת אמשיך, קדימה, יהיה אשר יהיה. לא אוותר. אני פתאום שונא את הדרך, שונא את הרכב, שונא את עצמי. אך מעבר להרים יש ארץ חדשה ודרך חדשה, שם מוכרח להיות אחרת. ואם לא שם, היכן שהוא. אני יודע, היכן שהוא אמצא מעיין ועץ פרי עם כר דשא ודרך מוזהבת הנוסעת אל תוך אגדה.

***                   

היום החלפתי מעט כוח ואני נוסע בדרך מדבר. עדיין קצת בהיסוס אך אני אופטימי יותר. אני מוכרח להיות אופטימי אחרת מה הטעם לכל זה? הרי לא יתכן שכל מה שאני עושה, אני עושה במקרה. לא ייתכן שכל הרעיון הזה של לנסוע ולנסוע אין לו תכלית. לא יתכן כי אין לדרך יעוד, שאין היא מובילה למשהו ברור, אמיתי.

ואולי, אני מהרהר, עצם ההנאה מהנהיגה או מהדרך היא התכלית. אני מתחיל ליהנות מהנהיגה ובזכותה מתחיל גם לגלות את הנוף מסביבי. מאז שאיני מרוכז כל כך בשליטה ברכב אני יכול להרשות לעצמי להביט מסביב, במרחב האדמדם הנפרש לפני, בשיחי הקקטוס הגדולים המיתמרים פה ושם, במצוקים האדירים המשורטטים על אופק כחול וצלול. אני יכול להריח את האוויר, אני יכול לנשום את הפרא החופשי, לחוש את רטט המנוע המתואם עם תדר החשמל בתוכי. לאחר שנים של תרגול אני יכול לנהוג די חופשי, כאילו נולדתי עם הגה. האם אתגבר על חוסר הביטחון שחוויתי בתחילת מסעי, האם אוכל לסלוח?

אי שם במרחבי הכרתי מקננת אי נוחות כלשהי, שכן אינני יודע בעצם איפה אני, לאן אני נוסע ומדוע? אינני יודע אם מישהו יוכל לעזור לי אם אזדקק לעזרה. האם אוכל לבטוח בנהגים שסביבי? האם אוכל לבטוח שלא אתקע שוב כה חסר אונים בבוץ? או שאפול לתהום? האם אני יכול לבטוח בשבריריות רכבי אשר כל רגע יכול להתקלקל, להישאר ללא דלק? ואיך אבטח שלא אהיה שוב ללעג ולקלס כפי שהייתי בפי כל מי שראה כיצד נהגתי באיוולת? איך אבטח ששוב לא ירמוני אנשי הגרר והמכונאים, יגזלו את כספי, זמני ובריאות נפשי?

האם אצטרך לשמוע שוב מפי אנשים מזדמנים שאין טעם לנסוע ולנסוע? שעדיף לשבת באיזה משרד עם חלונות מוגפים ולהיות מעשי? לחפש דברים מציאותיים?

יפה! כל הכבוד, יאמרו לי. הגעת למדבר הגדול, המיסתורי. לא רבים מגיעים לשם. לרוב האנשים אין זמן לזה, והם לא יכולים להרשות לעצמם מין מסע הרפתקאות עוצר נשימה שכזה. והנה הגשמת. הגעת למדבר הגדול. צלם כמה תמונות כדי להראות לחברים וחזור לחיים הרגילים. תמיד תוכל לפתוח את האלבום ולהראות לכולם איפה היית (נדמה לי, שמתישהו במאה העשרים ואחת "יעלו את התמונות לפייסבוק").

אבל אני לא חיפשתי את המדבר הזה למרות שהוא כל כך יפה, לא חיפשתי הרפתקאות למרות שיצאתי למסע הזה. וגם אין לי עניין לחזור ל 'חיים רגילים'. מוזר, אני יודע בברור מה אני לא רוצה אבל לא יודע מה כן.

***                   

בזמן האחרון עלי לחצות צמתים מאובקים נידחים ללא הרף. אינני יודע לאן לפנות באותן צמתים ולא פעם אני מוצא את עצמי שוב בצומת בה הייתי לפני יומיים, עומד בפני אותן שאלות כמקודם. לעיתים אני עוצר בצד הנתיב השומם, המנוע פועל בהילוך סרק, פועם קצובות תחת מפות שאני פורש על המכסה. אני שב ומנסה לחשב כיוונים, להבין מאיפה באתי, לאן אני אמור לפנות? בייאושי אני מנסה להריח את האוויר, לנחש. מה עוד יש פה שיכול לעזור לי להבין? מהו הצעד הבא? אם בכלל.

לפתע סוגר עלי המרחב הגדול כתא ואני חש לכוד, אני חש כבול. כל זה הרי כה חסר משמעות, אני חושב, הדרך המאובקת היתה לי לזרה, הגבעות שבאופק אינן מבטיחות יותר עוד דבר מלבד אכזבה נוספת. הרי אני נוסע כבר שנים על גבי שנים בטירוף מוחלט. ומה? כמו פתי תמיד חשבתי שמעבר לעיקול הבא תתגלה ארץ ההבטחה.

כנראה שאינני מוכשר לכך, אינני ראוי, או שאין לי מזל. אני חש זנוח, בודד. עכשיו אני יודע לפחות מה חיפשתי. רק עכשיו הבנתי את זה. חיפשתי אהבה! רק אהבה, זהו. כול השאר לא שווה את המאמץ.

אך איך ניתן למצוא אהבה בדרכים מאובקות וגבעות רחוקות? מה זו בכלל אהבה?

אילו הייתי יודע אולי הייתי יודע איך לחפש? אולי הייתי יודע היכן לחפש. אילו היה לי קצה חוט. אילו הייתה לי מפה אמינה.

***                   

היום אני נוסע בעצלתיים, שעות, שקוע במחשבות. לא קל לנהוג ולחשוב באופן כה מאומץ בו זמנית. אני נוסע ולפני רכב אחר, ככה קל לי יותר. אני נוהג באופן אוטומטי, מפקיד את הדרך בידיו של מישהו שנוסע לפני. אפשר לנסות להאמין שהוא יודע את הדרך, אולי? אחרת הוא היה כבר עוצר לברר, לא? אם כך, כנראה שהוא יודע לפחות משהו.

הדרך עולה, משתפלת, חוברת לעוד אחת ואז לדרך אחרת. היא לאט מתמתנת, מתרחבת, נשפכת, ונמזגת אל תוך העיר הגדולה.

בסבך של העיר הנהיגה הופכת לעבודה מפרכת. תמרון זהיר בין אלפי מכוניות, עצירה באינספור רמזורים, האטה, האצה, האצה, האטה. תצרוכת הדלק גבוהה. מיכל הדלק שב ומתרוקן וכספי הולך ואוזל. אבל אין הפוגה: תיקונים, החלפות שמן, עוד רמזורים וחיפוש חנייה.

אני עייף. ומה עכשיו? אני לא יודע. רק לא לחזור למדבר השממה, רק לא להיות שוב לבד. כה מנותק וכל כך שביר במרחב האכזר. כאן – אני מתנחם – יש עוד אין ספור בריות מבולבלות כמוני, וכולם מחפשים האחד בשני נחמה. כאן כולם עושים עסקים ומחפשים שותפים לאינספור עסקאות. והעסקה היא כזו: אני אנצל אותך, אשתמש בך, אולי אפילו אהפוך אותך לסחבה עלובה, ואתה תעשה לי את אותו הדבר. ואז כאשר נהיה מרוטים כהוגן, אני אתן לך, או למישהו אחר, להתלונן באזני, בלי להקשיב למה שתאמר לי- פשוט כי יש לי צרות משל עצמי – ואחר כך נתחלף, אני אתלונן באזנך ואתה לא תקשיב – כדי להתעודד. אתה תטפח על שכמי ותאמר לי כמה בכל זאת אני גדול ויפה, ושוב נתחלף.

העיקר בכרך הוא אף פעם לא לעצור. אם אינך עוצר אינך צריך ואין לך זמן לעשות איזשהו חשבון, ומי שאף פעם לא עושה חשבון הוא כאילו חופשי. אין עליו כל מגבלה של הגיון ישר, של מצפון, של פרעון חובות.

אולם העובדה שבכרך אף פעם לא עוצרים, לא מונעת מבן האדם להיות גם מין עצלן – חרדון עירוני שרובץ בשמש בלי לעשות שום דבר משמעותי, מלבד לעלות ולרדת מדי פעם על הגחון ולהשמיע צפצופים דקים על מנת לקרא לנקבות, ולאמץ את העצלנות כערך.

אכן זה מוזר, כי מצד אחד לדוגמא, הבריות בכרך לא נוהגות את רכביהן להנאתן אלא רק לתכלית עניינית כלשהיא. מצד שני, במקום זאת, הם עסוקים מעל לראש בנהיגת רכבים ווירטואליים מול מחשב טלוויזיה או מסך כלשהו כאילו להנאתם. שעות, בלי תכלית. או דוגמא נוספת, כמעט אף אחד בכרך הגדול לא שוטף את מכוניתו בעצמו, ומצד שני אותו אדם שיתעצל ובשום אופן לא ישטוף את מכוניתו בעצמו ילך יום יום למקום עבודתו ויעבוד בפרך שעות מול תכניות וספקים ועובדים ומנהלים, מאבקי שכר וחופשות בתשלום, על מנת לפתח מכונה שנניח: תשטוף רכבים. ואני שואל? האם לא יותר פשוט לנקות את המכונית במתינות עם דלי וסמרטוט?

אני מנסה עוד לנקות את מכוניתי בעצמי. אם כי אני מודה שגם לי נשאר מעט כוח וזמן בין האצה לרמזור ולדוחות חנייה.

חלק שני:

… היום מצאתי חבר. חובב נסיעות כמוני שטוען כי הוא יודע את הדרך לנסוע למקום הנכון.

"המקום הנכון?" אני שואל בתמיהה, והוא עונה בשאלה:

"כשאתה נוסע? אתה מתרכז בדרך מולך?"

"כן" אני משיב.

"ואתה קורא את השלטים ומנסה להימנע ממכשולים, מהמורות ועיקולים מסוכנים?"

"כמובן, כך צריך לעשות, לא?"

"ואז? אתה מחשב כיוונים? מה הכיוון הרצוי ביחס לכביש וביחס לכיוון שאליו אתה בפועל נוסע?"

"כן, ככה הגיוני".

"אם כך" קובע ידידי, "אתה נוהג לא נכון ובצורה כזו לא תגיע לשום מקום ממשי, לא משנה כמה תנסה ותזיע"!

"אני לא חושב שהבנתי" אני אומר בכנות.

"תראה", מסביר הידיד "הרי אינך מחפש כביש גם לא גבעה בניין או כתובת. אם את אלה היית מחפש היית מזמן כבר מוצא. אתה לא מחפש סתם ליהנות מנוף, דרך, שמש, אם את אלה היית מחפש היית מזמן כבר מוצא. אתה מחפש דבר מה אחר".

"כן" אני מאשר "אבל אני לא מוצא!!"

"אינך מוצא, כי אתה מסתכל למקום לא נכון. אתה מסתכל למקומות רגילים אך מחפש דבר מה אחר. אם אתה מחפש משהו אחר עליך גם להסתכל למקום האחר.

סע אל הר המוריה" מסכם הידיד "הבט למעלה ותמצא את מה שאתה מבקש. אבל זכור, לא לוותר!"

***                   

היום יום נאה. אני משאיר מאחורי את דביקות העיר ואת עשנה ויוצא למסע אל הר המוריה. בתחילה הדרך רכה ונוחה, נפרשת, כמצפה לצו אדונה. ההר ניצב ממול במרחק. אך ככל שאני מתקרב, כך קשה לי יותר למצוא את הדרך המעפילה לליבו של ההר. רעמים וברקים יורקים מסביבו, האדמה רועדת, אני כבר קרוב, אך ההר אפוף תמרות אש ועשן. הדרך סוטה. פעם לימין ופעם לשמאל ואיני מצליח להתקרב אלא במעט. אני נעצר, כמעט מתייאש, נראה שהדבר אינו לפי כוחי. אני יוצא מהמכונית, עומד נוכח ההר הנשפה ובוהה. אין פיתרון!

אני חוזר פנימה צופר ובועט. "מה לך ההר? מה רצונך ואיזו היא  הדרך אילך!?" אני צועק בתסכול.

"שמע הנוסע!"  אני שומע קול מהדהד מתוך העשן והאש "אנוכי אדוני אלוהיך אדוני האחד. רק הדרך שלי מובילה אלי ולא שום דרך אחרת. איני אספלט לא הילוכים או בוכנות, איני נוף לא שקיעה לא מקום, איני מחשבה לא רגש או דמיון. אני היא הדרך היחידה אל עצמי. כל מחאותיך אין בהן להועיל. תפקידך לעשות את דברי!"

אני נוטש את רכבי ומתחיל ללכת, מעפיל ומטפס בציפורניי ידיי על סלעים חשופים, נשרט ונחבל. האדמה רועדת סביב וסלעי ענק ניתקים ומדרדרים במדרון הקשה. גשם מתחיל לרדת והופך למבול. מסביבי עוד ברקים ורעמים, ואיתם אש וגופרית. עוד מים שוטפים מן ההר גורפים בדרכם אדמה והמים אדומים כדם. המים ספוגים בבגדיי, נקווים בכל הגומחות בגופי, ניגרים מסנטרי משערותיי ממרפקי.

משהו אוחז במותניי, ולפתע – מין יד נעלמה מניפה בי תנופה אחת ולמעלה!

אני מוצא את עצמי בערוץ מוגן ויפה ובעל היד למולי – מין דמות זוהרת בלובן בהיר. גלים של זוהר נובעים מן הדמות ואני איני יכול להעתיק מבטי. אני מתקרב והוא מחבק את כתפי, מלטף שערי. אני שם לב כי עכשיו אני יבש ונקי. מאחורי מוזיקה מתנגנת, תוף וחליל, כלי מיתר וקולות ילדים, והם הולכים וקרבים עד שמגיעים.

עשרות ילדים חייכנים רצים ומקיפים את האיש בלבן, מנשקים את ידיו ומחבקים את רגליו, אחר כך יושבים ומביטים באורו של האיש. גם אני יושב, והאיש מבקש, ללא מילים, שאתבונן בילדים.

בהדרגה אני מבין כי כל ילד או ילדה, גוף ופנים הם סיפור שלם, מרתק ופלאי. אני מתבונן בילדה שמולי, בהבעת הפה וברק העניים, תנוחת הראש או איך מפוסלות בה הידיים, ואני משתאה. כי כל כולה היא סיפור מעניין. היא איזו ארץ עטופה בהילת אור. כל תושביה משוררים, גרים בארמונות פנינים התלויים באוויר. ומתחת לארמונות פלגי מים מרחפים היורדים מהרים מוריקים. נמשכים הפלגים מראשי ההרים, כסרטים בדממה נוצצים. והדממה, דממה חיה, עמוקת הגות ותפילה עתיקים.

אני מסתכל על ילד אחר שלצידי, על עיניו, אפו, סנטרו. והינה הוא ארץ אחרת, צופה אל ים, אי מבוצר ובו מגדל מחודד וארמון כמו עשוי חול של זהב שמטפטפים בין אצבעות הידיים. תושבי האי מלחים, כל היום רוקדים ושרים, עד שמגיע תורם להחליף צוותים אחרים של ספינות עץ השטות באוויר. ולפני שהצוותים מתחלפים, הם מתחבקים מניפים זה את זה למעלה ומספרים על הרפתקאות מופלאות וארצות רחוקות שגילו, ועל אלה שעוד לא נחקרו.

אחים, קורא האיש בלבן לכל הילדים, וכולם קמים, ואז מקבלים מידיו, כל אחד בתורו, חפץ כלשהו, מתנת האיש בלבן. כשמגיע תורי אני מקבל אל ידי מכונית צעצוע קטנה ויפה. ואני מקבל גם שלום וברכה מפיו של האיש ושט לי, לרגע, בעיני החמלה.

***                   

היום אני נוהג במכונית החדשה שקיבלתי. זאת מכונית פלאית כי היא לא רק נוסעת על הכביש אלא גם שטה בים וצוללת ועולה ומרחפת וטסה. מיכל הדלק שבה מתמלא מעצמו תמיד. היא כמעט לא צריכה תיקונים מלבד פעם בחודש כשבא בחור מכונף, צוחק ומתבדח ואנחנו מחליפים ביחד שמן ופילטר אוויר.

עם הזמן תוך כדי נסיעה באותה מכונית למדתי משהו חשוב: איני נוסע לשום מקום לבדי! למדתי לאן להסתכל. אני הרי נוסע למקום אחר, לכן לשם אני מסתכל. אני מסתכל למעלה ושם תמיד, לפני ולשמאלי, נוסע איתי עמוד הענן. במשך היום הוא מראה לי את הדרך ובלילה נוסע שם איתי עמוד של אש. וכשיש סכנה העמוד חוצץ בינה וביני.

לעיתים אני נוסע לבקר ילדים שעוד לא מכירים את ההר, לספר להם עליו. לפעמים אלה מבוגרים שעוד לא גדלו להיות ילדים ואז הם לא מאמינים. ולפעמים אני הולך לבקר בארצות הילדים של האיש בלבן והם מזמינים אותי לנסוע איתם לתוך עולמותיהם.

היום אני נוסע אל האור הכתום. האור הכתום גר בשולי הוורוד. זהו אור גבוה שצורתו משפך והוא בוקע מבין ענני צמר לבנים. בזהירות אני מקיף את העננים במכונית, נכנס לכתום וטובל. הכתום מקיף אותי מעברים, הוא גם שקוף וגם טעים. הטעם בא מלמעלה ואני מרים את ראשי וחש ברסיסים של כחול נוחתים על פניי. במעלה הכתום כמשפך נופלים רסיסי הכחול במפל מים אדיר שנובעים מענן וגולשים.

אני נוהג פנימה והנסיעה אינה רק תחושה מחשבה או דמיון, אם כי כל אלה נלווים. הנסיעה היא אדם. היא פנימו של ילד אדם שנשטף, הואר, זוכך ונולד מחדש. אז באופן ייחודי רק לו, הוא מבטא את עצמו. הוא עולם. הוא צלמו הייחודי של אל שדי, הוא אינסוף חירותו ורב גוניותו, הוא הודו והדרו.

שם בתוכו – עמוק – במקום המוגן ביותר, במקום בו אני בוחר להיות, במרכז ישותו, בלב, במקום שבו הוא פועם, במקום מסתורי, לא מוסבר, מופלא ביותר– הוא אהבתו. אהבת האל הגדול לברואים בצלמו.