(1170 מילים)
יש מקום שאליו אני אוהב לבוא, לשבת, לחלום. במקום הזה לא קר ולא חם, אין שם צבעים רגילים ולא צורות רגילות, יש שם צלילים – מוזיקה שמחברת בין רוח לנפש.
הצלילים היום משורטטים בקווים ברורים ופשוטים. הראשונים עולים מעודנים ורגועים, מציירים לי מקום כמו כַּפְרִי. יום שמש שליו והחוואי הזקן מתיישב על כיסא הנדנדה שלו במרפסתו הבנויה עץ, מפטם מקטרת ומביט מנומנם בעצי הדולב הענקיים הנטועים בכניסה לחוותו, היכן שדרך העפר נושקת לחצר. עלי הדולב מרשרשים בעליהם על רקע שמיי תכלת עמוק.
אז, כמו במפתיע – אבל לא באמת במפתיע – נוחתת באמצע הדשא שצמוד למרפסת גיטרה כבדה, דיסטורשן עבה, והם רומסים בצליליהם הגסים את כל הפסטורליה…
לא, זה לא מפתיע אותו, את הזקן, הוא יודע שהפסטורליה סביבו היא רק עטיפה, ומעבר לעטיפה ועמוק בליבו זה עדיין רועש וגואש כמו אצל נער שהספיק כבר לכאוב ולכעוס אך הוא עדיין רחוק מלהשלים עם הכאב והכעס הזה. והנער נכון עכשיו, ברגע זה, לצאת לעולם הגדול, עם כל המרץ והכוח שלו וללמד את העולם לקח שלא יישכח.
הצלילים גבריים, מתריסים, ברור שגבר יצר אותם. אך למרות תנועתם הדורסת, הם מתחילים שם את הסיפור שיסופר היום, והוא הרפתקני, מלא אנרגיה מתפרצת, שיכורת כוח, משתוקקת.
אז, תוך מבט נוסף בסימפוניה הכוחנית הזו, החוואי הזקן שם לב, שהיא לא סתם מתפרעת, וכי יש שם תבנית, ומשורטטים בה צורות ומבנים. לצלילים אלה יש כוונות, יש להם כיוונים וזה מושך את תשומת ליבו.
לאט עולים בו מראות. חייו מוצגים מול עיניו, אירועים שהביאו אכזבות וכעסים אז התחלפו בכניעה, התרצות וחוזר חלילה. צלילי הדיסטורשן על מרפסת ביתו השליו מתנקזים לתוך צלילים אקוסטיים מלודיים, ולתוך סיפור חייו הפורט בנשמתו. הוא יודע, כל אלה הם רק תפאורה.
כל לקחי חייו, חכמתו, מה שהוא ראה ושמע, עצי הדולב הענקיים שנטע בידיו כשהיו עוד רכים– כל אלה הם תפאורה לדבר אחר. הוא עומד לחזות במשהו הזה. עכשיו. הוא יודע. זו לא הפעם הראשונה ולא האחרונה שזה קורה לו. זה לא קשור לעובדה שהוא זקן שיושב על מרפסת במקום פסטורלי ושליו וגיטרת דיסטורשן הולמת בנוף. מאז ומעולם, כל חייו הוא עומד מול המשהו הזה וחוזה תפארתו, והנה ה'משהו הזה' עומד לבקר אותו שוב.
זה הזמן להעביר הילוך, להגביר את הקצב. הגיטרה הכבדה נעלמת לרגע. עכשיו זה צליל חד, ברור, כמו טיל אלגנטי ודק שעף מפה לשם ומשרטט תרשים ענייני. כך וכך קווים מימין, כך וכך משמאל, זה מוביל לזה, זה הופך לההוא, הדברים משורטטים בבהירות מתמטית. ובכל זאת יש לזה נופך פנטסטי. עם כל הניסיון להיות חד וברור, להסביר את עצמו בפשטות, באופן מציאותי, סכמטי, יש פה נופך פנטסטי. הפנטסטי הזה תמיד מלווה אותו, את הזקן, גם הדברים ההגיוניים והברורים ביותר הם פנטסטיים.
לעיתים קרובות נמאס לו לעבוד את האדמה הברורה וההגיונית והוא בא לפה, מתיישב על המרפסת לחלום. הוא יודע שזה לא משנה, אם הוא עובד את האדמה, אם הוא ענייני ומעשי, אם הוא יושב על מרפסת לחלום, אם הוא כועס או אוהב עד כלות, ואפילו אם ילך לרגע לאיבוד – התגלות ה'משהו ההוא' לא תשתנה. ואף על פי שאין לזקן שום מילים, גם לא צלילים או צורות לתאר את ההתגלות לעצמו, ולמרות שה'משהו הזה' משתנה ללא הרף, מפתיע אותו בכל פעם ופעם, זהו אותו המשהו עצמו.
החלל מסביב מסתחרר, כל האינטנסיביות הזו היא קצת מוגזמת לרגע. לרגע הוא משתעשע ברעיון לאבד את שפיות דעתו. אחרי שעיבד את האדמה, אחרי שכעס, התרצה, אהב, לחם, התרגש, ישב בשלווה על המרפסת – מה עוד נותר לו לעשות מלבד לנסות לאבד קצת את שפיות דעתו?
אולם יש קול שפוי ממנו. הקול הזה אוחז לפתע בידו, מקים אותך על רגליו ויוצא איתו במחולות. האם זו שיא ההתגלות? לא, הוא כבר יודע – להתגלות הזו אין שיא, אין לה התחלה וסוף, כל החיים הוא רואה אותה בנפשו. היא תמיד פה.
רק מפתיע אותו בכל פעם לגלות שלהתגלות הזו יש כוונה ורצון. הנה היא אוחזת בידו לרקוד. הגיטרה עם הדיסטורשן הלוחמני פה איתו, שדות הצלילים ההגיוניים, שדות הצלילים הפסטורליים, השמיים שהפכו סגולים מרוב שקיעות, פה, המרפסת העשויה עץ, גופו הזקן מצולק הקרבות ורווי החוויות, הבית הזה שצמוד למרפסת בו השכיב את אהוביו ברכות לישון, פה, הכל פה!
וההתגלות? ההתגלות שמאחורי כל זה? היא פה? היא פה אבל לא באופן פיזי? היא לא ממש פה? היא כן ממש פה? לעולם לא יתפוס אותה למרות שהוא מנסה ללא הרף. לעולם לא יצליח לשים אותה בכלוב של מחשבותיו הקודחות. הנה היא אוחזת בידו לרקוד.
ומיד משהו אחר. אי אפשר לְקַבֵּעַ את זה, לִצְפוֹת צעדים. רק המוזיקה עוצרת צליליה. הזקן עומד מריקודו. פעמונים נשמעים. קלושים, רחוקים. הצלילים חוזרים, אבל עכשיו הם שונים. פתאום מתרגשים.
מה, יש לו כוח עכשיו לרגשנויות? באחר צהריים כזה על המרפסת? איך זה שיש עדיין אגמים כאלה של רגש סביבו? הוא מתיישב ומתיקות אופפת אותו. כן, הוא יודע שההתגלות לעיתים מתרגשת בחום. החום עולה ועולה, מצטבר, מתגעש כענני סערה במרומים שמביאים את הגשם.
ואז זרזיף דק, ראשון, של לחלוחית. עיניו מתמלאות. הוא שומט את מקטרתו מהדק את שפתיו ואת שיניו זו לזו, קופץ אגרופיו, עם האחד הוא מוחה את לחיו, ממקד מבט, רושף בהתגלות הזו שמולו. כל נפשו רועשת גועשת – כל קושי, כל תשוקה שבו, כל כאב, כל החלומות שלוחשים קסמים באוזנו. הנה שוב הוא נער צעיר המוכן לנקב את העולם במבטו.
צלילי אותיות מופיעים על רקע המדשאה הרעננה שמולו, צלילי אותיות מאירות. כל הכוח הזה שפועל סביבו מתמקד במעין פסוק, תפילה, מנטרה, השבעה או ברית. כן זוהי ברית. ברית שלעולם היא. הוא עוצם את עיניו מול החזון וממלל את צלילי הברית הנוסקים ונשבע באלוהי האלוהים ובאדוני האדונים.
ואז – הוא חושב – הרי זה סיום ראוי והולם. נראה שמספיק להיום. הוא כבר עשה מספיק צחוק מעצמו. הוא שוב מתיישב בכורסתו המתנדנדת, מול הנוף, מפטם מחדש את המקטרת שלו.
ההתגלות שבה לרבוץ לידו, כחתלתול שמנמן שנרדם בשלווה בשמש. אחת מעיני החתול פקוחה למחצה תמיד. ערה, מחכה. הוא יודע, הזקן, הוא לעולם לא לבד, והוא מעולם לא יידע מה יתרחש נגד עיניו בעוד חמש דקות.
הערה חשובה