כיצד נבראת מציאות וכיצד היא מתפרקת

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
(3850 מילים)

דיון על אמונה לעומת דעת.

פרק ראשון.

המציאות, כל מציאות, נוצרת באמצעות אמונה, זהו חוק קוסמי בסיסי. המציאות בשמים ובארץ נבראת, כל הזמן, על ידי אלוהים באמצעות אמונתו. אצל בני אדם, המציאות הפרטית מתממשת בעזרת מה שהם מאמינים שהוא מציאות. ההבדל בין אמונת אלוהים לאמונת בני אדם (אחד ההבדלים) הוא שאלוהים יכול באמצעות אמונה לברוא מציאות כלשהי יש מאין והאדם יכול רק לתמוך או לדחות שינוי או שימור של נסיבות הדברים שעקרונית כבר נבראו (אלוהים ברא בתוך המציאות התפצלויות שמאפשרות בחירה. כאשר אדם מגיע להתפצלות הוא יכול לבחור בין האפשרויות בהתאם לאמונתו).

בנוסף ובנפרד מאמונתו, לאלוהים גם יכולת לדעת את כל מה שהוא רוצה לדעת. ביכולתו לנתח ולהבין את כל מה שהיה יהיה והוה ללא יוצא מן הכלל.

משום שאלוהים מאמין בכל ליבו בדבר שהוא עושה (מאמין שכל מה שהוא עושה נחוץ צודק ראוי וכולי) ומשום שהוא במקביל גם יודע הכל לגבי הדבר שהוא יוצר באמונה אזי כל מעשיו של אלוהים מגשימים את עצמם במדוייק. מצד אחד, מצד הדעת, ידיעותיו השלמות לגבי הדבר מאפשרות ששום דבר שהוא עושה לא יפול בגלל סתירות פנימיות, ומצד שני, מצד האמונה, אלוהים יוצר נאמנות מוחלטת לדבר שבו הוא מאמין והנאמנות היא ברית עולם בלתי מעורערת שעומדת לנצח. כך, באמצעות שני הכוחות – אמונה ודעת – אלוהים יכול ליצור יש מאין כל דבר, וכל מה שהוא יוצר עומד ומגשים בדיוק את מה שרצה האמין ותכנן.

בני אדם נבראו בצלם, לכן גם האדם יכול להפעיל עקרונות אלה של דעת, אמונה, נאמנות וברית. ואולם אמונתו של האדם חלשה בהרבה משל אלוהים וגם ידיעותיו חסרות. כאשר האמונה חסרה אז חסר הכוח שיוצר חיים (האמונה כאמור יוצרת הכל, ויוצרת את החיים). כאשר הידיעה חסרה אזי, באיזשהו שלב, תתגלה שם טעות (סתירה) שלא מתיישבת עם ההגיון הישר. הטעות מקופלת כבר בשלב הראשון, כשהדבר נולד באמונה, כי אמונה חייבת להיות משולבת עם דעת על מנת שיוולד מהם הדבר הנכון. האמונה הא הגבר, הדעת היא האשה ורק יחד הם מולידים דבר חדש, לכן כל דבר שנולד ובתוכו טעות שנובעת מבורות\חוסר ידיעה, הטעות שבו תתממש\תתגלה באיזשהו שלב ופעולת הדבר תשתבש. אם הדבר הוא רעיון, יתגלו שם סתירות לוגיות והרעיון ייפול, אם הוא רגש, הרגש יתהפך ויסתור את עצמו, אם הוא מעשה, הדבר שנעשה יתקלקל ויחדל.

טעויות לוגיות (מצד הדעת), כאשר הן שם, יחלחלו באיזשהו שלב להכרה, זה רק עניין של זמן. אצל אלוהים התובנות וההבנות הללו הן מיידיות, אצל האדם ההכרה בטעות יכולה להיות מיידית או להימשך כל חייו, אצל השטן אשר הוא המלאך הבכיר שנפל, ההכרה שלו בטעותו תיקח אלפי שנים להבשיל – כאורכה של הבריאה הזו. כאשר השטן יבין (בעל כורחו הוא יבין) סופית כי טעה, כל כוחותיו ומעשיו יתמוטטו מאליהם ויהפכו לאין.

סתירה לוגית (מבחינת הדעת) לא מקלקלת רק את הדבר שנולד באמונה ומאיינת אותו, אלא הורסת גם את האמונה עצמה שהולידה את הדבר. כיצד זה קורה? ובכן, מסתבר שאי אפשר להאמין בלב שלם בדבר שהוכח כי יש בו כשל לוגי וסתירה פנימית. למעשה, ערעור זה של האמונה היא שגורמת לדבר להתקלקל כי האמונה היא יסוד החיים וכשהאמונה בדבר כלשהו מתערערת החיים של הדבר מתערערים והוא חדל לתפקד, מיד או בהדרגה.

ניקח דוגמא מהתחום הרעיוני (כי נראה לי שכל אחד מבין כיצד כשל לוגי בתכנון או בבניה של מוצר פיזי גורם לו להתקלקל, מיד או במשך הזמן): אם למשל מאמינים שכל בני האדם טובים ואז פוגשים אדם רע, אזי צריך: או לחיות עם הסתירה – אך הסתירה כאמור תחתור תחת האמונה הזו ותשבש אותה במוקדם או במאוחר. או לשנות את האמונה – אולי להתחיל להאמין שכל בני האדם טובים בבסיסם אבל עשויים להתקלקל, אולי שבני האדם בבסיסם רעים, ואולי שחלק רעים וחלק טובים. אך בכל אחת מהאלטרנטיביות, יתגלו עם הזמן אתגרים לוגיים שצריך להתמודד איתם.

יש לציין שהמאמין יכול למצוא אמיתות רבות מוכתבות בכתבי הקודש (יש שם גם התייחסות ברורה לשאלה האם בני אדם טובים או רעים בבסיסם), ואולם גם אם מקבלים את כתבי הקודש באמונה, עדיין צריך לבחון גם שם את הכל באמצעות הדעת, כי גם האמונה בכתבי הקודש תתערער במהרה אם הדעת שלנו שמתבססת גם על הנסיון החושי\מעשי תמצא שם סתירות (הנסיון החושי\מעשי בתוך החיים בעולם הזה כמוהו כעריכת ניסוי. לגבי הצורך שהמאמין יערוך ניסויים ראה בהמשך).

ייתכן שנחליט בעקבות כל זה שאנחנו לא מעוניינים לנסות לברר יותר את הסתירות הלוגיות שמתגלות באמונות שלנו (סתירות אמיתיות או מדומיינות) ויתכן שנגיע למסקנה שבן אדם לא יכול לדעת הכל ולכן עדיף שלא ינסה. אבל משום שמציאות חייו של אדם מתקיימת בהתאם לסך אמונותיו, ולכל אמונה יש השפעה דרמטית, לכן אם נאמין שאין ביכולתנו להבין דבר זה או אחר ולכן עדיף שלא ננסה, יהיו גם לכך השלכות מרחיקות לכת, כי במהרה נמצא את עצמינו מטילים ספק באמונותינו בעקבות כשלים לוגיים וחיינו יתערערו.

ספקות שנובעות מכשלים לוגיים, מחוסר הבנה, מחוסר ידיעה או מהחלטה שלא לנסות להבין, כמוהם כחול ששופכים לתוך שמן המנוע. המנוע ימשיך לעבוד זמן מה אבל שחיקת החול תגרום לו בסופו של דבר לדמום. הספק הוא זה שגורם לאדם למות בסופו של דבר, לא שום דבר אחר. הספק תוקף את האמונה, או בגלל חולשה בסיסית בכוח האמונה או בגלל מחסור בדעת. המסקנה שלי מכך היא שעדיף תמיד לנסות לברר כל דבר בירור אמיתי וכנה לא משוחד ובלי פחד או דעות קדומות, גם אם בירור כזה קשה וסיזיפי.

אך לברר מה? לברר איך?

ובכן, לברר מהי האמת. באמצעות הדעת יודעים דבר בהשוואה לדבר אחר ובעזרת ההשוואה אפשר לברר את הנסיבות ואת החוקים שמאפשרים או לא מאפשרים, את ההתגשמות בפועל של המציאות שאנחנו רוצים ליצור באמצעות אמונותינו. לעומת זאת, אם נאמין שאנחנו חיים במציאות שבה יש סתירות שאין לנו אפשרות לפתור אזי זו המציאות שתתממש בפנינו – מציאות שתיעשה יותר ויותר רוויה באבסורדים ודרכים ללא מוצא שיחנקו את כוח החיים שבנו. עלינו להאמין כדי שיהיו לנו חיים, ועלינו לתמוך את האמונות שלנו בדעת על מנת שלא יתגלו שם סתירות שישחקו את האמונה. הדעת והאמונה, כזכר ונקבה, זקוקים זה לזה ומשלימים זה את זה. אם כי שני אלה הם ניגודים שעשויים להיאבק.

אך מדוע קורה שדעת ואמונה נאבקים? משום שכוח ההגיון – היכולת לדעת את הטוב לעומת הרע, היכולת להסיק מסקנות דבר מתוך דבר או להשוות בין דברים – הוא כוח שעשוי לערער, לסתור, לבטל את האמונה שלנו בדבר כלשהו. לעיתים הדעת סותרת ומבטלת את האמונה בצדק, כי כשמשהו לא נכון, יש בו סתירה פנימית שאי אפשר בשום אופן ליישב, אזיי הוא לא נכון ולא יעזור, ולעיתים לא בצדק, כי באמצעות האמונה אפשר לעיתים לראות דברים שבעזרת ההגיון קשה לתפוס או שההגיון שלנו שוגה בהערכתו בגלל שאין לו מספיק אינפורמציה.

ואולם, כאמור, גם הדעת וגם האמונה שלנו מוגבלים וחסרים, לכן הספקות יחדרו לתוכנו בכל מקרה, יחדרו בגלל מחסור באמונה או מחסור בדעת ובדרך כלל בגלל מחסור בשניהם. גם אם הספקות לא יחדרו עכשיו, הזמן יעשה את פעולתו הבלתי נמנעת, הספקות יחדרו ובעקבותיהן המוות. ואולם התקווה לנצחון על המוות נמצאת בתקוה כי אפשר להביא את הדעת והאמונה לשתף פעולה ולעבוד יחד באופן שלם והרמוני, ללא סתירות ובאופן שני הצדדים פועלים בצורה מושלמת. אחד ועוד אחד כאשר הם שלמים, אינם שניים, הם הרבה יותר. לכן האפשרות לחבר בהרמוניה את שני הכוחות היסודיים של הקיום – דעת ואמונה – עשויים ליצור פלא, נס, שיעלה ויתגבר על הנטיה הטבעית של כל דבר לפירוד והתפוררות (מוות). התקוה לחבר בהרמוניה את שני הכוחות יכולה להתממש רק כאשר האמונה שלמה והידיעה שלמה ואולם בגלל שגם האמונה וגם הדעת באדם מוגבלים תמיד, אין בידיו לאזן את שני הכוחות האדירים הללו באופן שלם ולעולם לא יוכל, הדרך היחידה היא להיעזר באלוהים.

פרק שני.

בספר בראשית, עקרון האמונה מסומל על ידי עץ החיים ועקרון הדעת על ידי עץ הדעת טוב ורע. לפני אכילת פרי עץ הדעת, האדם היה משול לתינוק. תינוק או ילד קטן הם חדורי אמונה בעצמם ובעולם לכן הם נמצאים בתהליך גדילה ולא מוות, אולם באותו זמן הדעת שלהם מצומצמת. ככל שהתינוקות גדלים הדעת שלהם מתרחבת ואמונתם מצטמצמת. זה תהליך שכל אדם עובר והוא זה שמוביל להזדקנות ולמוות משום שכאמור, הדעת והאמונה מתנגדים זה לזה כאשר לא יודעים לאזנם ולהשכין שלום ביניהם (באחד המאמרים הקודמים דנו בתהליך זה מזווית הראיה של הרצון לרכוש שליטה. הרצון לשליטה מקביל לרצון לרכוש דעת. כדאי לקרוא את המאמר על חוק השליטה כאן כדי להשלים את התמונה).

טוב שתינוק גדל ורוכש דעת, זה כשלעצמו תהליך הכרחי וחיובי כי כאמור: רק שיתוף פעולה שלם בין דעת ואמונה יביא חיים. אך הדעת שהתינוק ירכוש תשחוק את האמונה שקיבל עם לידתו במתנה מהבורא ובהדרגה הוא יכנס לתהליך הממית, קודם באופן רוחני ונפשי ואח"כ באופן פיזי. כי התהליכים בגוף הפיזי תמיד עוקבים אחרי התהליכים הנפשיים.

מעניין לראות כי לא כל סוגי האמונה באדם נשחקים עם הזמן, יש שם גם חלק שבאופן טבעי נשאר יציב ואף מתעצם, זו האמונה שלנו בפיזי. יש בנו, באופן טבעי\אוטומטי אמונה בפיזי, אמונה למשל שאם נזרוק אבן לבריכה ייווצרו בה גלים. בשל אמונה זו הדבר מתממש נגד עינינו בעקביות כל פעם מחדש. כאמור זו איננה אמונה מקורית שלנו, במקור זו אמונתו של אלוהים שברא את הדבר והיא זו שמשפיעה עלינו כך להאמין, אך אנו מתחזקים ומגבים זאת באמצעות אמונתנו הפרטית. כל זה מצד האמונה.

מצד הדעת, ככל שאנחנו מתבגרים האמונה הבסיסית שייווצרו גלים בבריכה (האמון שיש לנו בעולם הפיזי) מקבלת חיזוק על ידי הבנתנו את חוקי הפיזיקה שתומכים בתופעת הגלים וכן על ידי הנסיון החושי – אנחנו זורקים אבנים וכל פעם נוצרים גלים. כלומר, נוצר מעגל סגור של סיבה ומסובב שמחזקים זה את זה. אילו הגלים בבריכה היו סותרים את הדעת שמחפשת הסבר הגיוני וחוקיות מוכחת, אזי גם אמונתנו בתופעה היתה הולכת ומתערערת עד שלא היינו רואים יותר גלים.

לעומת האמונה היציבה יחסית בפיזי, שכאמור אף הולכת ומתחזקת עם השנים באופן טבעי, האמונה שלנו בדברים רוחניים מאותגרת ללא הרף על ידי שאלות כמו: מה משמעות החיים? למה דברים כאלה ואחרים קורים או לא קורים? האם מישהו מנהל את הדברים? שאלות על הטוב לעומת הרע ועוד. בנושאים אלה יש לנו הרגשה שאנו מתהלכים על קרקע לא יציבה, חסר לנו הרבה ידע והדברים נוטים בקלות לא להסתדר הגיונית. לכן באופן טבעי\אוטומטי, וללא התערבות מודעת, כוח האמונה שלנו בדברים שאינם פיזיים הולך ונחלש עם השנים.

אצל האדם המאמין שעושה עבודה מודעת, האמונה בדברים שאינם פיזיים עשויה דווקא להתחזק, ובכל זאת המוות מוצא בו אחיזה והוא מת, כי תמיד אמונת האדם איננה שלמה ועיקרון המוות שקיבל רשות בעולם הזה לתקוף כל אדם דרך חולשותיו ימצא בו אחיזה. ואולם מותו של המאמין שונה לגמרי מזה של הלא מאמין. המאמין האמיתי יפסיד בקרב זה או אחר אבל לא יפסיד את המלחמה. הוא לא יפסיד בחסד אלוהים. לעיתים המאמין מת, פשוט כי הוא מאמין שזמנו נקצב על פני האדמה ובשמים מחכה לו מציאות טובה יותר. גם אני למשל מאמין כך ואינני מחשיב את מות הגוף הפיזי כ'בעיה'.

אך מה גורם לכך שבאופן 'טבעי' אמונתנו יציבה לגבי הפיזי וברוחני נוטה להתערער? הרי אין שוני מהותי בין יציבות החוקים הרוחניים ליציבות החוקים הפיזיים, זאת למרות שהאדם יודע מעט את חוקי הרוח. אבל האדם הממוצע יודע מעט גם את החוקים הפיזיים שקשורים למשל לגלים בבריכה, וגם ההתנסות החושית שלנו – כל אחד מכיר בזאת – מוגבלת, ואין לנו ביטחון וודאי שבתנאים מסוימים הגלים בבריכה לא יווצרו גם אם נזרוק בה אבן. בכל זאת חולשת הידיעות שלנו לגבי הפיזי לא מערערת את אמונתנו בו אלא רק במקרים קיצוניים (למשל כאשר אדם מוגדר חולה נפש קשה, אז הוא מפסיק לחוות את העולם הפיזי באופן עיקבי ויציב אלא 'שומע' ו'רואה' דברים באופן לא עקבי ובחוסר התאמה להגיון הישר).

הסיבות לערעור האמונות הרוחניות לעומת הפיזיות הן: א. משום שבבסיסנו אנחנו יצורים פיזיים ולכן נוטים לקבל את הפיזי באופן אוטומטי ולהתווכח עם החוקים הרוחניים. זה לא שאין לנו חושים שקולטים את האמיתות הרוחניות אך בתחום הרוחני אנחנו נוטים לעשות הפוך ממה שאנחנו מנחשים שהוא הדבר הנכון. ב. משום שאלוהים מניח לנו להיות מאותגרים ברובד הרוחני וברובד הפיזי הוא בדרך כלל מתחזק בנו את האמונה ולא מניח לאתגרים לפלוש. והרי גם בפיזי, אם איזה כוח על טבעי היה חפץ ואלוהים היה מתיר לו, האמונה שלנו בפיזי היתה מאותגרת בקלות ומתערערת כמו כן. פתאום היינו רואים או שומעים דברים שלא יתכנו, ואין בהם סדר או עקביות.

הכוחות הרוחניים השליליים הם אלה שמאתגרים אותנו בנושאים הרוחניים כי אדם וחוה כשאכלו מעץ הדעת הסירו את המחיצה שהפרידה בינם לבין אותם כוחות ומרגע שהמחיצה נפרצה אין אפשרות להשיב את המצב לקדמותו. אלוהים בזמנו רצה למנוע מהאדם את הגישה לעץ הדעת כדי להגן עליו מפני הדואליות המסוכנת של ההפכים – דעת ואמונה. האדם אז היה משול לתינוק וגם לגבי תינוקות וילדים ידוע שיש דברים שעדיף שלא יחשפו אליהם מוקדם מדי.

לאדם כאמור אין חיסון טבעי, אוטומטי כנגד הספק בנושאים הרוחניים ומאז שניגש אל העץ הדעת בניגוד למצוות אלוהים, הוא נחשף לא רק לדעת אלא גם לכוחות הרוחניים המורדים שמשתמשים בדעת על מנת להמית. מהרגע שהמחיצה הוסרה בין האדם לדעת ובינו לבין הכוחות המורדים המשתמשים בדעת לרעתו, אין לאדם ברירה אלא לנסות לעשות את העבודה המפרכת והמסע המסוכן למציאת האיזון השלם בין אמונה ודעת.

פרק שלישי.

את העבודה למציאת האיזון אפשר כאמור להשלים רק בעזרת אלוהים כי רק לו יש אמונה אינסופית ודעת אינסופית ואיזון מושלם ביניהם. בהדרכת אלוהים נכנסים לתהליך של לימוד ושינויים פנימיים שמובילים לשם. ללא הדרכתו הספציפית אפשר רק להיכנס לתהליך שהוא דרך ללא מוצא שתוביל את האדם להסתבך בסתירות פנימיות ובשקרים שיערערו את המהות שבו והוא יפסיד את המלחמה כולה לא רק את הקרב.

הדרך למציאת האיזון בעזרת אלוהים איננה פשוטה והיא מאתגרת, ואולם אלוהים לא יתן למי שמחפש באמת את עץ החיים ליפול ולהפסיד את הכל, אלא יגלה לו בהדרגה את הדרך להתמודד בהצלחה עם כל אתגר ואתגר. הדרך שאלוהים מוביל היא אומנות עילאית שרק הוא יודע. שום ספר, מורה, מדריך או סדנא אינם יכולים להביא זאת באמת. בכל זאת אפשר לנסות לנסח כאן כמה כללים לגבי האיזון הזה, מתוך ניסיוני האישי, וזאת רק לצורך ההמחשה והאיור:

  1. אם ליבי (הלב, לא הדעת או ההגיון) אומר לי שמשהו נכון ואמיתי ולכן טוב להאמין בו, כדאי מצד אחד לנסות להקשיב ללב, ומצד שני, במקביל, לאסוף כמה שיותר אינפורמציה על הדבר ולבחון אותו מכל היבט אפשרי מצד הדעת. יש צורך בבדיקה כנה שכל פרטי אמונתי עומדים בחוקי ההגיון והשכל הישר, שאין שם סתירה פנימית ושהדבר עומד בבדיקה פשוטה של הגיון ישר. טוב אפילו לאתגר את האמנה על ידי עריכת ניסויים (זו הדרך המדעית ועל ידי המדע המודרני ניתן ללמוד רבות כיצד להפעיל את הדעת נכון). בניסוי מנבאים תוצאה על פי התאוריה או האמונה ואז בודקים האם הניבוי מתממש. הדוקטרינה המדעית מדריכה כיצד יש לערוך ניסויים שתיתן תוצאה אוביקטיבית, מנוטרלת ממקריות, ממשאלת לב, מחד צדדיות וכולי.
    פעולות אלה אינן סותרות את האמונה, להיפך בכוחם ללטש אותה, לעזור לה להימנע מטעויות שנובעות מאשליות, תשוקות, מפחדים וכולי. המטרה כאן היא ללמוד לשלב אמונה ודעת באופן בונה על מנת להעצים את שניהם. לא לבטל או להקטין את האחד מפני השני.
    את כל האיזונים הללו, ההכוונות וההמלצות, כאמור, רק אלוהים יודע להוביל. הדרך היחידה ליישם זאת נכון היא לשמוע הנחיות ישירות ממנו. הכתוב כאן בא לעודד את המאמין לפנות ישירות לאלוהים ולבחון הכל (גם את מה שכתוב כאן) לאורו.
  2. הדעת וההגיון אינם אויביי האמונה. אל תהפוך בנפשך את הדעת לאוייב האמונה או את האמונה לאוייב הדעת. מצא את הדרך כיצד הדעת יכולה לשרת ולתמוך באמונה ולהיפך. אוייביי האמונה הם המרד הפחד והאנוכיות, לא הדעת (ולא המדע). דחה בנפשך את המרד באלוהים ובמצוותיו, דחה את הפחד, את הכוחות הרוחניים המורדים והתרחק מבני אדם שמורדים באלוהי השמים. לכוחות המורדים אין בעלות או בלעדיות על הדעת למרות שהם מנסים להציג זאת כך. להיפך, ידיעותיו של אלוהים שלמות ושל המורדים חסרות, מעוותות ומעוותות. אלוהי השמים הוא אלוהי הדעת כשם שהוא אלוהי האמונה.
  3. אם המציאות, העובדות, ההגיון, סותרים את מה שאתה מאמין בו, אם ערכת ניסויי ותוצאותיו סותרות את התאוריה שבנית, צריך שיהיה לך אומץ לב ויושר פנימי כדי לשנות את הדבר שבו אתה מאמין או לשוב ולבדוק את העובדות שביררת – לעיתים יש פשוט טעות בתהליך הבדיקה. אולי בתוך תהליך הבדיקה טבוע איזה פחד, דעה קדומה, אינטרס אישי, ואלה מביאים לכך שהמסקנות שלך לא נכונות ולא שהאמונה לא נכונה. לעיתים, כוח האמונה שלך לא מספיק חזק, אולי אתה לא מעז להאמין, אולי אין לך מקור חיקוי שידגים לך כיצד לממש מציאות באמונה.
    מצד שני יתכן שאתה מאמין באמונות הבל ואתה כן צריך להקשיב לקול ההגיון שמראה לך זאת. ואולם בדרך כלל ישנם פגמים וחוסרים גם באמונה וגם בדעת, לכן התהליך המדובר הוא עדין, מורכב ולא פשוט.
    לכן צריך תמיד להסכים לבדוק שוב ושוב ולא לוותר, תמיד לחפש ראיות חדשות שאיתם אפשר לגשת באופן אובייקטיבי שוב לניסוי, לגשת שוב לנתונים שבידך ולמצוא בהם את ההגיון הנכון. אך משום שגם הדעת שלנו וגם האמונה חסרים (שניהם בנו, ללא הרף, גם צודקים וגם טועים), ללא החכמה עילאית שיש לאלוהים לא נצליח במשימה.
    שים לב, אלוהים לא פוטר את האדם מביצוע השלבים המתוארים, אלוהים לא יעשה את העבודה במקומנו, אלא שללא ההנחיה שלו, לא נצליח גם אם נעבוד קשה. ההובלה של אלוהים צריכה להיות יומיומית, במשך כל החיים ועד רגע המוות וצריכה לגעת בפרטי הפרטים. ככל שנצמדים אליו כך התהליך נעשה קל יותר ואנחנו גדלים גם באמונה גם בדעת וגם ביכולת לשלב ביניהם.
    כאן אולי המקום לספר על אבי זכרונו לברכה, שנפטר לא מזמן בשיבה טובה. אבי היה דוגמא לא אופיינית לכלל שאומר כי בהיעדר בדיקה כנה של הדעת, האמונה מתערערת. אך דווקא משום היותו דוגמא חריגה, סיפור חייו יכול לתרום להבנת הכלל. אבי היה עקשן גדול ודעתן. לאחר שעיצב את השקפת עולמו ואמונותיו שום דבר לא היה מזיז אותו. הוא היה טיפוס מיוחד. אם היה מאמין שיום עכשיו, למרות שהשמש שקעה וכל מדד אובייקטיבי מגלה שלילה, לא היה עוזר כלום, היית יכול להביא בפניו כל ראיה וטיעון הגיוני, הוא היה ממשיך לדבוק באמונתו ורואה יום במקום לילה.
    אמונתו הבלתי מעורערת בעצמו ובעולם שבנה במחשבותיו גרמו לכך שהאריך ימים, כמעט לא היה חולה, וכשנפטר, נפטר בשלווה על כורסתו מול הטלוויזיה. כל זאת משום שעיקרון האמונה שבו לא התערער בעקבות איזשהו הגיון, דעת, 'מציאות אובייקטיבית'. מצד שני רבות מאמונותיו לא היו מבוססות על האמת האוביקטיבית של אלוהי השמים, הוא לא השכיל לכרות איתו ברית ולבקש שיוביל בו את התהליך המאזן. לכן, למרות שהאריך ימים בבריאות טובה ועקרון המוות התקשה למצוא בו אחיזה, בכל זאת, השגיאות שעשה לאורך הדרך, בלי שהכיר בהן כשגיאות, גרמו לחייו להישאר תקועים באיזו סמטה שם נעשה מקובע ללא שינוי. חולשותיו נותרו אותן חולשות, שגיאותיו אותן שגיאות והמוות בסופו של דבר תקף אותו דרך הסטגנציה הזו. כי סטגנציה היא מוות כמו כן.

    ואולי, במחשבה שנייה, תאור זה של אבי אינו דוגמא חריגה כלל וישנם אנשים לא מעטים בעלי מאפיינים דומים. בכל אופן, דוגמא זו סותרת במשהו את הכלל שאומר כי ללא דעת האמונה נשחקת עם הזמן. הנה אבי לא התעכב לבדוק את אמונותיו באמצעות הדעת ואמונתו לא התערערה. בכל זאת, המוות פלש לחייו כמו בדלת האחורית ובשנותיו האחרונות נעשה יותר ויותר מנותק מהמציאות. אמנם בעקשנותו הרבה הוא נמנע מלהכיר בכך שעיקרון המוות פלש לחייו ונשאר אופטימי וחדור אמונה, אך מי שהתבונן בו מבחוץ ראה את עיקרון המוות פועל שם במלוא העוצמה.
    אני לא יודע מה היה עם אבי לאחר המוות. אני מאמין שלאחר המוות עומדים בפני בורא העולם (מיד או באחרית הימים) ואז אי אפשר להתעלם יותר מהאמת האובייקטיבית. אז, כשהאמת של אלוהים מתגלית, אפילו בפני האדם העקשן או המרדן ביותר, כל אמונות ההבל שלו קורסות באחת.

  4. לעיתים קרובות יש להתעקש ולהאמין, כמו שאבי עשה, למרות שלא רואים כל תוצאה ונדמה שאין הגיון בדבר. אך ההתעקשות הזו איננה אמורה לסתור או לבטל את הצורך בהגיון ואת החיפוש אחרי הגיון ודעת אובייקטיביים שיתמכו את האמונה. לעיתים מה שרואים בעזרת הדעת וההגיון הוא פשוט מוגבל ולא מאפשר ראיה אובייקטיבית רחבה של האמת, אין זאת אומרת לוותר על הדעת וההגיון אלא להתאזר בסבלנות, להמשיך להתבונן, להמשיך לחקור, להמשיך לחפש תשובות אובייקטיביות, להיות נכון בכל עת לבדוק מחדש את כל אמונותיך מהייסוד אך בלי לוותר לעולם על האמונה כעיקרון.

    אולם גם כשמחפשים תשובות אובייקטיביות בעזרת הדעת אסור לתת לאמונה בדבר להטות את תוצאות הבדיקה, על הבדיקה באמצעות הדעת להיות בלתי משוחדת! בלתי משוחדת אפילו מצד האמונה.
  5. שילוב נכון של דעת ואמונה הוא תהליך שאורך כל החיים. אל תתיאש ואל תרפה מהתהליך גם אם הוא מתמשך, גם אם הוא מרגיש מיאש. היאוש הזה, כאשר אתה לא מצליח למצוא הגיון בדברים, במיוחד הרעיוניים\רוחניים, הוא צד אחד של הסכנה, הצד שני הוא כאשר אתה חושב שאתה כבר 'יודע'. גם אז יש להיזהר. זכור שהדעת באה לשרת את האמונה והאמונה היא זו שצריכה להוביל, לא הדעת. יחד עם זאת האמונה לא מובילה בכך שהיא מטה את תוצאות הבדיקה למקום שנוח לה, היא מובילה בכך שהיא הכוח היוזם, שמעניק חיים, זה שנותן משמעות ותקווה. האמונה היא כוח האור, כוח האהבה והעדות שאתה אוהב את האור ולא את החושך. מי שמאמין בחושך או אוהב את החושך אמונתו תיפול כי היא מבוססת על אבסורד (על סתירה). הדעת נשענת על הארץ, על הקונקרטי, המוגדר ולכן המוגבל. האמונה נובעת מהשמיים, מהעיקרון הנצחי האינסופי.
    אם ניתן לדעת להוביל נלך לאיבוד! אך האמונה חייבת להעזר בדעת באופן מושכל. אם לא נהיה כנים, ישרים, וגם יסודיים (העצלות היא אויב כמו כן) לגבי הדעת וההגיון הישר, ואם לא נשכיל לרתום אותם ולשלבם באמונה נֹאבַד כמו כן. האמונה כמוה כגבר והדעת אישה. האישה נועדה להיות עזר כנגדו – כך גם הדעת. אם הגבר והאשה לא מתאחדים לא נוצר הריון ולא נוצרים חיים  – כך גם האמונה והדעת.
  6. יש לזכור שהדעת על אף שהיא הכרחית היא גם מסוכנת. הדעת מפתה את המחזיק בה א. להתגאות ב. לחשוב שאני כבר יודע ולא צריך לבדוק יותר ג. לזלזל במי שנדמה לי שלא יודע ד. להתקבע על מה שאני כביכול יודע ולהפסיק להיות פתוח לאמת המתחדשת ללא הרף ה. להשתמש בידע שלי למטרות אנוכיות (ידע זה כוח) ו. לחשוב שבעזרת הידע ובכוחו אני חי.  ועוד ועוד סכנות.
  7. האמונה כאמור זקוקה לדעת כעזר, אך בנוסף, האמונה זקוקה גם לברית כדי לעמוד. אמונה וברית הם שני מושגים שהולכים יד ביד, הם אינם הפכים כמו אמונה ודעת, הם מאותו מין. כדי לפעול באמונה ולעמוד בה יש צורך בברית של נאמנות. הברית והעמידה בברית הם הפרקטיקה של האמונה.
    האדם צריך את הברית בתחומים רבים בחייו (ברית בנישואים, ברית בשותפות בין חברים, ברית עם אלוהים וכולי) כי הברית תתמוך באמונותיו בנוסף לתמיכה הדרושה על ידי הדעת.
  8. כדאי לשאוף תמיד לחקור ולדעת מתוך מחשבה עצמאית ולא להסתפק במה שמקובל, כי בקרב מה ש'ידוע' ומקובל יש לא מעט שקרים ועיוותים.
  9. הדרך הנכונה לרכוש אמונה היא לבקש זאת מאלוהים, והדרך הטובה ביותר לרכוש דעת היא לשאול את אלוהים שאלות (הוא יענה במידה וכורתים איתו ברית בדרך הספציפית שהוא מכתיב). אני יכול להעיד שמעולם לא שאלתי את אלוהים שאלה שלא ענה לי עליה. יחד עם זאת, החיפוש אחר דעת והרחבת הדעת, אלה תפקידים שאלוהים נתן לאדם לבצע. האדם מייצג כלפי האלוהות את העיקרון הארצי, האדם כלפי האלוהים הוא אשה, לכן מתפקידיו ובסמכותו של האדם לאסוף ידע בכלים הארציים. לכן גם על המאמין (במיוחד על המאמין) להשתמש בכל הערוצים האפשריים כולל הערוצים הארציים ה'חילוניים', לרכישת מידע ונסיון חיים, אם כי גם השימוש באלה צריך להיות בשיתוף והנחיה אישית עם אלוהים.
  10. למרות חשיבותה של הדעת יש להיזהר שהדעת לא תכתיב את הגבולות כי אם הדעת תכתיב, נישאר בגבולות הידוע, האמונה לא תמריא ולא תיקח אותנו למחוזות חדשים. ללא התרחבות מתמדת למחוזות חדשים אנחנו נופלים לסטגנציה שהיא תהליך ממית כמו כן. אלוהים הוא חדש תמיד ובאותה נשימה הוא לא משתנה, הוא אינסופי, נאמן תמיד לעצמו בעבר בעתיד ובהווה. אם ייצור כלשהו יגיע לרמה כזו של שילוב דעת ואמונה, יהיה לאחד עם אלוהים.

אלוהים הוא שיצר ויוצר הכל באמצעות האמונה והדעת שלו. עם זאת הוא נותן לאדם להיות איתו שותף בכך, לכן הוא גם מניח לאדם לטעות. האמת היא שהאדם טועה כל הזמן כי ידיעותיו אינם מספיקות אפילו כדי ליצור ולתחזק לארך זמן את המציאות הסובייקטיבית הקטנה של עולמו הפרטי. ואולם כאשר בני האדם בוחרים במודע להיות שותפים פעילים במציאות שאלוהים יוצר בעבורם כל יום מחדש, כאשר אנחנו מקבלים את האמיתות שלו ומאמינים בהן איתו, אנחנו נעשים שותפים למה שהוא עושה בנו ואף למעשיו חובקי העולם ויוצרים את המציאות ביחד איתו.

יחד עם זאת יש לזכור כי אלוהים ומלאכיו אינם הכוחות הרוחניים היחידים ביקום, וכי האדם יוצר את המציאות שלו בהתאם לכוח הרוחני שאיתו הוא בוחר לעבוד ואיתו כורת את הברית (האמונה והברית באים תמיד יחד. כולנו כורתים בריתות כל הזמן).

לגבי השאלות אילו כחות רוחניים יש, כיצד הם פועלים, מה ההבדלים ביניהם, כיצד אנחנו כורתים בריתות רוחניות באופן אוטומטי כל הזמן, איך כורתים ברית (או חותמים על הסכם) באופן מודע ואיך יוצרים קשר מודע עם כוח רוחני זה או אחר, ניתן לפנות לפוסט שעוסק בנושא: כאן. (הפוסט עדיין לא הועלה לאתר. ברגע שאעלה אותו אעדכן את הקישור).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.