מזרח – מערב, אפס – אחד, ממשי – פוטנציאלי, והתנועה המחיה בינהם

(1270 מילים)

הערה שאני מוסיף כעשר שנים לאחר הפרסום המקורי של הפוסט הזה (בזמנו בתפוז): הפוסט מסמן מבחינתי מעבר לשלב חדש. מוצג כאן סיכום הנושא שיהפוך לאחד הנושאים המרכזיים במחקר שלי ויוביל לעוד גילויים, אם כי בזמנו לא ידעתי שכך יהיה.

אבן הדרך השניה בנושא זה על מבנה האלוהות ומבנה הבריאה פורסם בפוסט שעלה כמה פוסטים מאוחר יותר (כאן). כאשר יעלו פוסטים נוספים בנושא בהמשך, אחזור לעדכן כאן.

בנוסף מעניין לי היום להבחין שמיד אחרי הפוסט הזה פרסמתי בבלוג את הפוסט 'גלוי ונעלם' (כאן), והוא כתוב באופן ספרותי יותר (בקטגורית סיפורים קצרים ופרוזה). שם ההיבט העל-פרסונלי באלוהות מוצג כגלוי, כי הוא ההיבט האוביקטיבי ולכן הברור, וההיבט הפרסונלי מוצג כנעלם, כי הוא ההיבט הסוביקטיבי שניתן לפרשנות שהיא לא חד משמעית ומעורפלת. לעומת זאת בפוסט הנוכחי זה הפוך, וההיבט הפרסונלי הוא הגלוי, כי הוא זה שמגלה ומאיר את האלוהות כלפי הנבראים. ההיפוך קורה משום שהפוסט הקודם מובא מתוך ההתגלות עצמה (ולכן גם היה שם צורך בביטוי ספרותי), והפוסט הזה מובא מתוך נקודת ראות פרשנית (שמפרשת את ההתגלות). המעבר מהדבר עצמו להתבוננות עליו יוצר היפוך של הדברים כמו בתמונת ראי. הפרשנות היא ראי שמשקף את הדבר וגם חושף ומאיר אותו, אך בזמן שהוא עושה זאת השמאל והימין מתהפכים. נקודת הראות השונה (וההפוכה) בין הפוסט הקודם לזה שכאן היא זו שהופכת את הממצאים. גם את עיקרון ההיפוך אני מציג ביתר פירוט, שנים מאוחר יותר (יפורסם בהמשך).

ההיפוכים נמצאים גם בפוסט שכאן עצמו והם מוצגים בעזרת המגן דוד. למשל: האלוהות במגן דוד מוצגת פעם כיחיד (אלוהים אחד) ופעם, לאחר היפוך זוויות הראיה, כאלוהים רב-אישיותי.

זוגות הניגודים: גבר- אשה, והפרסונלי-על פרסונלי באלוהות משורטטים במגן דוד כך שפעם המנהיג מימין (האיש שעל הארץ מימין לאשה) ופעם המנהיג משמאל דהיינו העל פרסונלי באלוהות. הדבר מתרחש משום שהארץ משקפת את השמים ומהפכת את הכיוונים, האדם משקף ומהפך את האלוהות.

מזרח – מערב, אפס – אחד, ממשי – פוטנציאלי, והתנועה המחיה בינהם:

החיים בעולם במאה ה21 ספוגים אגוצנטריות, מגובים הומניזם ריקני ומתוגברים בחומרנות או בספיריטואליזם חסר ממשות. אלה מחלישים את נפש האדם כך שאין לה עוד את העוצמה הפנימית להבחין במציאות הרוחנית הקיימת מעלינו. אינני מתכוון לכך שאנשים לא מאמינים שישנה מציאות רוחנית, רבים האנשים שמאמינים, אולם גם המאמינים מתקשים לבוא במגע אמיתי, ישיר ואישי עם העולם הרוחני ולכן הם רדופים ספק. הספק שוב מביא עיוורון (חוסר יכולת להבחין בעולם הרוחני ולבוא עימו במגע אישי) והעיוורון שוב מגביר את הספק.

מתוך עיוורון מתפתים לחשוב שלא צריך את אלוהים על מנת לגדול ולחיות או מתפתים לחשוב שאפשר להחליף את אלוהים במשהו אחר, או שאתה עצמך הנך אלוהים.

כשמוציאים מהמשוואה את האלוהים האישי, החי, האמיתי והאובייקטיבי – זה שיש יכולת בלתי אמצעית לתקשר איתו – קורה אחד משניים: 1. או שנצמדים למוגדר והסופי כלומר לנברא ובתוך הנברא חושבים שיש את כל מה שצריך, אז חושבים שאין מקור רוחני לעולם וכל מה שיש הוא חומרי. 2. או שכן נושאים עיניים לעולם הרוח, שם אינסוף האפשרויות, הוא האינסוף שנושק לאין. אולם ללא האלוהים האישי גם עולם הרוח הופך למכאני, מתובנת, חסר חיים, חסר תקווה, חסר תוחלת. האלוהים האישי הוא הצד הקונקרטי, מוגדר, זה שביכולתו להתחבר אל האישיות שבאדם וכך לחבר את האדם אל העיקרון הלא קונקרטי, אל האינסוף.

במקרה הראשון, כאשר נצמדים לחומרי\הקונקרטי, התוצאה היא התייבשות, התקשות, סטגנציה, זאת משום שבחומרי אין את החיים שמקורם ברוח. והרי גם הגוף, כשרוח החיים עוזבת אותו – מת. וכך קורה גם לנפש כשרוח החיים עוזבת אותו. על ידי הרוח יש גישה לאינסוף העל זמני, ורק משם אפשר להביא חיים חדשים או מתחדשים. ללא תוספת אנרגיה כל מערכת גוועת. ללא תוספת אנרגיה רוחנית ממקור החיים, נשארים עם הפיזי בלבד אשר דועך במהרה, מתייבש ומתפורר. זוהי הרעה החולה של החומרנות, ההומניזם והספקנות המערביים.

במקרה השני, גם אם חווים או מגיעים תוך כדי חיפוש או תרגול רוחני לאיזו חוויה של אינסוף, בהכרח נופלים שם לתהום משום שהאינסוף כשלעצמו לא יודע את הדרך אל הקונקרטי, הוא לא יודע לממש את הדברים, לחבר אותם לאישיות הסוביקטיבית ולכן הולך לאיבוד בתוך אינסופיותו. אינסוף, סתם כמושג שאיננו אישי – כלומר מושג שאין מאחוריו תודעה\הגדרה-עצמית-מודעת\אישיות – גם אינו יכול לאהוב. כאמור, הפרסונה\אישיות שבאלוהים היא ההיבט הספציפי\מוגדר\ממומש שבו, ועם היבט זה ניתן ליצור מערכת יחסים. ללא ההיבט הספציפי\מוגדר שיוצר מערכת יחסים אישית מגיעים לאותה תחושת אין מוצא כמו בהצמדות לספציפי\חומרי אך מהכיוון השני.

אף אחד לא יכול לברוא יש מאין, לממש דבר מוגדר וספציפי מתוך האינסוף מלבד אלוהים, לכן דרך 'רוחנית' שאין בה את אלוהים הפרסונה מובילה לשום מקום. אנרגיית חיים יכולה לנבוע אך ורק מעיקרון האהבה, ועיקרון האהבה אינו יכול לבוא לידי ביטוי ללא פרסונה\אישיות תודעתית מודעת שבוחרת דרך X ומגדירה אותה. הנחש הוא שאמר לחווה, אם תדעו גם את הטוב וגם את הרע הייתם כאלוהים, כלומר תהיו כמו הבורא היוצר חיים מתוך האין שהוא האינסוף הכאוטי. זהו שקר. מעולם לא הצליח אדם כלשהו לברוא איזה דבר יש מאין. בני האדם אשר תרים אחר האינסופי ואין להם מערכת יחסים פרסונלית מוגדרת (כפי שאלוהים הגדיר אותה) איתו, הולכים לאיבוד כי אינם מסוגלים לברוא לעצמם עולם מתחדש, אז הם מתנתקים מדרך החיים ונופלים לתהום שבאינסוף הכאוטי. זוהי הרעה החולה של תורות המזרח.

התנועה בין המופשט למוגדר ובחזרה (את התנועה הזו אפשר לתאר גם כתנועה בין המזרח למערב, הגבר והאשה, הלמעלה והלמטה, המלא והריק, החסד והחוק המגבה את האמת, השמים והארץ, האמונה והדעת, עיקרון החושך ועיקרון האור) היא מעשה האהבה של אלוהים. רק הוא יודע לעשות את זה, זוהי האיכות שלו שאין בילתה והיא מעל ומעבר לכל הבנה הגיונית או הסבר. ללא אלוהים אין מעשה אהבה, אין אהבה, אין תכלית. התכלית היא אהבה, כלומר חיבור הרמוני של הניגודים שיוצר בהתחברם דבר חדש (תינוק כלשהו).

האהבה היא דבר וניגודו אשר מתחברים למען מטרה משותפת וכך יוצרים חיים. אך הדבר וניגודו בלבד יבטלו זה את זה, יסתכסכו זה עם זה או יתעלמו זה מזה. על מנת ששני הניגודים יתחברו ויהיו לאחד למען מטרה משותפת שבכוחה לבנות, צריך את הגורם השלישי.

השלושה הוא עניין עקרוני, אין אהבה בשניים כי האהבה מיוצגת על ידי השלושה ובסופו של דבר גם על ידי הארבע והחמישה. גם האהבה בין הגבר לאשה לא תתקיים בלי שיוכנס לשם הגורם השלישי. הגורם השלישי היחיד האפשרי הוא אלוהים. גבר ואשה שרוצים לשמר את אהבתם ואף להעמיק אותה, שיעשו זאת בשלושה, רק כך ייכנס לשם הגורם המפרה, זה שמביא חיים יש מאין ולכן הוא העיקרון המאחד. העולם הדיגיטלי, דואלי של 0 ו1 (האפס מייצג את הבלתי מוגדר או האינסופי והאחד מייצג את המוגדר הסופי) הוא עולם מכאני, חסר כוח חיים, וגם הנסיון לממש אהבה רומנטית בשניים נידון מראש לכישלון.

גם בטבע, משולש הוא דבר חזק והדבר משקף עיקרון רוחני: "הַחוּט הַמְשׁוּלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק” (קוהלת ד' 12). אם הרוחניות כמו זו המשתקפת בתורות המזרח או בניו איידג' היא 'ין' והחומרנות כמו זו המשתקפת במערב הטכנולוגי מודרני היא 'יאנג', הרי שהגישה הרוחנית או הגישה החומרנית, כמו גם הנסיון לשילוב הרמוני ביניהם (השילוב בתורות המזרח בין יין ליאנג) לא יובילו לחיים חדשים.

הדבר דומה לנסיון לשלב בין לגבר ואשה ללא הגורם השלישי. אך, יש צורך דחוף כיום לשלב בין המזרח והמערב, הרוח והחומר, הגבר והאשה וכולי. העולם משווע לחיבור אמיתי שכזה כי דומה שכל הניסיונות האחרים לחיבור ושילוב כשלו או הביאו לתוצאה רדודה, שטחית, חסרת כוח וחיים. כדי שהחיבור יצליח צריך לחבר את השלושה: את הצד האחד, את הצד השני ואת האלוהים המסויים, הפרסונלי, אישי שברא את העולם ומסוגל ליצור יש מאין. אלוהים זה הוא אחד! אין שניים כאלה.

* הצילום שבראש הפוסט הוא של מגן דוד ובו שני משולשים משולבים. המגן דוד מסמל את החיבורים שעליהם הצבעתי בפוסט. המשולש התחתון שקודקודו מצביע לעלה מבטא בקודקודיו התחתונים גבר ואשה (או אלמנטים אחרים שאלוהים ברא והם ניגודיים כמו יום ולילה, חורף וקיץ, מזרח מערב וכולי) ואת החיבור ביניהם. קודקוד המשולש הזה מסמל את אלוהים והקווים המחברים בין הקודקודים התחתונים שלו לקודקוד העליון מסמלים את מערכת היחסים (שאמורה להיות) בין הגבר או האשה לבינו. זו המערכת הארצית הנכונה ובה משולש יחסים: גבר-אשה-אלוהים (כאמור את המושגים גבר\אשה אפשר להחליף בזוגות ניגודים אחרים).
המשולש השני במגן הדוד שמצביע כלפי מטה מסמל בקודקודיו העליונים את שני הניגודים שמתקיימים בתוך האלוהות עצמה, את מערכת היחסים שיש באלוהות בין שני ניגודים אלה ומערכות היחסים שהם יוצרים עם האדם שבאופן סמלי נמצא למטה, על האדמה, ומסומל על ידי הקודקוד התחתון של המשולש השני. שני המשולשים בשלמותם מסמלים את השמיים (ויחסיהם עם הארץ) ואת הארץ (ויחסיה עם השמיים).
מגן הדוד בכללותו מסמל את תכלית הבריאה שהיא לשלב את השמיים עם הארץ כך שיחדרו ויכנסו זה לתחומו של זה ויהפכו למערכת אחת. שני משולשי המגן דוד מורכבים זה על גבי זה חודרים ונכנסים זה לתחומו של זה ויוצרים מערכת אחת . מגן הדוד על ששת קודקודיו משקף את הבריאה (ששת ימי הבריאה), החוקים הכוונות והתכלית שהוטבעה בה. השביעי הוא השבת והוא יהוה אלוהים