(1130 מילים)
השטן לא המציא שום דבר, הוא גם לא המציא את הכאב והשחור, יחד עם זאת יש פה משהו מוזר, יש לעיתים בגילויים השטניים של כאב ושל שחור היבטים עמוקים של יופי והשאלה היא מאיפה זה בא? כיצד זה ייתכן? והרי השחור הוא בפשטות העדר אור והוא מוות אך היפה אמור להעיד על החי, הצבעוני, המואר. האם השטן המציא משהוא חדש? אבסורדי? יופי שחור?
זכור לי שהייתי שומע מוזיקה של פינק פלוייד ותוהה לפשר התעלומה הזאת, שכן היה לי ברור שהמוזיקה שלהם מקורה בעוגמה, בעצב ובכאב בלתי נמדדים – אוקיינוס של עצב. (על השאלה: מה מוזיקת העולם יכולה ללמד על העולם? והאם על המאמין להקשיב למוזיקה כזאת או להימנע ראה את הפוסט 'קולדפליי בבבל, נראה כמו גן עדן' כאן). יחד עם זאת יש במוזיקה של פינק פלויד יופי נדיר ועמוק. אני לא מתכוון שיש במוזיקה שלהם כישרון – כן, יש שם גם כישרון – אלא יופי פנימי, מהותי. אבל מאיפה זה בא? מה זה עושה שם בָּמקום השחור?
רק לאחר שנים התבררה לי התעלומה. הבנתי שהיופי הזה אינו נובע ישירות מהשְחור, השְחור לא פיתח סוג חדש של יופי אלה רק השאיל אותו (גנב אותו) ממקום אחר והדביקו שם, אצלו. אין זו סתם הדבקה אלא הדבקה מתוחכמת. היופי הזה שנוצר במקורו בהקשר לגמרי אחר הודח ופותה לשקף את צבע המקום החדש. מה שמתקבל הוא אשליה של יופי-שחור. היופי הזה שנגנב נמצא שם וניתן לחוש אותו. יחד איתו ניתן לחוש את ה'אין', הכלום, שמטבעו הוא שחור. החיבור הלא טבעי בין שניהם יוצר יופי נגטיבי, בכי אינסופי או תלונות ללא הרף על מה שאיננו אך היה יכול להיות, על מה שנעקר ממקומו, הושחת, נאנס, עוות, הוגלה וההקשר בו הוא שרוי איננו ברור. החיבור וההקשר המוזר יוצרים תעתוע שרב, עולם מדומיין, רדוף רוחות, רווי קושי, חרטות, חוסר בהירות, תחושה מעורערת, תחושת כישלון וחוסר ביטחון, אוננות מתמדת על דבר שכבר לא באמת קיים (כי הוא נגנב ועוות ללא הכר) והוא רק צילו של הדבר.
היופי, כאשר הוא קיים בעולם המואר מהווה עדות אמיתית לרמת האיכות של זה שנושא את היופי. כמו כן בעולם המואר היופי לא משלה או מושך אליו מישהו לשוא. שם הוא בונה, משפיע לטובה, מברך את מי שצופה בו. זאת משום שהעולם המואר מוגדר ותחום בגבולות מגוננים, אין שקר, גניבת דעת ואונס של הדבר היפה לשרת את מה שלא נועד לו, כמו כן הנְהִיָה אחר יופי והרמוניה נמצאת שם בגבולות מאזנים.
לעומת זאת הדימוי הנחשק שעולה מתוך ה'אַין', כשהוא מתוגבר ומומחש על ידי יופי שנגנב ונאנס אֵין לו ממשות כי אינו יכול למלא את מה שהובטח, בטח לא לאורך זמן. כמו כן אין לו גבולות, הוא יכול להיות אין סופי בתיאור שלו ולעולם לא יגיע לתכליתו, הוא משתוקק ללא הרף לעוד ויותר. לכן הדימוי היפה שם הוא רק תעתוע ומה שנגנב מהעולם המואר ונגרר לעולם האפל נותן לדימוי היפה שעולה כביכול מן השחור והכאוס כאילו ממשות. הפער בינו ובין המציאות גדל ומתרחב כל הזמן, מעמיק ומוסיף לתחושת החסר, הקושי והאבל. האבל ותחושת המחסור שמקורם ביופי שנשתל בעולם השחור, אין לו תחתית.
בדרך כלל תהליך גניבת היופי ושתילתו ב'אין' נעשה בסיוע בני אדם כי מתוך עשר קבין של יופי שירדו לעולם האדם לקח תשע ולכן כשהשטן רוצה לגנוב יופי הוא מחפש אותו אצל בני אדם שמוכנים למכור לו את היופי שלהם תמורת אשליה כלשהי. אנשים פגועים מאירועים בעבר, בילדות, נוהים אחר יופי שחור ואז מביאים על עצמם התמכרויות שונות, חוסר תפקוד. הרצון לברוח מהמציאות ולהתמכר ליופי שחור מזמן מרירות, ציניות, אי מרוצות, ראיה שלילית, פסימית, ביקורתית, ואלה מביאים לניכור, לבדידות, חוסר יכולת לתקשר ולאהוב, מביאה לדכאוניות. זהו המקור לרוב מחלות הנפש.
לפי ספר בראשית, גן עדן הקדום היה מקום היופי עלי אדמות, והוא היה ממוקם במסופוטמיה, באזור עירק של היום. גם על פי חקר ההיסטוריה, מסופוטמיה היא ערש התרבות האנושית. ניתן אם כך לשער שאדם וחוה נשארו באזור מסופוטמיה גם לאחר הגירוש מגן עדן ופיתחו שם, הם וצאצאיהם, את ראשית התרבות האנושית. גם צאצאי נוח חיו באותו איזור כעולה מסיפור המבול ומגדל בבל. אז הם סרבו לפוּץ על פני הארץ ובנו את המגדל המפורסם. בבל הפכה מרכז וסמל למרד באלוהים ולאורך הכתובים היא מוזכרת מספר פעמים ככזאת, כולל בנבואות אחרית הימים. נראה אם כן שהשטן הכין לעצמו מושב באזור זה שהיה בזמנו גן העדן והיה בזמנו המוקד, המעוז האלוהי. בישבו במסופוטמיה מכריז השטן על שלטונו בארץ במקום אלוהים.
אם גן העדן מסמל בין השאר את מקום ההרמוניה והיופי הרי שהשטן לפי הסיפור התנ"כי כבש את מחוזות היופי האלה, עשה אותם אפלים, מיקם בהם נכסים שגנב מגן העדן המקורי והם נעשו מעוותים (יופי שחור). במשך מאות שנים קמו אימפריות אדירות באיזור זה: אשור, בבל, פרס, מדי, שפיתחו בין השאר תרבויות יופי ואסתטיקה מהמרשימים בהיסטוריה: גנים תלויים, אדריכלות שומטת לסת, ספרות ומוזיקה.
כיום, בהשפעת האביב הערבי האיזור הופך סופית למדבר רעיל ובכך מודגם העיקרון האלוהי שאי אפשר להחזיק ביופי גנוב לאורך זמן וכי בסופו של דבר הוא יישחת וייתפורר. אלוהים שראה את העתיד לבוא, העביר כבר לפני אלפי שנים את מרכז הכובד מטעמו ממסופוטמיה לישראל ולירושלים. הדבר מסומל בקריאה לאברהם ללכת מארצו וממולדתו שבמסופוטמיה לארץ ישראל שם אלוהים יצווה בעבורו ובעבור צאצאיו את הברכה ומשם הוא יאיר את אורו לכל העולם. ארץ ישראל – ארץ זבת החלב והדבש – היא גן העדן המחודש ויועדה להיות מקום מושב השכינה, מקום מושבו של אלוהים (בבית המקדש) והמרכז הרוחני העולמי במקום מסופוטמיה.
כמובן שעם הזמן השטן ניסה ומנסה לכבוש גם את ארץ ישראל ולהסיט אותה מיעודה, כמו שעשה לגן העדן ההוא, וכמובן שבמידה רבה הוא מצליח. ברבות השנים, בעקבות מאמצי השטן, הפכה ישראל מארץ זבת חלב ודבש לארץ מדברית, שוממה ומקוללת. אולם מאז שיבת ציון בעידן המודרני יש לה עדנה מחודשת. היא עדיין לא יפה כפי שיועדה להיות אבל היא כבר לא מקוללת. הדבר מסמל את העיקרון הרוחני שאומר כי יופי שעוות ונשחת יכול לשוב בחסד אלוהים להדרו שנגנב ואולם לצורך זה יש צורך גם שבעל היופי ישתף פעולה. (על כיצד אלוהים משיב בחזרה את היופי שנשחת וכיצד הוא משיב את ישראל ראה את הפוסט 'בדמייך חיי', כאן).
המלחמה בין השטן לאלוהים על ארץ ישראל עדיין נמשכת ועל הרקע זה אפשר להבין את מאבק המדינות המוסלמיות במזרח התיכון בישראל. למאבק שלהם אין הסבר אחר, שהרי לרבות ממדינות אלה שמשקיעות מיליארדים ומקריבות ללא סוף למען המאבק בישראל אין אפילו גבול משותף איתה. אין בישראל נפט או זהב, זו פיסת ארץ קטנטונת יחסית למרחבים העצומים ולאוצרות הטבע שבהם שולטים המוסלמים. לכן אין כאן סיבה הגיונית ארצית מלבד אותו מאבק רוחני עתיק שנמשך עד היום.
ישראל היא דוגמא טובה לאשה יפה שאיבדה את יופיה, שאיבדה את הכל אך יש לה עדיין תקווה. בישראל, אם מתבוננים היטב, היופי האמיתי והברכות, עץ הדעת ועץ החיים עדיין נמצאים ולצידם היופי השחור שהפך מכוער מאוד, סדוק ואדמתו מקוללת. ישראל היא מקום קטן מאוד אך באופן ייחודי יש בה רבדים על גבי רבדים בכל תא שטח. לעיתים קרובות התחושה – גם כשמסתובבים באזור קטן – שיש פה מציאות בתוך מציאות בתוך מציאות וכולי. התחושות מתחלפות במהירות, הכל מרוכז, אינטנסיבי, בנוי שכבות שכבות, מנוגדות, אבסורדיות במקרים רבים. כל זאת משום שישראל נמצאת במוקד המלחמה. אך בה התקווה. ארץ ישראל איננה רק תקוות ישראל אלא תקוות העולם כולו לגאולת היופי ששָׁבָהּ השטן – היופי שגרר אליו למלכותו, אנס וטימא והדביק בצורה לא טבעית בממלכת השחור. זו התקווה לגאולת היופי הקדמון שנברא באור, לגאולת המוזיקה והאומנות בכלל, גאולת האדמה, גאולת האשה, גאולת האדם, להשיבם לפשטות הדרם המקורית.