על מקור התודעה ונוסחת הקיום – עד היכן שאפשר להסביר במילים

(2420 מילים)

כאן אבן דרך שניה בהבנת מבנה האלוהים ומבנה הבריאה. את האבן הבסיסית הראשונה הנחתי לפני כמה פוסטים לאחור: כאן).

כדי להבין את הקיום, את מקור הקיום הבה ננסה ללכת לאחור, למקום הכי אחורי שניתן. אנחנו לא הולכים אחורה בזמן, גם לא במרחב, אלא למקום ראשוני יותר מבחינת ההיררכיה של הדברים. במקום זה אין עדיין דבר, לא מושגים כלשהם, לא חוקים, לא צורות, תפישות, הבנות.

כדאי לעצור רגע ולבדוק את המקום הזה, הכל נמצא שם בפוטנציה ואין שם דבר באותה מידה, הכל אפשרי ודבר לא אפשרי. זהו מקום אינסופי וריק בעת ובעונה אחת, כאוס, חסר הגדרה, חסר כיוון, חסר צבע ולכן הוא כאילו שחור. שחור לא במובן הערכי אלא במובן הממשי (שחור הוא חוסר צבע), וכמו כן הוא גם כאילו לבן (בלבן נמצאים התדרים של כל הצבעים יחד). 

ובכן, לאחר שהגענו למקום בדמיוננו ניתן להבחין כי אחת האפשרויות הבסיסיות הגלומות שם היא קיומה של תודעה – לצד אינסוף האפשרויות הפוטנציאליות ישנה גם האפשרות שתקום שם תודעה אשר תתבונן על האינסוף הזה מעמדת מתבונן, שתגדיר שם את עצמה כתודעה ותיצור הפרדה בין האינסוף שמחוץ לה והאינסוף שבפנים.

משום שאפשרות זו קיימת כחלק מאינסוף האפשרויות של טרם היות שום דבר, אין שום סיבה שהיא לא תתממש – אין דבר שעוצר אותה מלהתממש – ולכן היא מתממשת. האפשרות הזו היא אלוהים. זוהי התודעה הראשונה, ההיולית, המובנת מאליה. מובנת מאליה כי היא נמצאת שם ביחד עם אינסוף כל האפשרויות ואין שום סיבה שלא תמומש.

ובכן התודעה הזו, אשר נתנו לה כרגע שם, אלוהים, היא התממשות האפשרות להגדרה עצמית, לתודעה, ליכולת התבוננות תבונית, מוגדרת, מסדרת. אין תודעה שנייה כזו, יש רק אחת, כמו שאין שְׁנֵי מים. והרי כל מים באשר הם, הם חלק מה'מים', מים זה מים H2O, אין מים א' ומים ב'. באותו אופן יש את התודעה שבאופן בסיסי אין בה שום חלוקה, אין בה כל הגדרות כי היא התודעה האחת, השלמה, שלפני ומעבר לכל הגדרה או חלוקה, מלבד ההגדרה הבודדת שאומרת כי תודעה זו: קיימת.

יחד עם זאת תודעה מסוגלת גם להתבונן על עצמה, לשאול לזהותה, לנסות להגדיר את עצמה או את סביבתה. על ידי התבוננות והסקת מסקנות היא מבחינה למשל בין המתבונן לדברים עליהם הוא מתבונן, בין לסובייקט ואובייקט. כך מתחילות להיווצר חלוקות והגדרות. אך חלוקה מטבעה אין לה סוף, לאחר שהתודעה הראשונית רואה בעצמה שני חלקים (סובייקט ואובייקט), היא יכולה להמשיך ולהתבונן על כל אחד מהחלקים ולמצוא בהם חלוקות מישנה ובכל חלק של חלק יש עוד ועוד חלוקות ומאפיינים אפשריים שלכל אחד מהם גוון שונה, תכונות שונות וכולי.

כשמתירים לתהליך כזה להתרחש ללא בקרה ושליטה הוא מכלה את עצמו שכן החלוקות וההגדרות הן אינסופיות בכל כיוון. בשל אינסופיות פוטנציאל ההתפצלות ההכרה מוליכה את עצמה כך לאיבוד למקום שאין היא יכולה יותר להגדיר את עצמה בבירור וההגדרות מתחילות להסתכסך זו בזו, אז היא שבה חזרה לאינסוף הכאוטי חסר ההגדרה.

התממשות של הדבר הספציפי בעזרת ההגדרות יוצר חיים, יוצר את ה'יש'. ללא החיים וה'יש' המציאות האינסופית הכאוטית היא חסרת טעם, חסרת כיוון, חסרת מטרה, ואף חסרת זהות. כמובן שכאשר התודעה, בגלל ההתפצלות האינסופית הלא מבוקרת מאבדת כך את זהותה לדעת ונמוגה לתוך האינסוף, היא עדיין יכולה לעלות משם ולהיווצר שוב באופן ספונטני. אך אז היא שוב תתפצל, תתמזג באינסוף אפשרויות הפיצול ותגווע, שוב תיוולד ושוב תגווע, והתהליך יתרחש עד אינסוף. והנה שוב יש לנו תנועה חסרת כיוון, שאין לה תכלית, אין לה משמעות. היא מסתחררת באופן כאוטי בלי ליצור משהו ברור, בלי ליצור המשכיות. מתה ברגע שהיא נולדת ונולדת ברגע שהיא מתה.

אך ישנה גם אפשרות כי התודעה הראשונית, ברגע שהיא קמה (כאמור, לא מדובר על רגע בזמן ורגע היסטורי כי מושג הזמן בשלב זה עדיין איננו קיים), תפעיל מערכת חוקים, הגבלות ושליטה כדי למנוע את השתלטות המצב הכאוטי עליה. היא מבינה את סכנת החידלון האורב לה, ולכן מפעילה בקרה על מכניזם ההתפצלות הספונטני האינסופי. חוקים והגבלות אלה אמנם לא תקפים מחוץ לאותה תודעה, שם ממשיך להתקיים אינסוף וכלום בו זמניים, אך כלפי עצמה, התודעה יוצרת חוקים ברורים וחד משמעיים הקובעים כיצד הדברים מתפצלים או מתחברים, מה התכלית שלהם, מה היתרונות או החסרונות של כל אחד מהם, כיצד הם מתיחסים זה לזה (היא יוצרת היררכיה), למה הם מתייחסים כך ולא אחרת וכולי.

זהו בריאת היקום, בריאת המלכות השמימית ולאו דווקא בריאת העולם הפיזי, כי גם לפי התיאור בספר בראשית, לפני שהעולם הפיזי נברא בששת ימי הבריאה כבר היה קיים עולם רוחני שנברא קודם. הוא לא נברא קודם בזמן כי הזמן לא היה קיים לפני בריאת העולם הפיזי הוא 'היה קודם' מבחינה היררכית ולא מבחינה היסטורית.

מצאנו אם כן שבריאת מציאות כלשהי מחייבת חקיקת חוקים מגבילים כדי לשמֵר את אותה מציאות, כדי לשרוד ולא להתאיין לתוך הכאוס. שאלת ההשרדות כאן קשורה ומחוברת לשאלת המשמעות. אמנם בעולם הפיזי המוכר לנו נדמה שהישרדות ומשמעות אינם תלויים האחד בשני, אך בעולם הרוח ההישרדות היא היא שאלת המשמעות. מדוע?

כי עם כוונת התודעה לשמר את קיומה ולא להימוג מיד בחזרה לכאוס, עשויות להתעורר שאלות שנוגעות למשמעות, ובמידה ואלה לא ייענו בצורה משביעת רצון הם יחבלו בכוונת התודעה לשמר את קיומה. השאלות שיעלו למשל הן: מה תכלית קיומה של התודעה? באיזו 'זכות' היא יוצרת חוקים ומגבילה הגבלות? לשם מה? אם מדובר בהישרדות סתם ללא כל סיבה אחרת או ערך מוסף, הרי שחקיקת החוקים וההגבלות היא רודנית, זוהי עריצות התודעה כלפי עצמה וכלפי היקום שיצרה, ואם כן למה זה נחוץ? לשם מה? האם זה נכון מבחינה ערכית? מה הטעם בכך ומדוע שלא תיכנע לכאוס האינסופי ותתאיין בו?

כדאי כאן לציין שהוגי הדעות הקדומים של תורות המזרח עקבו כמו כן אחר הלך המחשבה הזה וניתחו כמוני את נושא האלוהות במבט קרוב, אלא שפתרון האלוהות לשאלות אלה לדעתם הוא שונה. מדוע לדעתם פתרון האלוהות לשאלות אלה שונה? משום שהאל שאליו הם מתייחסים וממנו הם שואבים את האינפורמציה הוא אחר. זה אל שמתיימר להחליף את אלוהים ולתת לשאלות אלה מענה אחר. הפתרון של תורות המזרח בשם אותו אל הוא: להניח להכרה להתאיין ב'אין' והכאוס ולהותיר את התודעה רק בעמדת התבוננות, ללא יצירת חוקים מגבילים, ללא שיפוטיות, ללא היררכיה. בעיניהם זוהי תכלית הקיום, זוהי החירות (סמאדי או נירוונה) ולעומת אלה כל ה'יש' המוגדר הוא אשליה וכבלים. לעומת זאת על פי תפישת אלוהי ישראל שעל פי התנ"ך (שהוא האלוהים, ההכרה המקורית, בורא העולם) פתרון תחליפי זה לא רק שאיננו רצוי הוא אף לא אפשרי. הכרה שנשלטת על ידי עיקרון ה'אין' או הכאוס, תתפרק כי אין לה באמת תכלית, סיבה או כיוון. היא הרי מכריזה שתכליתה להתמזג ב'אין' ו'אין' זה בהגדרה, לא יתכן שתהיה בו תכלית.

לכן הפתרון שמציגות תורות המזרח לא תופס ויש צורך בפתרון אחר. את הפתרון האמיתי לשאלות המשמעות יצר אלוהים הבורא והוא פתרון ייחודי, היחיד שתופס, אין ולא יתכן פתרון אחר. למעשה בריאת העולם הזה נעשתה על מנת להוכיח בסופו של דבר שאין ולא יתכן פתרון אחר. ההוכחה הסופית לדבר תבוא באחרית הימים, אך גם כיום בני אדם יכולים להתבונן בפתרון שהבורא יצר ולהבין את טבעו.

אלוהים יצר מעין נוסחא (שהיא הרבה מעבר לנוסחא) והיא חוק יסודי (שהרבה מעבר לחוק. את הסיבה מדוע היא מעבר לחוק אפשר יהיה להבין כאן בהמשך). זוהי האמת הבסיסית שמעבר לכל אמת או הגדרה ועל האמת הזו התודעה הראשונית נשענת. זוהי ההצדקה, הסיבה, המשמעות והתכלית האולטימטיבית לקיומה, לקיום בכלל. זה השורש והמהות של כל פּוֹעלה, התשתית שבלעדיה אין לתודעה קיום ואין סיבה שלא תחזור אל הכאוס המאיין. עצם הגדרת הנוסחא מוכיחה באופן ברור שאינו משתמע לשתי פנים שאין כל דרך אחרת לשרוד כתודעה וכמו כן אין ולא יכולה להיות שום סיבה ומשמעות אחרת לקיום כלשהו מלבד כאשר נצמדים לנוסחא הספציפית הזו בצורה בלתי מתפשרת.

לכן גם יכולה להיות רק תודעה ראשונית אחת, כי כל 'תודעה אחרת' איננה יכולה להיות גם אחרת וגם לשרוד בלא להתפרק אל האינסוף הכאוטי. כל 'תודעה אחרת' שתשרוד תהיה בהכרח זהה לתודעה הראשונית כי תתנהל על פי אותה נוסחא בדיוק ולכן תהיה איתה לאחת, זאת משום שהנוסחא המדוברת מגדירה את התודעה עד הסוף וללא שיור. באחרית הימים (כך על פי כתבי הקודש) הכרת האדם המאמין, זה ששרד את העולם הזה מכוח אמונתו הבלתי מתפשרת באלוהים ובדרכו, תתאחד עם אלוהים כי היא תהפוך זהה לו עד הסוף וללא שיור.

לנוסחא שיצרה התודעה הראשונית והיא שורש וסוד הקיום קוראים אהבה. באהבה אין התודעה מתקיימת עוד רק למען עצמה, והיא לא מכילה את חוקיה רק למען עצמה אלא למען מושא אהבתה. מושא אהבתה של התודעה הראשונית הוא הבריאה שלה. משום אהבתה, התודעה נתנה לבריאה שלה חופש (כי אין כפיה באהבה) להיות היא עצמה. ומי 'היא עצמה'? היא הנברא הראשון שמעבר לזמן, היא תוצאת החלוקה וההגדרה הראשונית שעשתה התודעה הראשונית. וחלוקה זו מגדירה את מערכת היחסים בין הבורא שמעבר לכל חלוקה לבין העיקרון המחלק שמכיל בתוכו את כל ה'יש' שהבורא יצר מתוך הכאוס. מערכת יחסים זו שביניהם היא היא האהבה בצורתה המקורית הראשונית והטהורה ביותר. במערכת יחסים זו השניים הם אחד!

בהמשך, התודעה הראשונית נתנה לבריאה שלה (או במילים אחרות ליצירה שלה שנוצרה באהבה – את היצירה הזו שנוצרה באהבה אפשר להמשיל גם ל'בן', ובנצרות מדובר הרבה על ה'בן' הזה) תודעה עצמית וסמכות להמשיך לחלק, להגדיר – לברוא ממנה והלאה – בתנאי אחד, שכל פועלה יהיה רק למען ובכפוף לעקרונות האהבה. זוהי הזוגיות הראשונה וזו הגאונות שבנוסחת האהבה כי היא יוצרת איחוד מחודש בין הבורא לבין הנברא, הסובייקט והאובייקט, המשקיף והמשתקף, בלי להרוג את הנברא בתהליך האיחוד ובלי להרוג את הבורא בגלל הליכה לאיבוד בתוך מנגנון ההתפצלויות הכאוטי.

מכוח יחסי האהבה, השניים שבמהותם ובהגדרתם הם שונים יכולים לשוב ולהתאחד (הם מתאחדים בכוח האהבה לאחר שהופרדו בכוח ההגדרה) ולהיות אחד מבלי לוותר על השוני האינדיבידואלי ביניהם. מצד אחד בכוח האהבה המאחדת נשמר ביניהם המקום הבלתי מחולק, השלם, אשר הוא האינסוף ורק מתוכו ניתן לברוא יש מאין, מצד שני הצדדים לא צריכים לוותר על ייחודיותם ועל ההמשכיות של פועלם משום שהאהבה מקדשת את האחר, את בן הזוג עם השונות האינדיבידואלית הייחודית לו.

נוסחת האהבה מבוססת על נאמנות ללא סייג, תלות, הקרבה, אחדות והסכמה על כיוון ודרך אחת שחוקיה מוגדרים היטב. נוסחת האהבה מאפשרת גיוון, התרחבות וגדילה כי רק דרך האהבה השניים הם יותר מאחד ועוד אחד. ההקרבה ההדדית וההתמסרות מביאים לכך שהשניים המתפצלים אינם רק מפוצלים אלא הם גם אחד וכך הדילמה, הסתירה הפנימית הבסיסית של התודעה הראשונית באה על פתרונה ומעגל הבריאה מושלם. והרי רק באהבה אפשר להיות שניים ואחד בו זמנית. התודעה המחלקת יכולה להתקיים כי יש זהות בינה לבין השלם, מצד שני השלם יכול להתפצל, לברוא וליצור חיים על ידי אבחנות והגדרות בלי ללכת לאיבוד בתוך הפיצול.

התודעה השניונית כאמור היא היא הכוח היוצר יש, והיא ממשיכה ובוראת מתוכה את כל העולם על פי אותו עיקרון שעל פיו היא נוצרה, דהיינו על פי עקרון האהבה. לפיכך יוצא שכל הבריאה בה. התודעה השניונית הזו לא נוצרה בזמן כלשהו, היא היתה שם כל הזמן, מאז ומעולם, כי התודעה הראשונית היתה זקוקה לה לקיומה ולהישרדותה מאז ומעולם.

בתנ"ך (עוד לפני הנצרות) היבט זה (השניוני) של האלוהות נקרא בשם: אל-שדי או מלאך יהוה או אלוהים צבאות או אלוהי ישראל. זהו הצד באלוהות שתפקידו להאיר ולהראות, להוכיח ולהדגים את פני האלוהות לכן כל פועלה ובריאתה של הישות השניונית באים להצביע להראות להאיר ולהוכיח את גדולתה של התודעה הראשונית ואת בלעדיותה של הנוסחא לקיום שהיא יצרה. ה'נוסחא' שיצרה התודעה הראשונית היא במילים אחרות 'התורה'. אין כאן הכוונה למילים הכתובות (המילים הכתובות בתורה הן השתקפות של 'התורה'), אלא 'דבר אלוהים' החי. דבר אלוהים זה הוא החי לעולם כי רק על ידי העיקרון (הנוסחא שמעבר למילים) שהוא נושא אפשר שיהיו חיים כלשהם. הישות הזו נקראת גם: גואל ישראל, רועה ישראל, מלך ישראל, מלך העולם, המלך המשיח, ישוע המשיח.

אל-שדי הוא זה שבורא את הכל ומקיים את הכל לצד התודעה הראשונית ובהתאם לכוונות שלה. הוא זה שיוצר בהדרכת התודעה הראשונית את הייחודית האינדיבידואלית של כל דבר. אך האינדיבידואליות כשלעצמה (ללא נוסחת האהבה) ממצה את עצמה בסופו של דבר תמיד. היא נמאסת על עצמה לאחר שהיא נוגעת בגבולות של עצמה. אך האהבה המאחדת פורצת את גבולות האינדיווידואליות הזו. בנוסף, באמצעות האהבה האוהבים מרחיבים ללא הרף את הקיום האינדיווידואלי של עצמם. הרחבה זו היא יצירתית ולא מכאנית.

גם בטבע ניתן לראות כי התרבות מינית (המתרחשת באמצעות אינדיוידואלים שונים), מאפשרת גיוון גנטי בצאצאים ואולם התרבות א-מינית היא שיכפול בלבד, נטול יצירתיות (כל מערכת סגורה או מכאנית, נטולת יצירתיות, הופכת כאוטית במוקדם או במאוחר). כמו כן היצירתיות ניטלת כאשר אין מניע משכנע להמשכה. את שתי הבעיות האלה האהבה פותרת. האהבה מקדשת את האינדיווידואליות לכן היא מאפשרת הרחבה יצירתית ולא רק התרחבות משכפלת. האהבה גם מקדשת את האחדות שנוגעת בשלם ונוגעת באינסוף ואלה נותנים לה ללא הרף השראה והמשכיות. השלם הזה גם מוציא את האוהבים לחופשי מהחוקים וההגבלות שקמו בהכרח עם היווצרות התודעה המחלקת וזאת בלי להרוג את החוקים והמגבלות הללו שנחוצים לקיום האהבה.

ההתרחבות באהבה היא תמיד יצירתית וחופשיה (נוגעת באינסוף), יחד עם זאת היא לעולם איננה מיקרית או כאוטית אלא פועלת בתוך סדר ותכנון קפדניים. כל אחד אמור לאהוב באופן שהוגדר בעבורו, ומשם, רק משם – מהמקום הפרטי, המאוד מוגדר, מוגבל – הוא פורץ לאינסוף. דרך האהבה, תמיד, היא דרך מאוד צרה ורק משם, מהמקום הצר, האהבה מתרחבת כמשפך ופורצת לאינסוף הגוונים והצורות.

כל מי שיוצר במוזיקה למשל מכיר היטב את החוק שהזכרתי (חוק פרקטי מאוד), שאומר כי על ידי הצמדות בלתי מתפשרת לחוקי המוזיקה ועל ידי הצמדות לתבנית מוגדרת וקבועה ניתן להתחיל לעלות, לצבור גובה, ולפתע הקסם הגדול, היצירתיות המופלאה שנוגעת באינסוף פורצת לתוך היצירה וסוחפת איתה את הכל.

באופן הזה הכל במלכותו של אלוהים אמור להגשים את תכלית קיומו. משמעות קיומו של כל דבר ידועה בדיוק רק בלב ליבה של האחדות, אולם כל נברא עושה את מסעו לשם בלי לדעת עד הסוף מה צפוי לו. זוהי המלכות, הבריאה השלמה שלו, שם נשמרים הסדר, המשמעת, הנאמנות וההקרבה ביחד עם החופש ליצור, להתרחב, להתממש, להיות, ולא באופן מכאני. שם הכל שלם, חי כל הזמן והמוות מורחק בכוח האהבה והמאפיינים שהזכרנו. ה'יש' באופן הזה אינו אשליה (כמו בתורות המזרח) אלא חלק מהותי, הכרחי, אמיתי של הקיום.

הסדר והאיזון שתוארו כאן עדינים, וישנה כמובן אפשרות שמישהו יחליט להפר את הסדר הזה, שמשהו יחליט למרוד ולבעוט בנוסחת האהבה שהזכרנו. כמובן שאם אפשרות זו קיימת היא גם תתממש והיא אכן התממשה. לאלוהים קם מורד – מישהו שנברא על ידו, שקיבל תודעה עצמאית והיה אמור לפעול לפי כללי האהבה המובנים מאליהם בכל רחבי הבריאה. אך הוא התנער מכך ומאחר שהתנער היה צורך לסלק אותו מתוך היקום השלם שנברא – כלומר מתוך המלכות  – למקום אחר, לבל יחריב אותה מבפנים. נגענו כבר בקיומו של המורד הזה כאשר דיברנו על תורות המזרח.

סיפור תולדותיו של השטן (הנחש), מה היה במקורו, כיצד ובדיוק מדוע נברא העולם הפיזי שאותו אנחנו מכירים, מדוע נבראו בני אדם, מה תפקידם במלחמה המתקיימת בין אלוהים והשטן ובאיזה שלב במלחמה זו אנחנו נמצאים כרגע,  כל זה הוא נושא לפרק אחר שיפרט יותר בנושא.

הדברים שהובהרו בפרק זה משמשים בין השאר כדי להסביר כי האדם נברא במקור כסמל לאהבה האלוהית, לזוגיות האלוהית (האדם נברא בצלמו). הזכר והנקבה הם צלם אלוהים ויחסי האחדות והאהבה ביניהם אמורים לסמל את האחדות והאהבה שבאלוהות. האהבה הזו, כמו האהבה שמתקיימת בתוך האלוהות, אמורה להתקיים בתוך סדר וחוקים שיגנו עליה, יאפשרו את המשכיותה ויאפשרו את החופש שבה.

אחד החוקים הבסיסיים הוא נאמנות והקרבה, אולם בחברת בני האדם מופר החוק הזה יומיום ושעה שעה. הפרות אלה פוגעות בראש ובראשונה בבני האדם ויביאו עליהם חורבן אך הן גם פוגעות באלוהים שכואב אותן. כאשר איש חומד אישה או אישה חומדת איש שאינם שלהם, כאשר הנאמנות מופרת וההתחייבות אינה מכובדת, זה כאילו שאהובתו או אהובו של אלוהים מחולל, נאנס, מנוצל לרעה, זה כאילו אישתו או בנו או בִּיתו מחוללים לנגד עיניו והכאב והכעס הוא רב. יום אחד – לאחר שאלוהים יסיים להוכיח ולהדגים את חוסר היתכנות הקיום כאשר מורדים בחוקי הנוסחא הייחודית שלו לקיום וכאשר מאמצים את תורת הסגידה ל'אין' – יירד אלוהים ויתערב באופן גלוי במעשי השטן המורד ובמעשי בני האדם המורדים. בעקבות ימים אלה יבוא זמן אחרית הימים או ימות המשיח.

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *