(160 מילים)
הסיבה לבריאה הזו היא בניו ובנותיו של אדם וחוה. עם כל הכבוד לדוממים לצמחים ולבעלי החיים אין הם הסיבה. אלוהים מחכה בכיליון עיניים לאדם שימלא את ייעודו, אלוהים מחכה עד בוש.
למרות הפוטנציאל האדיר הגלום בהם, בני אדם כמעט בלי יוצא מן הכלל הם בריות בלתי נסבלות שלא מממשות את מה שאלוהים הפקיד בידם. הם חסרי כיוון, חסרי חוט שדרה, מדברים גבוהה אך לא עושים. בלתי ממוקדים בלתי נאמנים, פשרניים, אנוכיים, רדופי פחדים, תשוקות מעוותות ודעות קדומות. אבודים.
צריך עצבים של ברזל כפי שרק לאלוהים יש, על מנת להמשיך לסלוח, לתמוך ולאהוב יצורים כה בוגדניים. צריך ריסון עצמי ללא שיעור על מנת לא לשרוף אותם בשל אותו רגע של אכזבה מרה, של כעס שהוא מוצדק מכל וכול.
נוכח מצב זה הקושי שלי כאדם – כקושי של כל אדם אחר – הוא כפול. קודם כל ומעל הכל לסבול את עצמי ובנוסף לסבול את אחיי המבולבלים שסובבים אותי.
הסבל הזה שעל כולנו ללמוד (סבל מן המילה סבלנות) הוא מיסודות האהבה.