המסע למדבר ושאלת הזהות

(4600 מילים)

סיפור מאוד אישי שנוגע בשאלות אמונה.

פרק ראשון.

כשבועיים לפני חג הפסח 2023 החלו לעלות בי מיני זכרונות שהביאו תחושות, רגשות ומין תחושה של ציפיה למשהו שעומד לקרות. היה נדמה לי שהיוזם של אלה הוא אלוהי ישראל ולכן יש להתייחס לכך ברצינות.

בכל זאת היתה סכנה שמדובר בדבר שהמקור שלו הוא נפשי ולא רוחני לכן התעלמתי מזה, לא לפני שהתפללתי וביקשתי שאם הדבר מאלוהים שיראה לי. ואולם הרגשות שחוויתי והמחשבות התמידו להיות מהבוקר ולאורך כל היום, ומשום כך, בערב, התחלתי שוב לחשוב שאולי מדובר במסר מאלוהי ישראל. חלק מהזכרונות שעלו היו קשורים למסע שערכתי לפני כמה שנים, לבד, על מנת להתפלל ולהתחבר אל הרוח, לכן חשבתי, אולי אלוהים מראה לי שכדאי שוב לצאת למסע דומה?

כשהעלתי את המחשבה הזו היה נראה לי שאומרים לי להתכונן ולהתקדש שלושה ימים ואז לצאת למדבר לכמה ימים. במשך השנים למדתי לבטוח בקולות הרוח כאשר נראה שהקול או המחשבה באים כאילו משום מקום, ללא קשר ליומיום שלי, למערכת הנפשית שלי: היצרים הפחדים או ההתניות. ואולם עדיין היה בי ספק, בין השאר משום שאחד הזכרונות היה בנוגע לפגישה, די סתמית, שהייתה לי פעם עם אישה נחמדה ובמהלך הפגישה היה נדמה לי שאלוהים דיבר אליה בנוגע אלי, לפני במהלך ואחרי הפגישה, והיה לדבר הקשר רומנטי. במשך השנים למדתי שיש תמיד להיזהר מלשייך לאלוהים מחשבות שיש להן הקשר רומנטי או מיני כי אז הדבר קשור למערכת הנפשית\בשרית שלי ולא לאלוהים.

אם כך, חשבתי, אנצל את שלושת ימי ההכנה שהיה נדמה לי שמעתי שעלי לערוך, כדי להתפלל ולהמשיך לבחון שוב ושוב את השאלה: האם אכן העניין הגיע מלמעלה או שמע מנפשי.

לאורך שלושת הימים התחושה שעלי לצאת לא נגוזה, רק האסוציאציה הרומנטית נעלמה וזה היה סימן טוב. יחד עם זאת עלתה בי תחושה אחרת, הפוכה, והיא תחושה ומחשבה חזקה, מנקרת, כי אין טעם לצאת, שאין שום סיבה, שבכלל אין לי חשק ואין לי כוח למשחק המחשבות המטופש הזה – דו השיח שאולי הוא מדומיין – עם אלוהים. גם כל ההתעסקות בלהכין ציוד ללינה בשטח, אוכל, לסדר כמה דברים באוטו שדרשו תיקון, נראו לי מיגעים חסרי טעם ומיותרים לגמרי. וגם, חשבתי, יש לי כל כך הרבה עבודה ודברים אחרים 'דחופים' לעשות, ולכן אין טעם להתעסק עכשיו בדבר שיתגלה בסופו של דבר בסתם דמיון והבכתי את עצמי בעיני עצמי עם מחשבות מטופשות שלא הובילו לכלום.

'אלוהים לא מעוניין להשפיל או להביס אותך', עלתה בי המחשבה 'וגם אם אני טועה, הוא יראה לי היכן הטעות ואני אלמד מזה'.

'זה נכון' חשבתי, אבל אי החשק לצאת לא התמתן בי אפילו במעט.

'אם כך', סיכמתי לעצמי, 'אני יוצא בכל מחיר. כי עתה נראה לי שאני מזהה טכניקות התחמקות מוכרות שנוקטות הרוחות המטעות כאשר הם לא רוצות שאעשה משהו שאלוהים מעוניין שאעשה. התירוצים הללו אם כן, דווקא חיזקו בי את ההבנה שהקריאה מלמעלה, אם כי עדיין לא הייתי בטוח והחלטתי להמשיך לבחון, להמשיך להתפלל (האם אי פעם אהיה ממש בטוח?)

בלילה האחרון לפני היציאה היה המאבק בשיאו, לא ישנתי, התכרבלתי במיטתי וחשתי חולשה נפשית וגופנית (באיזשהו שלב הרגשתי ממש חולה, קודח בחום, חסר אנרגיה לחלוטין). כמעט שום דבר ממה שהייתי צריך להכין לא היה מוכן. כל הזמן זכרתי שהחלטתי לצאת בכל מחיר אך רק כשעתיים לפני היציאה הצלחתי להרים את עצמי, איכשהו, להכין בחופזה את מה שצריך, ויצאתי.

היציאה החפוזה לאחר לילה ללא שינה התגלתה כבעייתית. הייתי עייף, חסר שקט, מחשבות כבדות ניקרו במוחי, לא הייתי ממוקד במשימה הטכנית שמולי. לכן רק בעומק המדבר כשמאחורי כבר לא מעט קילומטרים על דרכי 4X4 משובשות, שמתי לב ששכחתי לתדלק את הרכב. ניסיתי לחשב כמה קילומטרים עלי עוד לעבור וכמה ליטרים במיכל והבנתי שהמצב די גבולי אבל לא חסר סיכוי (בסופו של דבר, בתום הזמן במדבר הצלחתי להגיע לתחנת הדלק בלי להזדקק לחילוץ). בינתיים, בעיצומו של היום הראשון למסע, בעצירת הקפה הראשונה שעשיתי, התגלה גם שג'ריקן המים שמילאתי והעמסתי על הרכב בלי לאבטח כמו שצריך, התהפך, המכסה נפתח במהלך הקפיצות במהמורות והמים נשפכו בכל רחבי הרכב. נשאר לי רק בקבוק מים אחד חצי ריק והתחלתי להנהיג משטר מים רצחני. ואולם כעבור יום גיליתי 2 בקבוקי מים מלאים נוספים, מוסתרים מתחת למושב. אני לא מילאתי את הבקבוקים האלה לפני היציאה, חשבתי, מתי שמתי אותם שם? אני לא יודע.

אז, לאחר יום נוסף במדבר, הדלק והמים נראו כבעיות הקטנות יותר. הבעיה המרכזית והשאלה שרדפה אותי היתה: מה אני עושה פה? למה באתי? האם אלוהים באמת רוצה לאכזב ולהשפיל אותי? והרי גם אחרי שלושה ימי התקדשות והכנה וגם אחרי יומיים במדבר אני לא מצליח לראות שום סימן לכך שיש סיבה ממשית לבואי. סתם להיות לבד ולהתפלל אני יכול גם בבית, חשבתי, למה אלוהים קרא לי לכאן? האם זה היה אלוהים? ואם יסתבר שלא אלוהים קרא וסתם היה נדמה לי, זה נועד אולי כדי להראות לי שאני לא יודע להקשיב נכון, שאני מדמיין? הלוואי והייתי עכשיו בבית, חשבתי, אני לא רוצה להיות פה. אני חלש חולה ומדוכא.

יחד עם כל המחשבות הללו גם ידעתי, מנסיון, שכשאויבי אלוהים רוצים למנוע ממני משהו, זה סוג הלחצים והלחישות שמופעלים, טביעת האצבע שלהם היתה ברורה וחד משמעית.

ביום השני, לקראת הצהריים החלטתי שקצתי באתר שבחרתי לשהות בו ועלי להמשיך לנוע (למרות המחסור האקוטי בדלק) כי: את רוח אלוהים אני לא מוצא במקום הזה, חשבתי, יש פה רק חולי ומחשבות רעות שאני לא מצליח לסלק.

כמה ימים לפני כן (לפני שהגעתי לשם) ירד באזור גשם נדיר. עתה ראיתי סימנים כי כל הוואדיות זרמו וגבי המים עדיין מלאים (בעיות המים שלי נפתרו), המדבר התעורר ופרח בשלל צבעים, מזג האוויר היה נעים בדיוק, לא חם, לא קר. רוח קלה נשבה וגיליתי שבילי מדבר עם נופים כבירים (הסתובבתי קצת ברגל כדי לא לבזבז דלק). הטבע היה מזמין וחגיגי ואולם בתוכי, המשכתי להרגיש כל כך חולה ומדוכא.

במהלך היום השני נוצר חלון של כמה דקות שאפשר תקשורת סלולרית וגיליתי שחבר מאמין התקשר אלי במהלך היום קודם לכן. התקשרתי חזרה וסיפרתי לו על מצבי. הוא עודד אותי בזה שאמר שבכל מקרה, עצם העובדה שיצאתי וצייתתי משום שחשבתי שאלוהים הוא הקורא אותי, זהו ניצחון שנזקף לזכותי, גם אם בסוף לא יהיה מזה כלום. אמרתי לו שנראה שדבריו נכונים ועלי לאמץ את הגישה הזו, ואולם עד לסוף אותו יום לא הצלחתי לעשות את זה.

אחר הצהרים, באותו יום, החלטתי שאני אומר לאלוהים שהמצב לא נראה לי. כמאמין אני לא יכול להיות במצב שבו אני לא יודע לזהות האם הוא קורא לי לעשות משהו, או שזו רוח אחרת, או אני בעצמי, לכן אם זה הוא, שיראה לי בבקשה ברור למה שלח אותי למקום הזה. די לניחושים, חשבתי, גם אם זה לא הוא, בבקשה שיגיד\יראה לי את זה ברור וגם שיראה לי מה הסיבה שאני לא שומע נכון את קולו?

אלוהים, התחלתי להתפלל, אם אני לא יודע לשמוע את קולך ואם אני חי בספק, מה נשאר לי? כלום לא נשאר לי. מה שיש לי בחיי זו האפשרות להיות קרוב אליך, אין לי משהו אחר. בעבר היה נראה לי שאתה מראה לי איך להיות קרוב, איך לשמוע ומה התנאים שלך לזה. גם אז, לעיתים היה עולה בי הספק, כמו עכשיו, אבל תמיד בסופו של דבר הראית לי שאתה שומע ואתה איתי. גם עכשיו אני מאמין שתראה לי בסופו של דבר, אבל בפועל אני לא מצליח להתעודד, כל מה שאני רואה כרגע סביבי אלה עדויות ברורות לכך שכבר יומיים אני לבד פה במדבר, אני לא שומע שום דבר ממך, אני לא יודע למה קראת לי והאם זה בכלל אתה? אלוהים, הספקות האלה מדכאות אותי, ואני בכלל לא אוהב את המצב הזה. האמת היא שאני שונא את זה.

לאחר שכך התפללתי ואמרתי לאלוהים בגלוי את כל מה שאני מרגיש (גם אם זה לא נשמע כל כך 'רוחני', לפחות זה היה כנה) הרגשתי טוב יותר. מנסיון ידעתי שאלוהים בוודאות יענה! אני רק צריך להמתין והוא יענה, אין שום ספק שיענה, אבל מה יענה ואיך יענה, אין לי מושג אפילו קלוש. בדרך כלל המתנה כזו למענה אורכת זמן קצר מאוד. אלוהים כמעט תמיד עונה מהר וגם בפעמים הבודדות שזה לא מהר, הוא בכל זאת עונה. לא היתה פעם אחת שהוא לא ענה כתוצאה מקריאה נואשת שלי שיצאה מהלב.

ואולם עתה הגיע הזמן להחליט היכן להעביר את הלילה הקרוב. מחוג הדלק הגיע לאזור מסוכן אבל כל הזמן נסעתי רק בכיוון ההפוך לכיוון ממנו באתי, וזה הכיוון שלפי חישוביי נמצאת תחנת הדלק הקרובה ביותר. לפתע, לאחר עיקול של השביל, ראיתי צוק אדיר על שפת וואדי עם מפל (יבש) שנופל אולי מאה מאתיים מטר למטה בואכה ים המלח – נוף כביר. התקרבתי לשפת הצוק והים נגלה לעיניי הרחק למטה, במזרח, מנצנץ באור הרך של לפנות ערב. נזכרתי שכאשר נכנסתי למדבר לפני יומיים, ראיתי קרון שינה קטן שהוצב על צוק דומה, צופה לחלק צפוני יותר של הים ואז חשבתי: 'יכול להיות נחמד להעביר את זמן המדבר שלי במקום שצופה מצוק כביר שכזה, ואולם לא ראיתי אף עץ או צל במקום ההוא והמשכתי לנסוע. עכשיו נזכרתי במחשבה ההיא מלפני יומיים והחלטתי להעביר פה את הלילה.

השמים הפכו וורודים. הלילה חסר הירח התכונן לרדת, מפואר ואדיר, עם המוני כוכבים (חצי הירח יזרח מעל ים המלח רק בחצות). המדבר היה ריק מסביב. רק זוג סלעיות הגיעו אלי לביקור, מצפות לפירורים שאנער בשבילן לאחר ארוחת הערב שלי. גם עיט ענק עשה עוד סיבוב אחרון, חרישי, מעלי בשמים. הכלב שלי (שבא איתי) רץ עמוק אל בין סלעים רחוקים כשהוא מרחרח ונובח על משהו לא ברור. האוויר התקרר. כמה סיסים רדפו אחר חרקים אחרונים עמוק מתחתי בוואדי. חרקים רבים בוודאי יצאו מהמחבואים ששהו בהם במשך היום כדי לשאוב לחות מהגבים לקראת ערב, לאסוף אבקה מהפרחים, להטיל ביצים על גללי הגמלים – כל חרק בהתאם למשימה הספציפית שהטיל עליו הבורא. הסיסים במעופן היו צדות את החרקים תוך צרחות חדות שהידהדו רחוק בין הצוקים. כמה יעלים נשמעו מטפסות במצוק התלול, באור אחרון של היום הגווע, חוזרות למעלה, למאורות השינה שלהן לאחר שבילו את היום באכילה ושתיה על יד הגבים שלמטה.

נכנסתי תחת לשמיכה העבה על מזרן שדה שהבאתי, ונרדמתי. בשעות הקטנות של הבוקר התעוררתי וחשתי נוכחות חיה סביבי. מחשבותיי עלו מיד על נתיב ברור, נתיב שאין לו סיבה ובא כמו יש מאין. 'במלכותי אתה מלך. מהיום זה מי שאתה' נאמר לי. קיבלתי עטרת או כתר והתמלאתי אושר גדול ושלום פנימי, על טבעי. הרגשתי שאלוהים באותו מעמד נתן לי זהות, נתן לי את השלום והשלווה שבידיעה מי אני, מה אני, מה תפקידי, מה אני אמור להיות ואיך להתנהג (אני מלך). ואולם דבר זה דורש הסבר כלשהו כי יש לו רקע עמוק ושורש בילדותי.

אחד הדברים שתמיד ידעתי שחסר לי – כנראה שמכל הדברים בי, הוא הבסיסי והעמוק ביותר – הוא זהות. רוח אלוהים פעם הסבה את תשומת ליבי לעובדה כי גוזלי ציפורים ברגע שהם בוקעים מביצתם עוברים החתמה בידי הדמות הראשונה שהם רואים ומעתה דמות זו תהיה ההורה שלהם – הדמות שהם יחקו, ולמעשה, שם תהיה הזהות שלהם. בני אדם עוברים תהליך דומה ואולם אצל בני אדם לא רק המראה קובע ולא מדובר באירוע חד פעמי אלא בתהליך פסיכולוגי מתמשך על פני שנות החיים הראשונות.

רוח אלוהים גם הסבה את תשומת ליבי לכך שבינקותי גם אבי וגם אימי היו מרוחקים ממני במידה כזו שלא עברתי החתמה או שעברתי החתמה מאוד מעורפלת. כמובן שיש לא מעט אנשים שמופרדים מאימם בגיל צעיר, שמתייתמים וכולי ואולם במקרה שלי גם לא היה שם, לאורך כל ילדותי, שום תחליף בדמות אח, דוד, שכן, חבר, סב, סבתא וכולי שישמש לי מודל שסביבו אוכל לבנות את האישיות שלי. אלוהים הראה לי שהדברים כוונו כך על ידו בכוונה, אך מה שקרה הוא שנשארתי כמו בלי אישיות, הרגשתי שאני לא קיים, שאני לא יודע מי אני, וכיוצא באלה תחושות ומחשבות מאותו סוג.

קשיים אלה של חיפוש הזהות מאפיינים אנשים רבים ואולם נראה לי שאצלי זה היה די קיצוני. שנים רבות היה קשה לי אפילו להסתכל על גופי. אם המבט היה נח במקרה, למשל, על הזרוע שלי, מיד היתה עולה תחושת ניכור עמוק וקשה (מלווה בתחושה עמוקה של אבל): של מי הזרוע הזו? הייתי חושב, אני לא מרגיש שהיא שלי. ואם הזרוע לא שלי, איפה אני? אני לא יודע. אם אני לא בגוף, לא בנפש, לא במחשבות, לא ברגשות, אז איפה אני? מי אני?

אולם אלוהים השתמש בנכות או בקושי הזה כדי א. להביא אותי אליו ב. כדי להראות לי דברים פלאיים עליו ועל מלכותו כי הייתי צמא לזהות כלשהי שיעניק לי איזה הורה או מורה או חבר. אלוהים הפך להיות לי מורה, הורה, חבר, שותף, ולאחר שנעשיתי מאמין הייתי לעיתים קרובות מרגיש מבוכה כאשר נראה היה שאלוהים משתף אותי בדברים על עצמו שנראו לי מאוד אינטימיים, פרטיים, כאילו הוא מוכן לחשוף בפניי את הכל. אני חושב שבגלל שלאורך כל השנים האני שלי, האישיות, היו כמו מחוקים, הוא היה יכול לתת לי את הדברים האלה כי אדם עם אגו בריא (לא אגו חולה כמו שלי) היה מיד רוצה להשתמש בדברים כדי לעשות שם לעצמו, למנף אותם למטרותיו הארציות וכך הוא היה מעוות אותם.

זה לא שאין לי אגו. ממש לא. דווקא יש לי אגו גדול, אנוכי, חוטא ובעייתי (לפחות כמו של שאר האנשים). יש לי אגו שחי ובועט אבל הוא לא מוצא את הבסיס האישיותי שבו הוא יכול להתבטא. זה כמו מנוע בלי אוטו או ראש בלי גוף ואיברים. המנוע עובד, הראש עובד, האגו עובד, אבל הוא לא יודע איך לבוא לידי ביטוי כי אין גלגלים או שאין איברים. מצב זה הוא בהחלט לא מצב בריא ונורמלי והוא אף מסוכן פסיכולוגית, שכן אנשים עם חסכים כאלה נוטים, ברגע שהם מוצאים איזושהי דרך לקבל משוב חיובי מאנשים אחרים, להיצמד לזה, להתמכר לזה, לנסות להשתמש באנשים אחרים על מנת למלא את הבור בנשמתם, בור שאף פעם לא יתמלא. ובכל זאת, אלוהים החליט להשתמש דווקא בנכות הזו לצרכיו, ואיכשהו שמר עלי כל השנים מפני החולשות והחסכים של עצמי.

כשנעשיתי מאמין ולמדתי לשמוע את קול אלוהים, הבעיה הזו של אישיות כביכול מחוקה, מצאה איזשהו פיתרון שכן הזהות שלי שאבה מאלוהים והופנתה אליו. הייתי משנן את התשובה לשאלתי התמידית: 'מי אני?' ללא הרף, כי זה שמר על שפיותי. מי אני? הייתי שואל ועונה: אני הילד האהוב של אלוהים! בכל זאת לאורך השנים הוואקום הזה באישיותי לא ממש התמלא. מעולם לא עברתי 'טיפול שורש' לבעיות אלה ואלוהים היה מספק לי פתרונות זמניים. ואולם הבנתי שאלוהים כנראה מעוניין להשתמש בפאתולוגיות הזו לצרכיו, והוא ירפא אותי לגמרי, מתי שיחליט.

ועכשיו? הוא האם הוא החליט לטפל בזה? האם סופסוף ממש אפסיק להרגיש ריק ומוזר לסביבה ולעצמי? באותו לילה היה נראה שהתמלאתי במשהו אחר. התמלאתי באיזה ביטחון פנימי, טבעי, שלא הכרתי. כנראה שזהו הביטחון והיציבות שחש מי שהיו לו הורים רגילים.

למחרת הסתובבתי בוואדיות שסביב וליבי עלץ בקירבי. יחד עם זאת, אמרתי לאלוהים שמעולם לא חיפשתי שישימו עלי עטרת ואין לי שום תשוקה להיות איזשהו מלך, אבל השמחה שחשתי היתה בגלל השלום שיש לי עם עצמי ועם אלוהיי ובגלל שהרגשתי שקיבלתי כלי שבעזרתו יהיה לי קל יותר להתנהל בעולם.

בערבו של אותו יום חזרתי לביתי (הרגשתי שהמטרה לנסיעתי הושגה ואפשר לחזור), פרקתי את הציוד שבאוטו, שמתי דברים במקומם, הכנתי משהו לאכול, התרווחתי על הספה, ומיד הרגשתי אבל כבד שנופל עלי יש מאין פתאום. לאחר נסיון נוסף לברר את העניין עם עצמי ועם אלוהי הבנתי שהסביבה המוכרת של הבית, המקום שכאילו ספוג באני הישן החולני או הבעייתי שלי, גורם לי לחזור לאחור, לחזור למקום המחוק שלי. נדמה היה שהכל מתרסק לי מול העיניים והתהליך הרגרסיבי הלך והתעצם עד שהגעתי לאיזושהי תחתית, למקום מוכר לי מהעבר הרחוק, מתקופה שבה לא יכולתי לזוז מרוב כאב, שבה הקרביים שלי התהפכו ללא הרף ובתוכי תחושת שיתוק ואין אונים, ימים שבהם ממש שמעתי מעלי צילצול חרבות מתנגשות ודברים מתפוצצים והבנתי שמעל הראש שלי מתנהלת מלחמת עולם על הנפש שלי. זו היתה מלחמה שלא הייתי מסוגל לעזור בה דבר, בקושי רב הייתי מסוגל להרים יד או רגל כדי לקום ולהכין לעצמי כוס קפה, בוודאי שלא הייתי מסוגל להרים חרב, גם לא באופן רוחני (שכן גם לחשוב או להתפלל לא הצלחתי מסוגל במצב הזה). הדבר היחיד שהייתי אז כן מסוגל לעשות הוא למלמל ללא הרף "אבינו, שבשמים, יתקדש, שמך. אבינו, שבשמים, יתקדש, שמך" (רק את ארבע המילים הראשונות של התפילה הידועה).

והנה אני שוב מוצא את עצמי במצב ההוא כשכבר שנים זה לא בא עלי באופן הזה (אלוהים בזמנו שחרר אותי מנוכחות דמונית אפלה ששכנה בתוכי, מאז הדיכאון הפתולוגי לא חזר יותר, אך זהו סיפור מסע מרתק לפעם אחרת), והנה שוב עכשיו, אני אמור לקרוא את אלוהי לעזרה ולהשתמש בחרבו כדי לגרש מעלי את השטן, אבל אני לא עושה את זה, כאילו לא יכול, משותק, נשאב לתהום ואין לי במה להיאחז.

לאחר היום הקשה בכל זאת הצלחתי במאמץ גדול להתפלל, לצוות על השטן להסתלק ולבקש את חסד אלוהים. הרגשתי ריק, חסר משמעות, חסר זכות אפילו לבקש חסד ובכל זאת, במקום אחר כלשהו ידעתי שזה שקר ובכוח הידיעה הזו הצלחתי להתפלל. לאחר התפילה הרגשתי שהשלום והביטחון הולכים וחוזרים אלי ונרדמתי על הספה עד הבוקר.

ביום המחרת התעוררתי וניסיתי למשש בזהירות את נפשי, לראות איפה היא מונחת ומה היא עושה? מצאתי אותה כמו שהיתה במדבר לאחר ההתגלות, הרגשתי כמו חולה שהבריא ממחלה קשה והוא כבר לא מרגיש אותה אוחזת בגופו יותר, הגוף והנפש היו עדיין חלשים, עדיין בהלם, אבל כאילו גורם המחלה התרחק.

במהלך הימים שלאחר מכן ניסיתי לבדוק, אולי המאזניים עכשיו התאזנו ושוב אני לא במצב הקשה של דיכאון וחולשה אך גם לא מתוקן לגמרי, ועתה בעצם חזרתי למצב שהיה לפני היציאה למדבר. ואולם השלום, הכוח, והשחרור שקבלתי היו שם ללא ספק, משהו שורשי. כאילו מבין ההריסות נשאר אותו כוח ותפארת שאלוהים שם בתוכי ושום דבר לא יכול להחריב. ועכשיו זה אפילו יותר מטוהר, מופרד מענייני העולם הזה, דווקא בזכות אותו יום קשה של מוות. כי אותו דבר שאלוהים נטע בי לא היה עכשיו בעל נוכחות חזקה שמשפיעה שמחה חיצונית, אלא דבר פנימי יותר, בשורש נשמתי, עמוק בפנים. מה שלא ידעתי באותו רגע שהבסיס הזה עוד יותקף באכזריות, כמבצר חדש שמוקם בראש הר, מבצר שהאוייב לא מוכן בשום אופן שיקום ויתבסס.

עברו כמה ימים. ערב אחד, נכנסתי הביתה וישבתי על הספה להתבונן. נזכרתי שוב בעטרת הזו שאלוהים נתן לי ובחוויה שהעביר אותי, על כל גילגוליה ותהפוכותיה. אז חשבתי שאני רוצה לתת את העטרת הזו בחזרה לאלוהים. זה היה קצר. אמרתי לו שאני נותן לו את זה, שזה שלו, שאני ממילא לא הרווחתי את זה אלא קיבלתי בחסד למרות שאני אדם חלש וחוטא. אני מקדיש לו את זה ולמלכותו, שם לרגליו את מה שקיבלתי כדי שימשיך לטהר את זה ויעשה בזה מה שהוא שחושב לנכון, לא את מה שאני חושב.

באותו רגע חשתי שאותו דבר פנימי מוצק, בטוח, שלם, בריא, שחשתי שסופסוף יש לי, ושליווה אותי בפעם הראשונה בחיי במשך כמה ימים, עוזב אותי. חזרתי להיות אותו אדם עם זהות מטושטשת ואישיות בעייתית משהו. העטרת שקיבלתי חזרה לאלוהים.

לרגע התחרטתי שהחזרתי את זה. מה זה לא מגיע לי? להיות כאחד האנשים עם ביטחון פנימי שלם במי שאני? ולמה וויתרתי על דבר כל כך חשוב? והרי כל החיים התמודדתי עם המחסור הזה והנה אלוהים סופסוף משלים אותי ואז אני מחזיר את מתנתו? אולי זה דווקא לא מכבד אותו אלא כפיות טובה מצידי, טיפשות. אני כאדם רעב ללחם, ובא אדם אחר, צדיק, ונותן לו פרוסה להחיות את נפשו אך הוא דוחה זאת מעליו מתוך התחסדות שחצנית. ועכשיו מה? הוא נשאר רעב.

לא, חשבתי, אני נותן את זה לאלוהים כי  רק הוא יודע איך להשתמש באני שלי, בזהות שלי, נכון, רק הוא לא ישחית את זה בהבל. אני אדם, ואדם הוא בוץ במקורו, הוא הבל. לא. טוב עשיתי שהפשטתי את עצמי מעצמי גם אם זה בגד חדש שקיבלתי רק לפני כמה ימים. והוא כבר יידע מה לעשות איתי, מה לעשות עם מה שהקרבתי לו, מה לעשות בכלל. למעשה, אני לא חושב שזה אני שעשיתי את זה, זה היה ברגע אחד, הגיע יש מאין, ואפילו לא היה לי זמן להרהר.

לפני שנרדמתי נזכרתי שהערב הזה הוא ערב פסח, הערב שבו בני ישראל מקריבים את קורבן הפסח כדי לכפר על חטאיהם ועל מנת שיוכלו להיות קרובים לאלוהים. למחרת שוב ניסיתי בזהירות לבדוק את נפשי. איפה היא? מה השתנה בה? ואולם מצאתי אותה כמו לפני שנרדמתי. ריקה. (שוב, לא מדובר על חוסר באגו אלא על אישיות גבולית – אני חושב שיש מונח כזה בפסיכיאטריה ואני אפילו לא יודע האם המונח פה מתאים, אבל אני לא מתכוון למונח הפסיכיאטרי אלא פשוט למה שמילות ההגדרה הזו אומרות: אישיות גבולית).

היום הוא יום החג הראשון של פסח ואני יושב לכתוב את החלק הראשון של הדו"ח הזה, ומה יהיה בעתיד? אני לא יודע. אני מחליט לבטוח באלוהים.

'אבינו שבשמים יתקדש שמך. אבינו שבשמים יתקדש שמך…'.

פרק שני.

לאורך תקופה הנחתי בצד את האירועים שלמעלה, את מה שעברתי וההחלטות שהחלטתי. אך אתמול, כחמישה חודשים לאחר אותו פסח שבו תם הפרק הראשון, שבתי להרהר בדבר. והיום, יום אחרי ששבתי להרהר, אני שב וכותב לעצמי עדכון.

אני כותב את העדכון הזה כי אחרי חמישה חודשים אני מבין שטעיתי. אני מבקש מחילה ומבקש מאלוהים שישיב לי את מה שהחליט בזמנו לתת לי. אני מבין שההתחסדות וההצטנעות במקרה זה אינם במקום, כי היה זה ריפוי שאלוהים רצה שיהיה לי. העטרת שראיתי (והפחידה אותי), לא אמורה לגרום לי להתגאות אלא היא פשוט עדות לכך שאני נסיך אלוהים (כמו כל שאר המאמינים) ואומצתי לבן ויורש. אני צריך דווקא להיצמד ולאחוז בעטרת הזו כי יש בה כוח גדול להוציא אותי לחופשי מהכלא הנפשי שלי ולעזור לי בהגשמת כל הדברים שאני עוד רוצה להשיג.

מעניין עכשיו להבחין שעוד כשכתבתי את הפרק הקודם וכשהחלטתי להחזיר את העטרת לאלוהים, כבר הבחנתי בבעייתיות של המהלך וכתבתי בפירוש את כל הסיבות מדוע לא נכון לעשות את זה. אפילו כתבתי שכנראה מדובר בהתחסדות צבועה ובכפיות טובה ובכל זאת החלטתי שנכון להחזיר.

אני עומד היום, שבוע בדיוק מראש השנה היהודי, תאריך שבו, כמאמין, אחגוג את יום התרועה, יום ההכרזה על בואו של המלך (המלך והאדון האמיתי). עשרה ימים אחר כך, נחגוג את העובדה שחטאינו כבר כופרו, וחמישה ימים אחר כך כבר נהיה בתוך היום לציון המלכות החדשה, מלכות השלום השגשוג והחרות שלאחר השחרור מעבדות. אז היום אני מחליט שביום חג הסוכות שיבוא, דהיינו בשבת ה30 לספטמבר 2023, אחזור לכתוב את התיעוד הזה, ועד אז נראה.

זמן מה לפני שאני כותב את הפרק הזה חזרה בי התחושה שעלי לנסוע לאן שהוא. לתחושה לא היה קשר לאירועים בפסח והיא כאילו על רקע אחר. החלטתי לנסוע לכמעט שלושה שבועות, והפעם אל מחוץ לישראל. בכל תהליך תכנון הנסיעה לא שמתי לב, שהנסיעה נופלת על שלושת חגי תישרי והחזרה לארץ תהיה מיד לאחר הראשון לסוכות, בחול המועד, כלומר, הייתי מודע לזה אך לא ייחסתי לזה חשיבות ולא חשבתי שיש קשר לפסח הקודם. רק עכשיו, ימים מעטים לפני הנסיעה אני רואה שכנראה יש קשר, ולכן גם אני מבין שאכתוב סיכום אחרי סוכות, כשאחזור לישראל. אין לי מושג מה יקרה אבל יש לי תחושה שיש פה מעגל שצריך להשלים.

ובכן תיכננתי את השהיה וקניתי כרטיסים, ומיד לאחר מכן שקעתי באופן מוזר בספקות, בתחושת אי חשק, חוסר אנרגיה. מכיוון שכך, חשבתי, אקדיש שבועיים תמימים להכנות לנסיעה כדי שלא אצא לאחר שהכנתי את הדברים ברגע האחרון, לאחר לילה ללא שינה.

המחשבה הזו התגלתה כחשובה שכן היום, יומיים לפני הטיסה, החולשה הגדולה, הספקות וחוסר החשק הפכו שוב (כמו לפני המדבר) למחלה פיזית, והפעם באופן קיצוני. אני קודח בחום גבוה, חש חולשה שלא מאפשרת לי לעשות כלום, כתבתי את הפרק הזה הקצר ואין לי כוח וחשק יותר. הראש בוער בכאב וכמו כן הבטן ומערכת העיכול. שוב, אני מחליט שאני יוצא למסע בכל מחיר למרות ששוב, אני לא ידע למה אני יוצא ומה אני אמור לעשות שם?

פרק שלישי:

היום אני שב לתעד את השתלשלות העניינים כפי שהבטחתי לעצמי, אם כי חג הסוכות חלף לפני כשבועים. היום ה12 לאוקטובר 2023. פשוט החלטתי לתת לאירועים לשקוע לפני שאתאר את זה.

בפרק הקודם כתבתי על המסקנה שהסקתי כי טעיתי שהחזרתי את העטרת לאלוהים והיא נכתבה בתחילת ספטמבר 2023, אז גם ציינתי שאשוב לכתוב את התיעוד ב30 לספטמבר, הוא ערב חג הסוכות, כאילו חשתי (או החלטתי) שמה שקרה לי במדבר לפני פסח 2023 ומה שעברתי בערב אותו פסח כשהחלטתי להחזיר את העטרת, צריך לקבל איזו תוספת, או המשך, בערב ראש השנה, בערב יום כיפור ובערב סוכות של אותה שנה.

ובכן, הצלחתי להגיע לטיסה באופן די מסודר ומאורגן. נחתי בלונדון. הגעתי למלון שהזמנתי בו חדר לחמישה ימים והטלתי את עצמי שם חולה ומדוכא. שלושה ימים לא אכלתי ועוד יומיים אכלתי כזית. ביום השני לשהותי, השתחוויתי בפני המלך והזמנתי אותו שוב, להיות האדון של חיי, להיות נוכח, לשכון בנשמתי ולמלוך משם על הכל. היה זה ערב ראש השנה, יום תרועה לכבודו וקידשתי אותו ממיטת חוליי במלון.

ביום הרביעי לשהותי הרגשתי פחות או יותר בריא ויצאתי להשתתף במפגש יום ראשון של מאמינים נוצרים בכנסיה מקומית. הרגשתי בריא אם כי חלש מאוד גם פיזית וגם נפשית. משום מה הייתי בסערת רגשות עצומה ולא הפסקתי לבכות מהרגע שנכנסתי לכנסיה ועד הרגע שיצאתי. פנו אלי שם לא מעט אנשים שהתעניינו מאיפה באתי ולמה, אך לא הצלחתי לעצור את הדמעות. האנגלים המנומסים והענייניים בוודאי הבחינו במצבי הנפשי אך לא שאלו שאלות 'קשות' אלא רק שאלות 'מנומסות'. מציאות קיומו של המלך אלוהים בקרבי עדיין היתה חזקה בעקבות "יום התרועה", הרגשתי חזק את נוכחות רוח אלוהים אך לא חשתי אותה בכנסיה סביבי. המאמינים שם פשוט באו כדי לצאת ידי חובתם (באופן שבו הם מאמינים שעליהם למלא). הם לא באו בפירוש ובאופן נחוש ואקטיבי כדי לחפש את רוח אלוהים למרות שהם מגדירים את עצמם כנוצרים אוונגליסטים שנולדו מחדש. נראה שמשום כך הם גם (כביכול) לא הבחינו בי למרות שלא הצלחתי להפסיק לבכות.

לאחר אותו יום, הסתיימו חמשת הימים ששריינתי במלון ולא היו להם עוד חדרים פנויים בשבילי, לכן שכרתי מכונית ויצאתי לשוטט בדרכים הכפריות של אנגליה. מאסתי בבתי מלון והחלטתי לישון בחוץ. ניסיתי לשוטט ביערות אך עדיין הייתי חלש מאוד. כמה ימים לאחר מכן הגיע ערב יום הכיפורים. כביכול בלי קשר ליום הזה, כשלושה ימים לפני שיצאתי מהארץ (כשהתחלתי להיות מאוד חולה) ועד לאותו ערב עלה בי הרצון להתנקות מזוהמה וחטאים רבים. המשכתי להתפלל על כך כל הימים וכשהגיע ערב כיפור, מתוך מודעות ליום המיוחד, המשכתי ביתר שאת.

מראש חשבתי שביום הזה עלי לחגוג את העובדה שחטאי כבר נמחלו, אך עתה מצאתי עצמי שקוע בתפילה מתמדת לטיהור ובקשה ללידה מחדש. הבנתי שלשם כך נקראתי לצאת מביתי ואולם אלוהים רצה שהפעם זה יהיה פרק זמן ארוך יחסית כדי שיספיק לעשות בי את מה שתכנן, ולכן קרא לי לטוס לארץ אחרת, שתאריכי היציאה והחזרה יקבעו מראש ושלא תהיה דרך חזרה. (בימים אלה ביקשתי בליבי שוב ושוב לחזור הביתה. פעמים רבות חשתי שאני שרוי בסיוט). באותו יום (של ערב כיפור) שוב הייתי חולה, לא יכולתי לצאת מהמכונית ולא לנהוג. החנתי באיזה שדה ולא יצאתי מהמכונית במשך יומיים, מזיע, קודח מחום ורועד מקור.

לאחר יומיים הרגשתי בריא וחזק הרבה יותר. יצאתי לשוטט בנחלים וביערות והרגשתי הרבה יותר שמח ואופטימי. התחלתי סופסוף להנות מהטבע, מנחלי המים הצלולים, משלל בעלי החיים שליוו אותי בהליכותי, מאינסוף הירוק הצלול והנקי שסביב, מהאוכל הבריא שקניתי ובישלתי בטבע. הייתי במצב רוח טוב.

הייתי צריך שוב לקנות מצרכים אז נסעתי למרכז קניות קרוב שבו היה סופרמרקט גדול. כשהגעתי למקום ראיתי חנות עם בגדים יפים ומחירים נוחים. קניתי מכנסיים לבנים וחולצת כפתורים חגיגית. במחלקה אחרת קניתי זוג נעליים. אז הלכתי לסופרמרקט וקניתי ירקות, גבינות, רטבים וגם נתח גדול של דג סלמון טרי. חזרתי למכונית ונסעתי עד שהבחנתי ביער מסביר פנים ובתוכו נחל שזרם במים צלולים.

אחרי היום בדרכים הרגשתי מלוכלך ודביק לכן התפשטתי ונכנסתי לנחל להתרחץ. קירצפתי את עצמי, התנגבתי ואז נזכרתי שהיום ערב חג הסוכות, חג שבו המאמין מזמין את אלוהים לבוא ולשכון, לגור איתו בסוכה. חג הסוכות למעשה סוגר את המעגל השנתי של החגים שעליהם צווה עם ישראל. המעגל נפתח בפסח שהוא ראש השנה המקראי, אז אלוהים מוציא את המאמין לחרות בזכות קורבן הפסח. לאחר מכן מגיע חג השבועות שבו המאמין קוצר את המתנות והברכות שהוא מקבל לאחר שיצא בפסח לחירות. לאחר מכן יום התרועה, יום כניסתו של המלך (מעניין שאת היציאה לחרות ואת המתנות מקבלים עוד לפני שהמלך פיזית מגיע ולפני שעשינו עדיין דבר כדי להיות ראויים לכל זה), לאחר מכן יום הכיפורים שבו המלך יושב לשפוט את המעשים (ביום הזה כבר נדרש מהמאמין ללכת בדרכי אלוהים על פי תורתו כי אחרת יימצא חייב בדין) ולבסוף, אם המאמין מזוכה ביום הכיפורים הוא יכול מיד אחר כך, לשכון עם אלוהים בסוכה (ביום הכיפורים המאמין מזוכה בדין בזכות דם הקורבן שמוקרב בבית המקדש, לא בזכות עצמו).

מאחר ועתה נזכרתי שערב סוכות היום (חישבתי שוב ושוב את מניין הימים כדי לראות שאכן), לבשתי את בגדי החדשים, כולל הנעלים, הדלקתי מדורה, צליתי את הדג, והכנתי ארוחת חג לתפארת (בחג הסוכות, על פי התורה, חובה לשמוח).

נזכרתי בכל השתלשלות העניינים מן המסע למדבר בפסח ועד היום הזה, הבנתי שלא טעיתי כשהחזרתי את העטרת לאלוהים ושכך היה על הדבר להיות, אלוהים הוא זה שהוביל את כל התהליך מההתחלה ועד הסוף. הבנתי שאלוהים גם היום, בלי שהייתי מודע למשמעות מעשיי, הוביל אותי לקנות בגדים נאים, לקנות דג ומצרכים, הוביל אותי לנחל וליער אלה המלכותיים, הוביל אותי להתרחץ במי הנחל הזך וללבוש את בגדיי החדשים והבנתי שאם הוא עשה את כל אלה עד כה, הוא גם יבוא לשכון איתי בסוכתי וכי אין מאושר ומבורך ממני.