(2640 מילים)
הקטע האוטוביוגרפי שלהלן, שמספר עלי ועל החתולה שלי, לכאורה, איננו שייך לנושא הבלוג אשר הוא אלוהים ואמונה. אמנם עולם הטבע ובעלי החיים נועדו להצביע על הבורא בצורה מפוארת ואולם עובדה זו בלבד לא היתה מצדיקה להכניס זאת לכאן. בכל זאת צירפתי את הפוסט כי נראה לי שאפשר ללמוד רבות על מערכת היחסים של המאמין עם אלוהים מתוך מערכת יחסים עם בעל חיים. נראה שיש התאמה והקבלה מופלאה בין שני סוגי היחסים – אני בכל אופן למדתי הרבה מההקבלה הזו, ובכלל, החתולה שלי היתה לי אחת המורות הגדולות בחיי לתובנות רוחניות.
בעלי חיים שחיים בקרבה ובשיתוף עם בני אדם מושפעים מהם מאוד ומאמצים לעצמם את אותן רוחות שבני האדם שבקירבם הם חיים מאמצים (על כיצד בני אדם מאמצים לעצמם רוחות שינהלו כל פרט בחייהם ניתן לקרוא בפוסט שכאן). מאחר ואני אימצתי בחיי את רוח אלוהי ישראל וכרתתי איתו ברית, אזי גם בעלי החיים שאיתי מושפעים מכך וההתנהלות שלהם בעולם ומולי בפירוש משקפת את העובדה שאלוהי ישראל הוא אדונם ועל פיו ישק כל דבר.
אחד הדברים שאלוהי ישראל קבע, עוד כשברא את העולם, הוא שבעלי החיים נועדו לשרת ולסייע לבני האדם בכל התחומים, כולל בהליכתם ובהבנתם הרוחנית. ניתן לראות זאת בהיסטוריה של ישראל ובתנ"ך כיצד רבים מהמנהיגים ואנשי הרוח הבולטים – אנשים כדוד, משה, אברהם ואחרים – עברו 'הכשרה' ממושכת בחברת בעלי החיים שלהם לפני שהתחילו בשירותם הציבורי. אחד התפקידים שהחתולה שלי קיבלה מלמעלה הוא לשקף בעבורי את מערכת היחסים ביני (ובין בני אדם בכלל) לבין אלוהים. במידה מסויימת כל בעלי החיים משקפים זאת לכל האנשים ואולם כאשר רוחות אחרות שאינן רוח אלוהי ישראל נכנסות בתווך המסר הזה מתעוות ומשתנה כי אז בעלי החיים כבר לא מצייתים רק לאלוהי ישראל אלא גם לרוחות אחרות שבני האדם שבסביבתן מינו להן.
ההקבלה שניתן לראות כאן בין מערכת היחסים שלי והחתולה לבין מערכת היחסים שלי ואלוהים איננה מזווית הראיה שלי כאדון החתול בהקבלה לכך שאלוהים הוא אדוני, כמובן שיש את ההקבלה הזו גם כן אבל זה לא מה שמובא בסיפור שלהלן וזה לא מה שהחתולה שלי לימדה אותי. ההקבלה והמסר שכאן הם: כיצד הנמוך בהיררכיה (החתולה ביחס אלי ואני ביחס לאלוהים) אמור להתנהג, מהם האתגרים שאיתם הוא מתמודד וכיצד עליו להתמודד איתם, כיצד מערכת היחסים הלא שוויונית הזו איננה 'טבעית' לא לחתול ולא לאדם המאמין ואיך לעשות זאת למרות שזה לא 'טבעי' ולהפוך את זה ל'על-טבעי', מהן מטרות מערכת יחסים כזו ומהן הפירות היוצאים מן הכלל שלה. ובמילים אחרות, החתולה לימדה אותי על עצמי כמונהג, מהם האתגרים המובנים במערכת כזו וכיצד להתמודד איתם ולהצליח במערכת היחסים שלי עם אלוהים.
להלן הפוסט:
שנים היה לי כלב, כלב שידע לסגור את הדלת, להביא לי את נעלי הבית, הבין עשרות מילים ומשפטים בעברית והשתוקק בכל מאודו לשמח את אדונו. אבל עם כלב זה לא חכמה, חשבתי, בייחוד לברדור – הכלב שלי היה לברדור – הכלבים האלה בהגדרה הם חצי בן אדם. חתול לעומת זאת… חתול זה משהו אחר.
לפני כשבע שנים אימצתי חתולה ג'ינג'ית וקראתי לה פיצוץ כי הכל בה כתום חי כמו אש. הלברדור היה אז כבן שש והוא כמובן אימץ את הגורה הקטנה מיד – לברדורים יאמצו כל יצור חלש, שזקוק לחום, להגנה ולתשומת לב, יש להם חוש מיוחד שמזהה מישהו שזקוק לתמיכה.
לא מעט זמן לקח לי להבין איך החתול הזה חושב. בניגוד לכלב החתול הוא אינדיבידואליסט ונרקיסיסט. אחד הדברים הראשונים ששמתי לב היה שכשאני מעניק לחתולה תשומת לב היא מתחילה להתלקק. הכל בעולמה מתחיל ונגמר בה, בעצמה. והרי מלבד העובדה שחתול בטבע איננו חי בלהקה, האינדיבידואליזם הנרקיסיסטי הזה הוא גם משום שחתול הוא ייצור כל כך מושלם ואיך לא יהיה מאוהב בעצמו כל כך? לחתול יש ראייה חדה ביום ובלילה, שמיעה חדה, חוש ריח מעולה, כוח רב יחסית לגודלו, מהירות, זריזות, גמישות, סבלנות, עורמה, סקרנות, אומץ, חוש כיוון ושיווי משקל פנומנליים, יכולת חשיבה מחוץ לקופסא, חוש שישי, אינטואיציה על טבעית, תשע נשמות… – זה סופר ייצור, גיבור על – שלא לדבר על היופי הפראי והאצילות המלכותית שלו.
אם כן, אפשר להבין אם ייצור כל כך מוצלח ויפה יהיה מתנשא, ואולם מפתיע היה לגלות שהוא דווקא לא מתנשא. הוא אכן מרוכז בעצמו הוא נרקיסיסט אבל לא מתנשא.
בסדר, חשבתי, אבל סופר יצור שכזה שמטבעו חי לבדו בוודאי לא יודע היטב לתקשר… ובכן גם כאן התשובה היא לא, היצור הזה אומנם מתקשר בשפה ייחודית משלו אבל הוא מתקשר ועוד איך.
או קיי, אז הוא מתקשר, חשבתי, אבל ברור שייצור שכל כך מאוהב בעצמו לא יידע לאהוב את זולתו – ובכן, גם לא. חתול אמנם הוא יצור לגמרי אחר אבל אחרי שהעזתי לנסות אני יכול לומר מניסיון שחתול יודע לאהוב לא פחות מכלב (וכלב מאוד יודע). אחת המורות הגדולות שהיו לי בחיי ואשר לימדה אותי שיעורים באהבה אמיתית, היתה פיצוץ, החתולה שלי.
אבל היו עוד כמה תנאים מוקדמים למערכת היחסים. לאחר שישבתי וניסיתי ללמוד את עולמו של החתול, הבנתי שהוא צריך קודם כל יציבות, אורח חיים קבוע, תשתית ברורה. הוא צריך לדעת שהמזון יוגש לו באותו מקום, באותן שעות, הוא צריך לדעת שכשהוא רוצה להיכנס יהיה מי שיקשיב לו ויכניס אותו וכשהוא רוצה לצאת כמו כן (אני גר בבית עם חצר). חתולים מאבדים מהר מאוד את הביטחון העצמי שלהם ונכנסים למצוקה כאשר הסביבה שלהם לא יציבה. זה כנראה כך משום שהחתול עצמו הוא ייצור כל כך קיצוני וייחודי שהוא חייב שלפחות הסביבה שלו תהיה יציבה ושמרנית לצורך האיזון.
דבר נוסף שהבנתי הוא כי חתול מאוד רגיש למחשבות ולכוונות שלך, זהו ממש נייר לקמוס שמיד מבין את הפסיכולוגיה של זה שעומד מולו. כשבא אורח למשל, החתולה מיד יודעת, כבר כהאורח מחנה את האוטו בחוץ! אם היא צריכה להיעלם או שלא. אם יש אווירה של שלום ורוגע היא שם אך ברגע שצפויות אנרגיות שליליות היא איננה, וכשהיא מחליטה שהיא איננה היא איננה, אי אפשר למצוא אותה בשום מקום.
מהר מאוד גם למדתי שהיא יודעת מראש אם אני רוצה לקחת או לתת. כשמלטפים את החתול למשל …כשמלטפים כל דבר, אפשר ללטף מתוך רצון לקחת ואפשר ללטף מתוך רצון לתת, אולם החתול יודע מיד, ואם הוא מתחמק, בדרך כלל, זו הסיבה. אם הכוונות והמחשבות שלך לא נראות בעיניו הוא שוב, איננו.
יחד עם זאת גם כשהחתול נענה לליטוף ולפינוק צריך לזכור שזה ייצור מאוד חושני, חושיו מאוד מכווננים, מאוזנים על איזשהו קצה, לכן צריך לדעת האם וכמה, איפה, באיזו עוצמה ומתי לעצור. אם תטריף את חושיו הוא שוב יאבד את האיזון ויחוש מצוקה. החתול אוהב להיות בשליטה, תן לו את הביטחון והשליטה שהוא אוהב, תבין את הרמזים הדקים שלו (הם לא אוהבים שום דבר בוטה או גס, זה ייצור מאוד עדין) והוא יעריך את זה מאוד.
חתולים אמנם שונים מאוד האחד מהשני, בגלל האינדיבידואליות שלהם, אין שם שום שטנץ וצריך ללמוד כל אחד מהם באופן אישי. אולם לגבי החתולה שלי למדתי עד כמה הרגישות שלה גבוהה וכשהרגישות כל כך גבוהה צריך להיזהר במינונים של כל דבר וללמוד את שפת הרמזים: כיפוף של קצה זנב, סיבוב קל של אוזן שמאל, פיהוק, לחלוח קצה האף בתנועת לשון מהירה, עפעוף, תנוחת הראש, גירגור, המהום – כל דבר זה מסר שצריך להבין.
דבר בסיסי אחרון שהייתי צריך ללמוד הוא עד כמה חתול צריך תשומת לב. במבט ראשון אמנם הוא כל כך עצמאי, אינדיבידואליסט, יודע להסתדר, מתבודד, אבל אז הבנתי שחתולי הבית נמצאים בסיטואציה לא כל כך פשוטה מבחינתם. מצד אחד זהו יצור פראי, לא ממש מבוית, שבטבע הוא אכן יודע לדאוג לעצמו וחי ביחידות אולם כשהוא נעשה תלוי בבני אדם לקיומו והוא יודע למשל שאם לא תיתן לו אוכל הוא לא יידע תמיד למצוא אותו בעצמו, מתעורר בו איזה חוסר ביטחון קיומי בסיסי. הוא הרי לא ממש חש בנוח להיות תלוי באחר, הוא לא נוצר לחיות בלהקה ולא יודע באופן טבעי להפקיד את השליטה בגורלו בידיים של מישהו אחר. הוא גם לא באזור המחיה הטבעי שלו ואת אמנות ההישרדות בטבע, האֵם החתולה כבר לא מלמדת את גוריה כי אין כל כך הרבה 'טבע' מסביב. בשביל הכלב זה הרבה פחות בעיה, כי מבחינתו אתה ראש הלהקה ואת כאב הראש של ההשרדות הוא מעמיס עליך ואם אתה מראה לו שהכל בסדר אז מבחינתו הכל בסדר. אבל החתול שאין לו את האינסטינקטים הטבעיים של הלהקה, צריך חיזוק מתמיד שלא תיטוש אותו, שתמשיך לחלק איתו את האוכל שלך (בטבע אף חתול לא מחלק את האוכל שלו עם חתול אחר, זה לא אינסטינקט טבעי) וסביבת המחיה שלו תישאר יציבה. לכן, דווקא החתול צריך תשומת לב מוקפדת שתחזק אצלו את תחושת הביטחון.
ואז, אם כל התנאים הבסיסיים הללו מתקיימים, אפשר להתחיל באמת לחוות את האיכות המדהימה שקוראים לה חתול. אז הוא יכול פתאום להופיע, סתם כך כשאתה רובץ במיטה למשל וקורא ספר, הוא יבוא קרוב, יסתכל עמוק לתוך העיניים, יעשה עם הזנב תנועה מלכותית ותדע שהוא פשוט אוהב אותך באופן דק מין הדק ועמוק שבעמוק כמו שרק חתולים יודעים לאהוב.
כמנהיג הלהקה, האחראי על הבית וההתנהלות סביב, אתה צריך לקבוע סדרים וכללים כדי שהחיים יהיו נעימים לטובת כל הדיירים. עם הכלב זה כמובן קל יותר, במיוחד לברדורים. הלברדור שלי למשל, לא נוגע באוכל של החתול, למרות שזה נגיש על הרצפה, ואפילו אם הושאר בבית לבד ואפילו אם נשאר רעב, הוא לא ייגע אפילו בפירור. למה? כי אני אמרתי, זה מספיק. עם החתולה זה יותר מאתגר.
בהתחלה היא היתה מחדדת את ציפורניה על הספות למשל, כשמשהו לא מצא חן בעיניה היא היתה יכולה לשרוט אותי (או מישהו אחר) או לנשוך. כשהיו שוכחים להוציא אותה לחצר, הייתה עושה את הצרכים בין השמיכות… בהדרגה הבנתי שכעס לא עובד, כשכועסים היא נעלבת, נסגרת ולא מבינה כלום. אסרטיביות כן היה צריך להפגין כי חתול הוא ייצור עקשן והוא צריך להבין שעומד מולו ייצור עקשן לא פחות (כלומר אני), אולם היה צורך בעיקר בסבלנות. להסביר. כן להסביר. החתולה מבינה טוב כשמסבירים. הייתי גם מראה לה ברמיזות שנעלבתי ממה שעשתה, שזה פגע בי והרגיז אותי. פשוט למדתי את ההתנהגות הזו ממנה, ראיתי שהיא מראה לי כאשר היא נעלבת ונפגעת אז הסקתי שאת השפה הזו היא מבינה. כן, היא מבינה, ומדהים לראות עד כמה היא באמת לא רוצה לפגוע בך! לפתע הבנתי שהיא נעלבת לא כהתנהגות מניפולטיבית (הרבה פעמים בני אדם מפגינים עלבון על מנת לפרוט לאחרים על המצפון) אבל החתולה באמת נפגעת, לא כי היא רוצה שתרגיש לא טוב מזה (זה יצור מאוד רגיש ועדין – כבר אמרתי).
לאחר שהסברתי הופתעתי לגלות שחידוד הציפורניים על הספות והרהיטים פסק לחלוטין, הנשיכות והשריטות פסקו כמו כן. כשהייתה במצב רוח קרבי – כמו שפצצת אנרגיה כתומה יכולה להיות ובמיוחד בשנים הראשונות כשיש לחתול רוח שובבית כשל גור – הייתי לעיתים מסתכל לה בעיניים ושואל? את רוצה לנשוך אהה? את יודעת שזה כואב נכון? היא ידעה, הבינה, התגברה על עצמה, שינתה את מצב הרוח שלה – כל זה תוך כדי דו שיח ותקשורת, בלי שהייתי צריך להפגין כעס ובלי עונשים.
לגבי עשיית הצרכים הבנתי שאם אני למשל יוצא לכמה שעות ושוכח אותה נעולה בבית, יכול להיות שהיא תעשה את צרכיה היכן שהוא. כאשר כן הייתי בבית והבית סגור, היתה באה ומבקשת לצאת אבל כשאני איננו, מה אני רוצה? שתתאפק שעות? (ארגז חול לא שמתי כי אני לא אוהב את המראה ואת הריח). הבנתי שזו צריכה להיות אחריות שלי, להוציא אותה החוצה לפני שאני יוצא ונועל את הבית.
אך אז, כעבור זמן שמתי לב שהחתולה מתגנבת אחרי כשאני הולך לשירותים. אם הדלת הייתה נעולה, הייתה מבקשת להיכנס. כשהייתה בפנים הייתה מתבוננת בי ובמעשיי על האסלה בתשומת לב. לא הבנתי מה האובססיביות הזו שפיתחה לעניין השירותים…
אז, יום אחד, לאחר ששוב שכחתי והיא היתה נעולה בבית כמה שעות, כשחזרתי ראיתי שעשתה את צרכיה באגן האמבטיה שליד האסלה ולא בין השמיכות. אז הבנתי. החתולה נכנסה איתי לשירותים כדי לנסות להבין באיזה אופן היא אמורה לעשות את צרכיה כשהיא נעולה בבית! היא הבינה שאני לא אוהב כשהיא עושה זאת בין המצעים, אבל איפה כן? (חתולים בטבע חופרים גומה בחול ומכסים את הצרכים. בבית, השמיכה והסדינים נראו לה הכי קרובים לחול שאפשר לחפור בו ולכסות). על האסלה היא לא יכולה לשבת, בתוך האסלה היא לא יכולה לעמוד – לקח לה הרבה זמן לטקס עצה בעניין עד שנראה לה שמצאה פתרון: אגן האמבטיה, בדיוק מעל פתח הניקוז, היה נראה לה הכי דומה לאסלה מכל הרהיטים שבבית, ושם היא יכולה לעמוד!
ואז, ברגע שמצאה את הפתרון, איבדה את כל העניין שהיה לה בחדר השירותים. אני גם בטוח שהבינה שהייתי מאוד מרוצה מהפתרון שלה ומחשיבתה היצירתית. לעיתים חושבים שחתולים הם כפויי טובה ובכן הינה, ממש לא. התחשבות שכזו והתעקשות לאורך זמן כה רב כדי למצוא פתרון שישביע את רצוני, לא ראיתי גם אצל בני אדם. היום – לאחר שגם אני ניסיתי קצת להתאמץ ולמצוא לה פיתרון שישביע את רצונה שלה, יש לה דלתית קטנה, מיוחדת לחתולים בקיר – והיא יוצאת ונכנסת מתי שהיא רוצה. שביעות הרצון שלה מהפתרון שמצאתי בשבילה היה מופגן ונלהב לא פחות משלי בזמנו. תוספת הביטחון העצמי שהדלתית נתנה לחתולה היתה הרבה מעבר לעניין השירותים – כאמור חשוב מאוד לחתולים להרגיש שהם בשליטה.
עם חתולים שום דבר לא מובן מאיליו, הכל אצלם ייחודי, מקורי – גם הרגשות שלהם. כשנסעתי לחודש למשל, הבאתי את הכלב לידידה שהסכימה לטפל בו. הידידה היתה נחמדה והכלב כצפוי היה מרוצה מאוד. אולם את החתולה ידעתי שלא כדאי להעביר לבית אחר כי קשה להם להסתגל לסביבה חדשה והדבר תמיד מלווה במשבר ממושך. לכן סידרתי שמישהו יבוא יום יום וידאג לחתולה בתקופה הזו. כשחזרתי הכלב כמובן קיבל אותי בחום והשתולל משמחה אבל פיצוץ החמיצה פנים, סובבה את הגב, לא התייחסה, כאילו היא לא מכירה אותי. קראתי לה ולא נעניתי, שמתי לה אוכל ונשארה בחוץ, מסרבת לאכול. הבנתי שהיא פגועה, שהיא 'ברוגז'. 'עזבת אותי נטשת, בגדת' אמר מבטה.
'ומה את רוצה? שלא אצא לחופשה כי את פרימדונה? את לא מצליחה להבין שבן אדם הולך וחוזר? מה את כל כך רגישה? נֶעֱלֶבֶת? מה כבר עשיתי? בשביל מה צריך עכשיו את המניפולציה הרגשית המוגזמת הזו?' חשבתי, כמעט ואמרתי בקול, כמעט התרגזתי ונזכרתי. החתול לא תמיד יבין אם תתרגז. אבל איך הוא יבין? כשמסבירים…
ובכן ניגשתי, הסברתי שאני מצטער אם היית בחרדה אבל אני צריך מדי פעם ללכת, זה לא אומר שנטשתי, זה לא אומר שאני לא חוזר. לא נטשתי אותך, זה היה זמני, וגם דאגתי שיהיה מישהו שיטפל. בבקשה, בואי נחזור להיות חברים.
בחיי, ממש ראיתי איך המבט שלה משתנה, באותו רגע! היא סלחה על הכל, הכל חזר כשהיה, היא שכחה, שמה בצד, המשיכה הלאה, בלי שום משקעים, בלי שום חישובים של אגו. לבני האדם צריכים לעיתים קרובות להסביר את האומנות הנעלה של הסליחה, הם נוטים לשמור טינה, נוטים להזכיר לך את מה שהיה, אולם מסתבר שאת החתול לא צריך ללמד, הוא יודע את מה שאנשים חכמים מצליחים ללמוד רק לאחר שנות חיים רבות.
האהבה והסליחה קשורות זו בזו והאהבה הגדולה איננה שייכת לשום אדם ולאף ייצור אלא היא הדבר שקיים. היכולת להתחבר אל הקיים הזה נמצאת גם בעץ, אפילו באבן. אם חתול, עץ ואפילו אבן יודעים לאהוב סימן שזה לא דבר מסובך. צריך להקשיב, להתגמש… ולרצות. מדהים איך שחתול יודע להקשיב, להתגמש… ולרצות.
לפני כמה חדשים הלברדור האהוב שלנו נפטר, שבע ימים, בגיל מתקדם. כבר כשחזרתי מהווטרינר עם הגוויה בתא המטען כדי לקבור אותה בחצר, תחת העץ האוהב והאבן, החתולה כבר ידעה, והיא לא היתה שם… מאז, לקח לה חודשים שבהם היתה במצוקה באבל בדיכאון. גם אז לקח לי זמן להבין את ההתנהגות הזו, הקיצונית, הייחודית. ברור שהלברדור היה שם מהרגע שנולדה (היא נולדה אצלי בחדר, לידי, לידו), לאורך כל חייה הוא והיא היו קרובים, בכל זאת, למה היא לא באה אלי להתנחם? למה ההתבודדות העקשנית הזו, כל היום בחוץ, תוך כדי יללות וסימני מצוקה אחרים?
ובכן, לאחר זמן הבנתי שמבחינתה, גם מערכת היחסים איתי התמוטטה, העולם התמוטט. זה היה משולש יחסים, והיא למדה תמיד לעמוד בצילו של הכלב. הכלב היה מוחצן, מתרגש, מתרוצץ (אם כי לעיתים קרובות זה נראה לה לגמרי פתטי – הכלב הזה – בזבוז האנרגיה, הרגשני, הנסחף בהגזמה שהוא הפגין. אצלה הכל מאופק, חסכוני). כשהיינו מתגוששים, אני והכלב, או משחקים בחצר היא היתה מתבוננת. התרגלה לקחת חלק, אבל באופן סביל, ביחסינו הקרובים. היא התרגלה להיות הצלע השלישית וזה נראה היה לה מתאים ובסדר. ועכשיו מה תעשה? יום אחד ממש ראיתי את מבטה הנבוך כשעמדה מולי: עכשיו זה אני והיא, בלי הכלב. זה היה לה גלוי מדי, ישיר בוטה ומביך. מי היא אמורה להיות בלי הכלב שלי? היה לה קשה להבין. ואת זה אי אפשר היה להסביר.
עכשיו היא כאן. באה, התיישבה לידי בזמן שאני על יד השולחן כותב במחשב, כל כולה מתרגשת, מגרגרת, מתלקקת, מעסה בכפות רגליה את הכרית (בלי שנתתי לה שום תשומת לב). איכשהו היא יודעת שאני כותב עליה וזה מחמיא לה מאוד. אין מה לעשות, חתול הוא יצור נרקיסיסט. התגברה כבר על משבר מות הכלב והבינה שאפשר לתקשר איתי ישירות, בלי שהכלב ברקע, והיחסים בינינו עמוקים מתמיד.
למדתי משהו. שצריך לדעת להקשיב. אם חתול, עץ ואפילו אבן יודעים לאהוב סימן שזה לא דבר מסובך. צריך להקשיב, להתגמש… ולרצות.