מזרח – מערב, אפס – אחד, ממשי – פוטנציאלי, והתנועה המחיה בינהם

(1490 מילים)

הערה שאני מוסיף היום, יותר מעשר שנים לאחר כתיבת המאמר:

מאמר זה מסמן מבחינתי מעבר לשלב חדש. מוצג כאן סיכום ראשוני של נושא שיהפוך לאחד הנושאים המרכזיים במחקר שלי ויוביל לעוד גילויים, אם כי בזמנו לא ידעתי שכך יהיה.

המשכו של הנושא (אבן הדרך השניה) הבאתי בפוסט שעלה שני פוסטים מאוחר יותר מהנוכחי (כאן). כאשר יעלו פוסטים נוספים בנושא, אעדכן.

בנוסף מעניין לי היום להבחין שמיד אחרי הפוסט הזה פרסמתי בבלוג את הפוסט 'גלוי ונעלם' (כאן)

שכתוב באופן ספרותי יותר (בקטגורית סיפורים קצרים ופרוזה). שם ההיבט העל-פרסונלי באלוהות מוצג כגלוי, כי הוא ההיבט האוביקטיבי ומבחינה זו הברור, וההיבט הפרסונלי מוצג כנעלם, כי הוא ההיבט הסוביקטיבי שגם ניתן לפרשנות. לעומת זאת בפוסט הנוכחי זה הפוך, וההיבט הפרסונלי הוא הגלוי, כי הוא זה שמגלה ומאיר את האלוהות כלפי הנבראים.

ההיפוך הזה קורה משום שהקטע 'גלוי ונעלם' מובא מתוך ההתגלות עצמה (ולכן היה שם צורך בביטוי ספרותי), והמאמר כאן מובא מתוך נקודת ראות אנושית שמפרשת את ההתגלות. מנקודת ראות אנושית, קל לנו יותר להתחבר ולהבין את ההיבט הפרסונלי למרות שבהיותו פרסונלי הוא גם סובייקטיבי ויש בו דואליות. מנקודת ראות לא אנושית (אובייקטיבית) אלוהים העל-פרסונלי הוא אמת ברורה ומוחלטת שאין בה צדדים מרובים (דואליות) שהופכים את הדבר לעלום. המעבר מהדבר עצמו להתבוננות אינטלקטואלית עליו יוצר היפוך כמו שקורה במראה. הפרשנות היא ראי שמשקף את הדבר וגם חושף ומאיר אותו, אך בו בזמן השמאל והימין מתהפכים. גם את עיקרון ההיפוך הזה אני מציג ביתר פירוט, שנים מאוחר יותר (במאמר שפורסם למשל כאן – ישויות היש והאין באלוהות).

ההיפוכים נמצאים גם במאמר הנוכחי והם מוצגים בעזרת המגן דוד שבראש המאמר. למשל: האלוהות במגן דוד מוצגת פעם כיחיד (אלוהים אחד) ופעם, לאחר ההיפוך, כאלוהים רב-אישיותי. ההיפוך, שוב, מתרחש כי נקודת המבט מתהפכת, פעם מהשמים לארץ ופעם מהארץ לשמים.

כך גם נקודת המבט מתהפכת במשולשי המגן דוד, שם שני המשולשים שמרכיבים אותו משולבים זה בזה בהיפוך וכך גם זוגות הניגודים מתהפכים. לדוגמא, הגבר והאשה, או האישיות הפרסונלית והעל פרסונלית באלוהות. אם נסתכל בסכימת המגן דוד שבראש המאמר, נראה במשולש התחתון (האדום), שמייצג את הארץ, כי המנהיג עומד מימין למונהג, כלומר האיש מימין לאשה, ובמשולש השמימי (הכחול) המנהיג משמאל למונהג ב, כלומר העל פרסונלי באלוהות משמאל לפרסונלי (אלוהים האב משמאל לאלוהים הבן).

מזרח – מערב, אפס – אחד, ממשי – פוטנציאלי, והתנועה המחיה בינהם:

החיים בעולם במאה ה21 ספוגים אגוצנטריות וחומרנות, מגובים הומניזם ריקני ומתוגברים בספיריטואליזם חסר ממשות. אלה מחלישים את נפש האדם כך שאין לה עוד את העוצמה הפנימית להבחין במציאות, וספציפית במציאות הרוחנית. אינני מתכוון לכך שאנשים לא מאמינים שישנה מציאות רוחנית ואף מכוונים אל הרוח הנכונה, אל הבורא האמיתי, רבים מאמינים, אולם גם הם מתקשים לבוא במגע אישי עם העולם הרוחני ולכן הם רדופים ספק. הספק שוב מביא עיוורון (חוסר יכולת להבחין בעולם הרוחני ולבוא עימו במגע) והעיוורון שוב מגביר את הספק.

מתוך המעגל השוטה של עיוורון וספק מתפתים לחשוב שלא צריך את אלוהים על מנת לגדול ולחיות או מתפתים לחשוב שאפשר להחליף את אלוהים בעיקרון אחר, או לחשוב שאתה עצמך הנך אלוהים.

למעשה, כשמוציאים מהמשוואה את האלוהים האישי סובייקטיבי קורה אחד משניים: 1. או שנצמדים למוגדר והסופי כלומר לנברא ובתוך הנברא חושבים שיש את כל מה שצריך, אזי חושבים שאין מקור רוחני לעולם וכל מה שיש הוא חומרי. 2. או שכן נושאים עיניים לעולם הרוח, שם אינסוף האפשרויות – והוא האינסוף שנושק לאין. אולם גם באפשרות 2, ללא האלוהים האישי\ סוביקטיבי \קונקרטי, עולם הרוח, (למרות האמיתות הגבוהות שיודעים לבטא) הופך למכאני, מתובנת, חסר חיים, חסר תקווה, חסר תוחלת. האלוהים האישי הוא המאפשר חיבור לקונקרטי, מוגדר שבאלוהות שהכרחי להבנת המופשט. צד הקונקרטי באלוהות מתחבר אל הצד האישי והנפשי שבאדם וכך מגשר ומתווך בין האדם לבין העיקרון הלא קונקרטי, האינסופי, האובייקטיבי, המופשט.

כאשר אין חיבור קונקרטי אישי עם אלוהים, אזי בגלל הצורך הנואש בקונקרטי נוטים לעבור ולהצמד לאפשרות 1, שם נצמדים רק לנפשי והקונקרטי שבעולם, והתוצאה היא התייבשות, התקשות, סטגנציה. זאת משום שבחומרי והנפשי של העולם אין את החיים שמקורם ברוח. והרי הגוף, כשרוח החיים עוזבת אותו – מת, וגם הנפש כשרוח החיים עוזבת אותה היא מתקשה, מתייבשת, מתפוררת, מאבדת את שפיותה ואז גם הגישה לרוח מתעוותת. על ידי הרוח יש גישה לאינסוף האל זמני, ורק משם אפשר להביא חיים חדשים או מתחדשים. ללא תוספת אנרגיה כל מערכת גוועת. ללא תוספת אנרגיה רוחנית ממקור החיים, נשארים עם הפיזי \נפשי \קונקרטי בלבד אשר דועך במהרה. זוהי הרעה החולה של החומרנות, הרגשנות הנפשית, ההומניזם והספקנות האינטלקטואלית המערבית.

באפשרות 2, גם אם חווים או מגיעים תוך כדי חיפוש או תרגול רוחני לאיזו חוויה של אינסוף, בהכרח נופלים שם לתהום משום שהאינסוף כשלעצמו לא יודע את הדרך אל הקונקרטי, הוא לא יודע לממש את הדברים, לחבר אותם לאישיות הסוביקטיבית ולכן  האינסוף הזה הולך לאיבוד בתוך אינסופיותו והאדם שדבק בכך הולך לאיבוד איתו. אינסוף, סתם כמושג שאיננו אישי – כלומר מושג שאין מאחוריו אישיות סובייקטיבית – גם אינו יכול לאהוב. כאמור, הפרסונה\ אישיות שבאלוהים היא ההיבט הספציפי\ מוגדר\ ממומש שבו. ההיבט הפרסונלי הזה כאשר הוא מחובר להיבט האינסופי\ על פרסונלי נוצרת שלמות.

יש להדגיש שאלוהים הוא אחד. אין שני אלוהים, יש שני הבטים באלוהות (יש למעשה יותר) שלשניהם, בנוסף לתודעה המשותפת, יש גם תודעה נפרדת. ואולם על האדם ליצור חיבור אישי, ממשי, אמיתי, עם ההיבט הפרסונלי.

אנרגיית חיים יכולה לנבוע אך ורק מעיקרון האהבה שהוא העיקרון המאחד והמשתף את שני הניגודים – האובייקטיבי והסובייקטיבי – בהרמוניה, ולכן עיקרון האהבה אינו יכול לבוא לידי ביטוי ללא פרסונה ספציפית. אי אפשר להיות ביחסי אהבה עם אינסוף שמזווית הראיה הנפשית הוא לא ברור. הנחש הוא שאמר לחווה: אם תדעו גם את הטוב וגם את הרע הייתם כאלוהים, כלומר תהיו כמו הבורא שיודע לחבר את הניגודים וליצור חיים שהם יש מתוך האין. זה שקר. מעולם לא הצליח אדם כלשהו ליצור דבר יש מאין.

בני האדם אשר תרים אחר האינסופי ואין להם מערכת יחסים פרסונלית מוגדרת (כפי שאלוהים הגדיר אותה) איתו, הולכים לאיבוד (ומאבדים את השפיות) באינסוף הכאוטי כי אינם מסוגלים לברוא לעצמם עולם קונקרטי מתחדש (רק אלוהים יכול לעשולת זאת בשבילם). זוהי הרעה החולה של תורות המזרח.

התנועה בין המופשט למוגדר ובחזרה (את התנועה הזו אפשר לתאר גם כתנועה בין המזרח למערב, הגבר והאשה, הלמעלה והלמטה, המלא והריק, האמת והחסד, החוק שמגבה את האמת והסליחה שמגבה את החסד, השמים והארץ, האמונה והדעת, עיקרון החושך ועיקרון האור) היא מעשה האהבה של אלוהים. רק הוא יודע לעשות את זה, זוהי האיכות שלו שאין בילתה והיא מעל ומעבר לכל הבנה הגיונית או הסבר (אפשר להסביר בהגיון ולהבין איך זה נעשה אך בעזרת ההסבר אי אפשר לחקות את העשיה הזו). ללא אלוהים אין מעשה אהבה, אין אהבה, אין תכלית, אין יצירת חיים יש מאין. התכלית היא אהבה, כלומר חיבור הרמוני של הניגודים שבהתחברם יוצר דבר חדש יש מאין (כמו תינוק אנושי שנולד מהתחברות של ניגודים). האהבה היא הדבר וניגודו אשר מתחברים למען מטרה משותפת וכך נוצרים חיים.

אך דבר וניגודו בלבד יבטלו זה את זה, יסתכסכו זה עם זה או יתעלמו זה מזה – וזה החידוש שאני רוצה פה להביא. על מנת ששני הניגודים יתחברו ויהיו לאחד למען מטרה משותפת שבכוחה לבנות, צריך את הגורם השלישי.

השלושה הוא עניין עקרוני, אין אהבה בשניים כי האהבה מיוצגת על ידי השלושה (ובסופו של דבר גם על ידי הארבע והחמישה). גם האהבה בין הגבר לאשה לא תתקיים בלי שיוכנס לשם הגורם השלישי, כאשר הגורם השלישי היחיד האפשרי הוא אלוהים. גבר ואשה שרוצים לשמר את אהבתם ואף להעמיק אותה, שיעשו זאת בשלושה, רק כך ייכנס לשם הגורם המפרה, זה שמביא חיים יש מאין ולכן הוא העיקרון המאחד. העולם הדיגיטלי, דואלי של 0 ו1 (האפס מייצג את הבלתי מוגדר או האינסופי והאחד מייצג את המוגדר הסופי) הוא עולם מכאני, חסר כוח חיים, וכך גם הנסיון לממש אהבה רומנטית בשניים נידון מראש להתייבש.

גם בטבע, משולש הוא דבר חזק והדבר משקף עיקרון רוחני: "הַחוּט הַמְשׁוּלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק” (קוהלת ד' 12). אם הרוחניות כמו זו המשתקפת בתורות המזרח או בניו איידג' היא 'ין' והחומרנות כמו זו המשתקפת במערב הטכנולוגי מודרני היא 'יאנג', הרי שהגישה הרוחנית או הגישה החומרנית, כמו גם הנסיון לשילוב הרמוני ביניהם (השילוב בתורות המזרח בין יין ליאנג) לא יובילו לחיים חדשים.

יש צורך דחוף כיום לשלב בין המזרח והמערב, הרוח והחומר, הגבר והאשה וכולי באמצעת הגורם השלישי. העולם משווע לחיבור אמיתי שכזה כי דומה שכל הניסיונות האחרים לחיבור ושילוב כשלו או הביאו לתוצאה רדודה, שטחית, חסרת כוח וחיים.

גם הנסיון האחרון, להביא לעולם את האינטלגנציה המלאכותית והרובוטיקה כדי שינהלו אותו בצורה יעילה לא יצליח. אמנם האנושות כבר יודעת שכל הנסיונות האלה כולל הנסיון האחרון באינטלגנציה מלאכותית, לא מצליחים והיא כבר יודעת שזה יוביל לאסון ולכן המושכים בחוטים עוד מראש כבר יוצרים את הפאניקה (פחד שהרובוטים ישתלטו על העולם). מטרת יצירת הפאניקה היא להפחיד כאילו אין פיתרון והכל כאוטי ואולם הפחד הזה הוא לא ממשי כי האיום אינו ממשי. רובוטים לא יכולים להשתלט על העולם כי העולם הדואלי דיגיטלי של אפס ואחד בלי שיש שם את הגורם השלישי המאחד, הוא גורם חלש, חסר יכולת באמת. מי שיכול להשתלט על העולם הם השדים שעומדים מאחורי הרובוטים ומהם צריך לחשוש. וצריך לפנות לאלוהים באמצעות הברית על מנת שיטפל באיום.

המגן דוד שציירתי בראש המאמר, מסמל את החיבורים שעליהם הצבעתי ושם למעשה כל החיבורים שיש בבריאה ועובדים באמת. המשולש התחתון שקודקודו מצביע למעלה (האדום) מייצג בקודקודיו התחתונים גבר ואשה (או אלמנטים אחרים ניגודיים כיום ולילה, חורף וקיץ, מזרח מערב וכולי) ואת החיבור בינהם (הקו של בסיס המשולש מסמל את החיבור). קודקוד המשולש התחתון מייצג את אלוהים והקווים המחברים בין פינות הבסיס לקודקוד מסמלים את מערכת היחסים (שאמורה להיות) בין הגבר או האשה לבין האלוהים. זו המערכת הארצית הנכונה ובה משולש יחסים: גבר-אשה-אלוהים (כאמור את המושגים גבר\אשה אפשר להחליף בזוגות ניגודים אחרים).

המשולש השני במגן הדוד, שמצביע כלפי מטה (הכחול) מסמל בקודקודיו העליונים את שני הניגודים שמתקיימים בתוך האלוהות עצמה, ואת מערכת היחסים (האיחוד) שיש באלוהות בין שני ניגודים אלה, ואז מערכות היחסים שהם יוצרים עם האדם שבאופן סמלי נמצא למטה, ומסומל על ידי הקודקוד התחתון של המשולש השני. שני המשולשים שמשולבים זה בזה מסמלים את השמיים (ויחסיהם עם הארץ) ואת הארץ (ויחסיה עם השמיים).

מגן הדוד בכללותו מסמל את תכלית הבריאה שהיא לשלב את השמיים עם הארץ כך שיחדרו ויכנסו זה לתחומו של זה ויהפכו למערכת אחת. שני משולשי המגן דוד מורכבים זה על גבי זה חודרים ונכנסים זה לתחומו של זה ויוצרים מערכת אחת .מגן הדוד על ששת קודקודיו משקף את הבריאה (ששת ימי הבריאה), החוקים הכוונות והתכלית שהוטבעה בה. השביעי הוא השבת והוא יהוה אלוהים שמעבר לכל חלקיו, מעל ומעבר למגן דוד.