איך לכרות ברית עם אלוהים

(4930 מילים)

ואיך לדעת האם לברית שלך עם אלוהים יש תוקף?

לפני שקוראים את הפוסט הזה כדאי לקרוא את הפוסט הקודם שמשמש לפוסט הזה הקדמה רקע ובסיס. האמונה באלוהים היא הבסיס לכל רצון לכרות אתו ברית והפוסט 'איך להאמין באלוהים בעידן הפוסט מודרני' מסביר זאת (ראה כאן).

הקדמה

אפשר להמשיל ברית עם אלוהים לברית נישואים שכן הדמיון ביניהם רב. המקור להשוואה זו בכתבי הקודש, וגם באופן שאלוהים ברא את העולם. במאמר זה נבחן את נושא הברית מתוך שני מקורות אלה ומתוך התגלות שלי שניתנה מרוח אלוהים. הדברים שפה חדשים או מתחדשים ולא שאובים מתוך מה שמקובל באף אחת מהמערכות הדתיות. זאת משום ששום דת לדעתי איננה מקור טוב להבנת רצון אלוהים והתנ"ך (שהוא כן מקור טוב) איננו ספר דתי. ההבדל הוא שהתנ"ך מביא דברים בציטוט ישיר מפי אלוהים ובכל המוסדות הדתיים שבדקתי, סדר היום שם לא מנוהל על ידי התגלות ישירה של אלוהים אלא על ידי בני אדם.

לפני שניגש לדון בברית עצמה ואיך לכרות אותה עלינו להבהיר ולקבוע כי האלוהים שעליו מדובר במאמר זה הוא בורא השמים והארץ, זה שמתואר בתנ"ך, זה ששמו בין השאר יהוה וגם אלוהי ישראל.

הרקע לברית שאנחנו עומדים לכרות הוא הקללה וגירוש אדם וחווה מגן עדן, מאז מנת חלקנו, כולנו, מוות וסבל. הגירוש והקללה התרחשו בגלל הפרת הברית שהיא פעולה הפוכה לכריתת ברית, לכן הברית שאלוהים מציע לבני האדם לאורך ההיסטוריה היא למעשה ביטול הקללה וחזרה למעמד גן עדן. ביטול הקללה אינו מיידי עם כריתת הברית, אז הגאולה מתממשת עקרונית ועדיין לא מעשית. גם כתבי הקודש מצהירים כי מי שכרת את הברית מתיחסים אליו בשמים כאדם שטוהר ונגאל, ואולם הם גם מדגישים כי לא כל מי שכרת את הברית יגאל בסופו של דבר. מדוע? כי המניעים לכריתת הברית צריכים להתברר, והם מתבררים בעולם הזה, בהדרגה, במהלך חייו של האדם.

על פי הכתובים האדם שעמד במבחני חייו והוכיח נאמנות זוכה לא רק לגאולה מהמוות והסבל אלא אף להיות ידידו ושותפו של אלוהים בניהול הבריאה. ניתן לעקוב אחר התקדמותו של מאמין שכרת את הברית כשבוחנים את הפרי שמעשיו מניבים במהלך חייו. בברית החדשה מפורטים פירות הרוח שהמאמין אמור להניב במהלך חייו כאשר אחד הפירות (הראשון ברשימה) הוא 'אהבה'. המושג 'אהבה' מאגד בתוכו את שאר הפירות הרוחניים והוא סיכום ותמצות של השאר, שכן המצווה הראשונה, שכוללת בתוכה את שאר המצוות היא "וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלוהֶיךָ בְּכָל…" (דברים ו'5). לכן ה'אהבה' שעליה מדובר ברשימת 'פירות הרוח' שבברית החדשה היא אהבת אלוהים ולא סתם 'אהבה'. ישוע שם עוד אומר שהמצווה השניה שדומה לראשונה היא "לֹא תִקוֹם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי יְהוָה." (ויקרא י"ט18). אך גם כאן, מדובר במצווה דומה לראשונה, לכן אין זו סתם אהבת בני אדם אלא אהבה שקשורה מחוברת ומנוהלת על ידי 'אהבת אלוהים' (המצווה הראשונה), דהיינו, זו אהבה שבאה לידי ביטוי במערכת יחסים ותקשורת בתוך קשר משולש, בין בני אדם לבין עצמם ובינם לבין אלוהים (לכן גם מדובר שם על "בני עמך", ובהקשר של התנ"ך הכוונה לאנשים שיש להם ברית אמת עם אלוהים ולא סתם 'שכנים' – Love your neighbor  – על פי התרגום הלא מדוייק של הפסוק לאנגלית).

האהבה אי אפשר שלא תבוא לידי ביטוי ביחסים ובתקשורת, לכן פרי הברית בחיים אלה הוא אהבה שבאה לידי ביטוי בדו שיח ברור ואמיתי עם אלוהים (לא דו שיח מדומיין). אם יש תקשורת יכולה להיות גם אהבה, אם אין תקשורת האהבה, אפילו אם היא קיימת באופן פוטנציאלי, תתמוסס ותיעלם עם הזמן. אך ללא אהבה הברית עם אלוהים לא ממומשת וכך היא בסופו של דבר מתבטלת.

התקשורת מאפשרת התקרבות לאלוהים, הבנה של אופיו, מעשיו, דבריו, קבלת הנחיות והדרכה ומאפשרת לאלוהים לשנות אותי תוך כדי הדו שיח (המילים שהוא אומר רבות עוצמה ומשנות עולמות). התקשורת היומיומית מאפשרת התקרבות הדרגתית עד כדי חיבור של הלב ואחדות של המניעים והכוונות.

האדם באופן בסיסי (עם לידתו) רחוק מהבנה של עולם הרוח, רחוק מצורת המחשבה המניעים והכוונות של אלוהים, אך האהבה, בכוחה להפוך עולמות, לשנות את השחור ללבן את הנחות לעליון וכולי. דבר דומה קורה לעיתים בנישואים כאשר בתחילה אלה שני אנשים שונים אך לאחר שנים של קירבה יומיומית בני הזוג נעשים דומים עד כי המתבונן מן החוץ רואה בהם ישות אחת. ביחסים עם אלוהים האדם הוא זה שמשתנה על פי דמותו של אלוהים.

האהבה ביחסים עם אלוהים היא היישום של הברית ואולם האהבה היא פרי של תפילה (צריך לבקש אותה מאלוהים) ושל עבודה (צריך להשקיע זמן ומאמץ ביחסים היומיומיים). אהבה איננה דבר שנופלים אליו (To fall in love) אלא דבר שבונים מלמטה למעלה, כלומר עולים אליו – גם עם אלוהים וגם בנישואים. השלב הבסיסי הוא כריתת הברית השלב השני הוא השקעת עבודה במערכת היחסים, ובשלב השלישי באה האהבה ואז גם מתממשות הבטחות אלוהים.

נתחיל אם כן בשלב הראשון ונשאל: איך באופן מעשי כורתים את הברית? לצורך מתן תשובה נחזור להקבלה לברית נישואים. הדבר המעשי הבסיסי שבני זוג עושים כדי לכרות ברית נישואים הוא לקיים טקס נישואים. הדבר המהותי בטקס הזה הוא ההכרזה ההדדית וחתימה על ההסכם ותנאיו בנוכחות עדים. האופן שבו כורתים עם אלוהים את הברית שונה בפרטיו הטכניים (אין חופה וטבעת) אבל העיקרון זהה, דהיינו, יש הכרזה, עדים והבטחה הדדית לנאמנות וחיי שיתוף.

אפשר עקרונית לכונן ברית עם אלוהים גם ללא עדים אלא רק בתפילה/בהכרזה אישית מולו ואולם אם אפשר לעשות זאת בנוכחות עדים זה נחוץ (כי "על פי שנים שלושה עדים יקבע כל דבר"). אחד מתפקידי העדים – מלבד להיות עדים להכרזה המשותפת על כינון הברית – הוא לוודא את זהות שני הצדדים כדי שיהיה ברור ללא ספק במי מדובר ומי חתם. זו הסיבה שכל רב, כומר או גם מוסד חילוני, לפני שהם מאשרים נישואי בני זוג יבקשו לראות תעודת זהות ויבקשו אמצעי זיהוי ובקרה נוספים.

כשחותמים על ברית עם אלוהים, ניתן באמצעות העדים לוודא את זהות האדם החותם (אלה מן הסתם אנשים שמכירים ויודעים מי הוא) ואולם איך מוודאים את זהות אלוהים? שלא מדובר באחד מאלי הגויים או באיזו רוח זרה או מטעה? איך מוודאים שאלוהי האמת אכן הגיע לטקס וחתם? ובכן לאורך ההסטוריה האנושית אלוהים קיים מנגנונים שונים לזיהוי שלו על מנת שאפשר יהיה לחתום את הברית באותה רמת וודאות כמו שעושים בנישואים בין בני זוג. מבריאת העולם ועד אברהם כרתו בריתות עם אלוהים ואולם לא ידוע לנו בפירוט כיצד התנהל הדבר. מאז ימי אברהם אלוהים הודיע דרך אברהם לכל בני ביתו ואז לבני בניהם וכו שהם עקרונית כלולים תחת ברית אברהם עם אלוהים. מימוש האפשרות העקרונית הזו לכריתת הברית (העמידה מתחת לחופה עם אלוהים) מתממשת על ידי טקס ברית המילה.

אך איך על ידי ברית המילה יש זיהוי של אלוהים? ובכן, אין עוד אלוהים שהבטיח ברית כזו באמצעות מילה בגיל שמונה ימים לאדם שהוא מבני ישראל, לכן כאשר עושים את הטקס על פי כל ההנחיות שניתנו לאברהם ונמסרו לנו באמצעות הכתובים יודעים שאלוהי ישראל בורא השמים והארץ נמצא שם בטקס חתימת הברית והוא זה שחותם. מתוך כך ניתן גם להבין שברית המילה שעושים למוסלמי איננה כריתת ברית עם אלוהי ישראל אלא כריתת ברית עם אל אחר כי אלוהי ישראל מעולם לא אישר כזו ברית.

אחד הדגשים שניתנו לברית אברהם היא שהברית חלה עקרונית על כל בני ביתו, הרועים, העבדים, השכירים וכולי, גם אלה שאינם קשורים לאברהם בקשרי דם – ביום המילה, אברהם מל את כל אלה והם נכנסו תחת הברית. לכן גם בהמשך הדורות, אדם שאין לו אם או אב ישראלים ורוצה לכרות את ברית אברהם, אמורים לאפשר לו את זה. כדוגמא אפשר להביא את רות המואביה או הערב רב שיצא ממצרים ואלוהים איפשר להם לעמוד בהר סיני כמו שאר ישראל ולקבל את הברית באופן שווה.

כדאי כאן להוסיף שכיום, מאחר שקיימת בנוסף לברית אברהם גם ברית מעודכנת שאלוהים הורה למאמין לכרות (ראה פירוט של הברית המעודכנת בהמשך), אזי יש צורך לדרוש שהמצטרף לישראל יכרות גם אותה ויעמוד בתנאיה.

מבחינת התנאים שבברית אברהם, יש צורך שהאדם שרוצה לבוא תחתיה יהיה מזרע ישראל מבחינה ביולוגית או שיתגורר בקרב ישראל (יהיה חלק קבוע ממצבת העובדים, האומנות וכולי), כך הרי היה לגבי אברהם. לכן על האדם שרוצה לכרות את ברית אברהם עם אלוהים לעבור לחיות בקרב בני ישראל, לדבר את שפתם ולגור על אדמתם היא ארץ ישראל לראות בעם ישראל את עמו ואת אלוהי ישראל אלוהיו, אחרת אין הגיון בהצטרפותו ואלוהים לא יהיה שם מתחת לחופה – אלא אם כן יש מניעה טכנית למצטרף לעבור להתגורר בקרב ישראל. במקרה של מניעה טכנית כזו, עדיין על האדם המצטרף להודות ולהצהיר כי הוא מאמין באלוהי השמים הוא אלוהי ישראל שברא את השמים והארץ, שהוא מאמין שאלוהים זה נפגש עם אברהם כפי שמתואר בתנ"ך, כרת אתו ברית ואמר לו שכל בני ביתו יהיו תחת הברית אם יימלו, ואז מיד כשהדבר יתאפשר עליו לעבור לגור בין בני ישראל כאמור. הגוי, שאינו חי בקרב ישראל ועל אדמתו יכול להצטרף לברית ישוע בלבד (ללא ברית אברהם), אך על כך בהמשך.

כפי שהזכרתי לגבי ברית בכלל, גם כאן, בטקס המילה, הברית נחתמת עקרונית ולא מעשית. על האדם יהיה להראות במהלך חייו שהוא אכן מעוניין בברית וכי הוא מקיים את התנאים לברית ורק אז יזכה להתגשמות הבטחות הברית. כך הדבר הרי גם בכל הסכם או ברית אזרחית, חילונית או עיסקית – כאשר מי מהצדדים לא עומד באחד מתנאי ההסכם המהותיים, ההסכם מתבטל. בברית אברהם אין כמעט תנאים לאדם המצטרף. התנאי המרכזי הוא כאמור להימנות על בני ישראל, או בזכות הוריו או בזכות הכרזת האמונה באלוהי ישראל וההצטרפות לבית ישראל כמתואר למעלה. התנאים לברית מצד אלוהים הן על פי ההבטחות שלו לאברהם כי זרעו יבורך ירבה ויפרוץ, ימשיך להתקיים כעם לעולם ומתוכו יתגלה האור לגויים.

לאחר ברית אברהם הוצעה ברית נוספת היא ברית משה. בתקופתו, אלוהים (שנראה למשה כמו שנראה לאברהם) שינה קצת את תנאי הברית ולכן ממעמד הר סיני ואילך יש צורך לוודא את זהות אלוהים במעמד כריתת הברית באופן אחר. גם כאן כורת הברית צריך להיות מבני ישראל או מצטרף שמודה באלוהי ישראל, וזהות אלוהים מתבררת משום שגם כאן, אין אלוהים אחר שהציע כזו ברית עם כזו תורה לפרטיה. ברית הר סיני במקורה נחתמה מול הר סיני אך כל בן ישראל או גוי שרוצה להתגייר יכול לכרות אותה ואז רואים אותו כמי שעמד מול הר סיני וכרת את הברית. לגבי בני ישראל טקס החתימה מתבצע בדרך כלל בטקס בר המצווה, אז המצטרף מקבל על עצמו את עול התורה מסיני והמצוות. לגבי הגר, הברית נחתמת בטקס גיורו.

תנאי הברית מבחינת האדם החותם הם: לקיים את כל מצוות התורה. לגבי אלוהים, התנאים מפורטים בספר דברים בעיקר, שם משה בשם אלוהים מפרט את כל הברכות, השפע, ההגנה והכבוד לו יזכו אלה שחתומים על הברית ועומדים בה. מנגד מפורטות גם כל הקללות שאלוהים יביא על החתומים במידה ולא יעמדו ולא יקיימו את תנאי הברית.

לגבי ברית זו יש להוסיף ולציין שרבות ממצוות התורה קשורות ומותנות בקיומו של בית מקדש. למעשה, ללא בית מקדש האדם שכרת את ברית סיני נמצא תחת קללה מתמדת כי טכנית הוא לא יכול לעמוד בתנאי הברית ואז אלוהים מחוייב לקלל אותו (זה חלק מהתחייבות אלוהים בברית הזו כפי שהיא מוצגת בדברים כ"ח).

אלוהים אם כן יצר מצב אבסורדי, שיש ברית אך אי אפשר לקיים אותה, שכן כך בעבר הוא העניש את ישראל שסטו באופן חמור מהדרך (זו הקללה שמובנית בתוך הברית ובכוחה להטיל צל כבד על הברכה הבסיסית שהובטחה לבני אברהם. נזכיר שאלוהים דרך נביאיו התלונן בעבר יותר מפעם שההבטחות לברכות על ישראל בגלל אברהם הן כל כך חזקות שהוא מתקשה להעניש אותם כשהם סוטים מהדרך ואולם דרך ברית הר סיני אלוהים יכול להפעיל גם את המקל).

כיום, אלוהים לא חפץ עוד להעניש את ישראל על פשעי העבר, יחד עם זאת הוא מותיר את ישראל ללא מקדש (ואת מסגד אל אקצה על הר הבית) כדי להבהיר ולהדגיש שהברית הזו מבחינתו כבר לא רלוונטית וכי הוא מציע לבני ישראל ברית אחרת טובה יותר, היא ברית ישוע.

ואמנם ברית ישוע טובה יותר לבני ישראל (וגם לגוי) אם כי כיום ניתן לראות בפרספקטיבה שכל הבריתות הן אותה ברית עצמה שכל פעם מתעדכנת בהתאם לזמן ולתכנית אלוהים. מכל הבריתות אפשר ללמוד על עקרונות הברית, מנין היא באה ולאן היא מובילה, וזו הסיבה בגללה התעכבתי כאן על תיאור בריתות העבר.

במה אם כן הבריתות דומות?

הן דומות בכך שכולן אמצעי להתקרבות בין האדם לבין אלוהים. אחד הדגשים שנתנו לגבי כל ברית אהבה הוא הצורך שיישום הברית יהיה במסגרת יחסים אישיים שמתבטאים בתקשורת או שאיפה לתקשורת שתוביל להבנה וקבלה הדדית ובסופו של דבר לאחדות. גם בנישואים, אם יבואו איש ואישה מתחת לחופה, העדים יוודאו את זהותם ותהיה הכרזה משותפת על כריתת ברית על פי כל הכללים, אבל אז, לאחר הטקס, כל צד יחזור לבית אביו ואמו ומאותו יום לא יקיימו קשר ולא תהיה אף חתירה לקשר, האם גם אז ניתן לומר שבני הזוג נשואים? (לא מדובר על נסיבות ואילוצים שאינם בשליטת הזוג). אם תבוא אשה למשל, לאחר שנים של כזה ניתוק, לפני בית דין ותדרוש לקבל מזונות ממי שהוא כביכול בעלה, האם השופט יאשר זאת כאשר עומדת לפני הוכחה שבני הזוג מעולם לא היו ביחד ואף לא התכוונו לכך? בהחלט לא, כי התנאי הבסיסי והעיקרי בברית מסוג זה הוא להיות יחד. כאשר תנאי בסיסי זה של תשוקה להיות יחד מתקיים אזי בני הזוג יכולים גם לסלוח ולהשלים זה עם חולשות פגמים וטעויות (חטאים) של השני. לכן גם אמרנו שהאהבה – המצווה הראשונה – עולה ומתגברת על הפגמים והחטאים.

אותו כלל תופס לגבי כל הבריתות שהזכרנו עם אלוהים שכן זו הגישה והכוונה שביסוד ברית של אהבה. אברהם ממלא את הכלל הזה ולכן הוא מוגדר בכתובים אבי האמונה באלוהי ישראל והדוגמא לכריתת הברית. שכן אברהם, מעל לכל, הכיר את אלוהי ישראל לעומק אהב והוקיר את נוכחותו. זה בא לידי ביטוי בתקשורת\ דו שיח אינטימי ועמוק, חילופי מחשבות, רגשות, רצונות וכולי שהיו ביניהם (אם אחזור לדגש שנתתי בהקדמה לגבי דתות, אזי אברהם איננו אדם דתי ולא מנהל אורח חיים דתי, הוא איש אמונה שכרת ברית עם אלוהים ומנהל איתו דו שיח רציף). ברית אברהם לבני ישראל אמור להתנהל לפי דגם יחסי אברהם עם אלוהים לכן ברית המילה כמו ברית נישואי גבר ואשה הוא רק טקס, הכרזת כוונות, לא הדבר עצמו. בכל השנים שלאחר הטקס יש למלא את היומיום בתוכן שתואם לכוונות וזה הדבר העיקרי. בברית אברהם לא ניתנו לבני ישראל תנאים רבים כי אלוהים יצא מתוך הנחה שעיקרון זה של רצון לקרבה, תקשורת ומערכת יחסים הוא ברור ומובן מאיליו כפי שברור שכך הדבר בנישואי בני זוג (אמור להיות ברור), כפי שזה ברור גם היום כשקוראים על יחסי אברהם ואלוהים שמהווים דגם לברית.

ברית הר סיני הוקמה כאשר נהיה ברור שהנחה בסיסית זו איננה מובנת מאליה יותר. למעשה, כפי שציינו, העם שבא לפני הר סיני ביקש בפירוש שאלוהים לא ייראה אליהם ישירות, כלומר הם ביקשו שהיחסים לא יהיו אישיים. יש כאן חוסר הבנה בסיסי מצד העם לגבי מהות הברית, ולכן מוקד הברית הפך להיות קיום מצוות. זה נעשה כך כדי שבדך עקיפה, בדרך טכנית של קיום מצוות מעשיות – שכולן משקפות ומסמלות את מערכת היחסים האישית עם אלוהים בלי באמת לקיים אותה – העם יפנים ויבין לאט לאט על מה מדובר.

הדבר נעשה כך למרות ששום מערכת יחסים, לא בנישואים ולא עם אלוהים אמורה להיות סגורה בתוך סד כל כך מגביל של חוקים. למעשה, לאחר שהצדדים מבינים ומפנימים לעומק את רוח הדברים, החוקים החונקים הם מכשול ביחסים.

את תוקף ברית סיני היה צריך גם לחדש באופן פיזי מדי שנה, באמצעות שלושת הרגלים שם הצטוו בני ישראל להגיע פיזית לירושלים לבית המקדש ולהביא קורבן. זה נעשה במיוחד באמצעות קורבן הפסח שהכוהן הגדול היה מקריב בעבור כל העם, מזה עליהם את הדם והעם היה עונה אמן. בכך היה כל אדם בישראל מאשר שהוא מקבל על עצמו את תנאי הברית שנחתם בסיני, דהיינו את התורה, מיטהר באמצעות הקורבן על כך שחטא לחוקי התורה במהלך התקופה שעברה מאז הקורבן הקודם (אין אדם שלא חוטא) וכך הברית של כל אדם בישראל היתה מקבלת תוקף לשנה נוספת (יש להבין שללא ההליך הזה, אין לברית סיני שום תוקף).

באיזשהו שלב אלוהים החליט שישראל למדו את לקח התורה ששיננו מאב לבן במשך דורות (או שהיו אמורים כבר ללמוד את הלקח), וכי הגיע הזמן לחזור לברית 'נורמלית' – בלי כל כך הרבה חוקים טכניים מוכתבים. שים לב שהחוקים הסבירים של כיצד הצדדים בברית של אהבה אמורים להתייחס האחד לשני לא השתנו, אלה אותם עקרונות מימי אברהם, דרך ברית סיני ועד לעידן שלאחריו. התורה היא אותה תורה, המצוות הן אותן מצוות אלא שהן לא מנוסחות יותר בצורה שמגבילה ומסרסת את מערכת היחסים.

והרי בכל מערכת יחסים של אהבה ברור מאליו שאין לקיים יחסים אינטימיים עם פרטנר אחר ("לא יהיו לך אלוהים אחרים"), שאין לנהוג בגסות ולעשות דברים שגורמים לצד השני זעזוע, כלומר, לעשות דברים שהוא ממש שונא ("לא תגנוב", "לא תרצח" וכולי), שיש להקדיש ולקדש זמנים עם בן הזוג לפעילויות משותפות ו'זמן איכות' (שזה מקביל ל"שמור את יום השבת לקודשו", חגים ומועדים שהצטוו לשמור) וכולי.

אך דברים האלה צריכים להיות מיושמים מתוך הבנה, דו שיח של אהבה, ולא מכוח חוקים, פרסים ועונשים. אם נשווה לנישואים ונתאר לעצמינו למשל את האיש שמחויב יומיום לנהל טבלאות ולסמן: האם נשקתי היום לאשתי לפחות שתי פעמים? מסמן וי. האם סייעתי לה בדברים שהיתה צריכה? מסמן וי. האם שיקפתי לה את אלוהים ולימדתי אותה את תורתו? מסמן. האם התיחשתי אליה באהבה וכבוד? ועוד כיוצא באלה חוקים ומצוות מעשיות. האם בני זוג נורמטיבי ובוגר זקוק לטבלאות כאלה? והרי הן מכשלה ביחסים ולא באמת עוזרות לעבודה הזו?

ובכן, הברית שלאחר עידן סיני (ברית ישוע המשיח) מנוסחת ללא הפינקסנות והחשבונאות, אך מתחייבת למערכת יחסים של שיתוף, קרבה, אהבה וציות אישיים ואינטימיים כמו שהיה באופן עקרוני מאז ומעולם. ואיך כאן מוודאים את זהותו של אלוהים תחת החופה?

ובכן, כאן אנחנו לא משתמשים עוד באברהם או במשה שאלוהים נראה אליהם באופן אישי וציווה עליהם להדריך את המאמינים באופן שהדריך, כאן אלוהים עצמו מתווך ליחסים אל עצמו, שכן הוא ירד מן השמים לפני כאלפיים שנה נראה לאלפי אנשים, עשה בקירבם אותות רבים ואמר להם ישירות שהוא כורת איתם ועם כל מי שיבוא אחריהם ברית ובלבד שיודו יאמינו ויקבלו שכך הוא הדבר.

לכן כאשר אדם כורת היום את הברית, העדים שנוכחים בטקס צריכים לוודא ולהעיד שהאדם שבא בברית מודה, מקבל ומאמין שאלוהים ירד מן השמים לפני כאלפים שנה, ששמו אז בישראל היה ישוע המשיח והוא מילא את התורה מסיני בעבור כל אדם מישראל או אדם שיסתפח לישראל (על פי הכללים להצטרפות שפרטנו לעיל), שהוא כיפר לכל אדם מישראל על חטאיו באמצעות הקורבן כפי שבזמנו היו צריכים לעשות במקדש, ועל בסיס זה אלוהים נכון לכרות את הברית עם כל איש בישראל (או מצטרף כאמור) שמקבל ומודה בכל אלה.

ברית ישוע היא זו התקפה היום וכל מי שרוצה לכרות ברית עם אלוהים, זו הדרך היחידה שבידו לעשות זאת. גם בברית זו כמו בכל הבריתות הקודמות, טקס כריתת הברית הוא רק חתימה על הסכם עקרוני ואחר כך צריך לראות שההסכם מיושם ונוצרת מערכת יחסים כפי שתואר, אחרת ההסכם מאבד את תוקפו.

שים לב כי בברית נישואים כמו בברית עם אלוהים, הסכם הנישואים לא מתבטל בגלל שאחד הצדדים לא מתנהג כראוי או במילים אחרות חוטא. אמנם מה שנדרש במקרה ונעשה או נאמר דבר לא ראוי (ובמילים אחרות כאשר נעשה חטא) הוא שבן הזוג ששגה יודה ששגה, יבקש מחילה ויחזור בו בעתיד מלעשות דבר דומה, ואולם אי חזרה בתשובה בעקבות חטא איננה מבטלת את הברית, לא בנישואים ולא עם אלוהים. ובכל זאת, ברור שהדבר פוגע ביחסים ואם מתמידים בפגיעה שוב ושוב הדבר יוביל לחוסר אמון ולנתק. לאחר זמן רב של נתק ביחסים, כאמור, מאחר והברית התרוקנה מכל תוכן אין לה תוקף יותר.

במערכת היחסים עם אלוהים, בעקבות החטא, יש צורך בנוסף להודאה והחזרה בתשובה להביא גם קורבן (כך היה גם בברית סיני). ישוע המשיח דאג מראש לקורבן הזה ואולם האדם החוטא צריך להצהיר על כך במערכת היחסים השוטפת עם אלוהים (כך הוא באופן סמלי ורוחני מעלה את הקורבן בדומה למה שהיה נדרש בברית סיני).

לגבי מספר הפעמים שאדם יכול לחזור על חטא, לחזור בתשובה, להביא קורבן ועדיין ייסלח לו כאילו לא חטא, ישוע אמר בזמנו "שבעים ושבע פעמים" ובמילים אחרות, אין מגבלה על כמות הפעמים ובלבד שהחזרה בתשובה היא כנה. גם בנישואים כך הדבר, וכך היה גם בברית סיני. בני ישראל היו רשאים בכל שנה להביא קורבנות שוב ושוב על אותם חטאים ולא כתוב בשום מקום שהדבר לא קביל. הוא קביל כל עוד האדם החוטא, באמת מעוניין ביחסים ומוכן עקרונית להקריב ולוותר לא רק על הקורבן שהוא אמור להגיש אלא עקרונית לוותר על החטא שהוא עושה, גם אם היישום של הויתור הזה לוקח זמן רב במונחים ארציים.

לאנשים שדוגלים בגישה נוקשה או ליגליסטית ואומרים כי מי שבאמת מוכן לוותר על חטא מסויים למען הברית ולמען אלוהים, אמור פשוט לוותר עליו ולא לחזור לשם, יש לומר שיש לעיתים בנפש האדם עיוותים שמושרשים שם עמוק מגיל ינקות או באו מדורי דורות וכי התהליך שנדרש כדי לשרש אותם הוא מורכב ודורש זמן. אלוהים הוא זה שידע וישפוט כל מקרה וכל אדם לגופו. אך לפני שישפוט הוא ינהל דו שיח מפורט וברור עם כל מאמין שכרת את הברית ומקיים את התקשורת, ומתוך הדו שיח המאמין יידע בדיוק מה נדרש ממנו בכל שלב בחייו ומה עדיין לא נדרש ואלוהים נכון להמשיך ולסלוח לו שוב ושוב ושוב. זוהי סיבה נוספת מדוע אי אפשר לקיים את הברית למעשה בלי דו שיח מתמיד עם אלוהים (כי אז המאמין לא יודע מתי הזמן להיפרד לתמיד מחטא כזה או אחר ומתי הזמן לכך עוד לא הבשיל. אזי השטן יכניס לראשו, או שהוא חוטא שלא ראוי למחילה, או שיעשה אותו שווה נפש וחסר מודעות לחטאים החמורים שהוא חוטא ולדרך הספציפית שאלוהים מורה לו על מנת להשתחרר – בשני המקרים הדבר יוביל לניתוק הדרגתי מאלוהים ובסופו של דבר להפיכת הברית ללא רלוונטית. שים לב, הברית מתרוקנת מתוכן ונעשית לא רלוונטית לא בגלל החטאים אלא בגלל חוסר תקשורת וחוסר ציות למה שאלוהים רוצה להגיד לאדם הפרטי בזמן אמיתי. אלוהים יכול למשל להנחות את האדם שכרת ברית להקריב את בנו על המזבח או 'רק' לחיות חיים נורמטיביים, לשמוח במה שיש לו ולהפסיק לדאוג גם אם בחייו לא מעט פגמים וחטאים. בשני המקרים הדבר העקרוני הוא התשוקה להקשיב ולציית. לאלה שלא מעוניינים להקשיב ולציית, אלוהים עשוי בסופו של דבר לומר : "אני לא מכיר אתכם".

את ברית ישוע יכול לכרות גם הגוי שלא מצטרף פיזית לעם ישראל ולא עובר לגור בארצם. יחד עם זאת הברית שכורתים עם אלוהים היא תמיד דרך עם ישראל ודרך שליח יהודי וישראלי. כך היה עם אברהם ומשה שליחי הברית הקודמים וכך עם ישוע המשיח שנולד יהודי על פי ייחוסו, חי וגר בישראל ובקרב העם. לכן הגוי שכורת את ברית ישוע ולא מצטרף פיזית לישראל מצטרף אליהם באופן עקרוני ורוחני, כלומר, כלפי אלוהים והשמים הוא נחשב בן ישראל לכל דבר ועניין. לכן גם, לא ייתכן שהגוי שכורת את ברית ישוע לא יהיה תומך ואוהב לעם ישראל ולארץ ישראל. נוצרים כיום ולאורך ההיסטוריה שלא תמכו בישראל באופן עקבי מובהק וחד משמעי, אין להם מקום חלק ונחלה בישראל ולכן גם לברית שלהם עם אלוהי ישראל אין תוקף.

ובכן, נוכל כעת לסכם את התשובות לשאלות שנשאלו בכותרת: 'איך לכרות ברית עם אלוהים? ואיך לדעת האם יש לברית תוקף?'

כריתת הברית עם אלוהים היא הצהרה משותפת על כינון מערכת יחסים שכוללת קרבה, אהבה, כבוד, הקשבה, תקשורת, לימוד משותף, ציות, נאמנות, הגנה, סיפוק צרכים (כל אלה קיימים גם בברית נישואים). על הברית להיכרת בנוכחות עדים ויש צורך לוודא את ולהצהיר על זהות האדם כורת הברית ועל זהות אלוהים (לוודא שלא מדובר ברוח אחרת אלא בפירוש אלוהי ישראל). מוודאים את זהות אלוהים על ידי כך שהאדם כורת הברית והעדים מצהירים שהברית הנחתמת היא ברית ישוע שבא לעולם כאדם כדי שבני אדם יוכלו לזהותו בוודאות, לראות, לדבר, לקבל, לישם את תורתו שאומרת שהוא אלוהים שבא לעולם כאדם כדי לכרות את הברית על הבסיס המטוהר של כפרת העוונות. כפרת העוונות בעידן המודרני, באין כל אמצעי אחר כבית מקדש, כוהנים ומערכת הקרבת בעלי חיים, אפשרית רק באמצעות קורבן ישוע. כך מוודאים את זהות אלוהים בחתימת הברית כי אי אפשר להודות להצהיר את הדברים הללו ולקרוא בשם ישוע בלי שאלוהים יהיה במקום ויעמוד מאחורי התחיבויותיו לחותם הברית. כמו כן, גם המשפט ההפוך תקף: אי אפשר שאלוהי ישראל, בורא השמים והארץ יהיה במקום מסויים ללא ספק בלי שמאמינים ומצהירים בכל אלה.

בעולם הנוצרי מקובלת גם טבילה במים כחלק מכריתת הברית. הטבילה מקורה בתורה, שם בני ישראל היו רוחצים במים שהיו בכיור נחושת שעמד בחצר המקדש כדי להיטהר לפני שנגשו לכרות או לחדש את הברית באמצעות הקורבן. כמו כן על פי התורה ישראל מצווים לרחוץ במים ולכבס את בגדיהם על מנת להיטהר מחטאים מסויימים. על רקע זאת, גם ישוע בדבריו לתלמידיו על פי הברית החדשה מבקש את הטבילה במים ואין סיבה לא לציית לבקשה. זאת בלי קשר למסורת הנוצרית שעיוותה את כוונת התורה במקרים רבים, בלבלה בין המהות לטקס הסמלי שרק מעיד על המהות. הדבר המהותי בכריתת הברית עם אלוהי ישראל הוא הדבר שתואר למעלה, דהיינו האהבה והיחסים, הטבילה במים איננה המהות אלא מצטרפת לטקס כריתת הברית שהוא אקט הצהרתי וסמלי.

לאחר הטקס, עדיין יש לממש את תנאי הברית ביחסים היומיומיים עם אלוהים ואז מתקבלת התשובה לחלק השני של השאלה שבכותרת: 'איך תדע האם לברית שלך עם אלוהים יש תוקף?' ובכן, בדומה לברית נישואים, התוקף ניתן כאשר ישנם יחסים (מגורים, חיים משותפים, תקשורת כלשהי). המצווה הראשונה כאמור היא "ואהבת את יהוה אלוהיך…" אהבה בפועל היא כינון מערכת יחסים – אז גם הטעויות והחטאים שבני הברית עושים יכולים להיסלח, והרי כך גם מעיד התנ"ך: "על כל פשעית תכסה אהבה".

המאמין שכרת את ברית ישוע עם אלוהים יכול אם כן לדעת בוודאות שהברית שלו עם אלוהים בתוקף ואלוהים מחוייב לה כאשר יש דו שיח בינו לאלוהים, כאשר ברור לו בוודאות שאם הוא אומר משהו לאלוהים הוא שומע ועונה, ולהיפך. שיש דינמיקה יומיומית של תקשורת, חילופי מחשבות, דעות, רעיונות, רגשות, חוויות, אתגרים, שיתוף פעולה מעשי, קידום אינטרסים משותפים או בקשות הדדיות שלהן יש התייחסות הדדית (הלוך ושוב). יש להדגיש שהדרך ליישום כל מה שתואר עשויה להיות ארוכה ומפותלת וכן להדגיש שהיישום המלא יהיה רק בעולם הבא. יחד עם זאת יש צורך שתהיה תשוקה אמיתית ליישום זה כי כאשר יש רצון אמיתי תימצא גם הדרך והיא תימצא גם אם תתארך על פני כל החיים.

אדם שאומר כי כרת את ברית ישוע אבל לא מצליח ליצור קשר אישי עם אלוהים הוא אדם שלא רוצה מספיק (כאן הגישה הנוקשה כן תופסת כי אי אפשר שלברית לא יהיה שום בסיס. הבסיס, או שיהיה קיום כל מצוות התורה כי אחרת עומדים תחת הקללה, או שהבסיס יהיה מערכת יחסים אישית של תקשורת באהבה שמתאפשרת בזכות קורבן ישוע. כאן, יש לא מעט אנשים שרוצים את הברית עם אלוהים אך לא את מערכת יחסי אהבה שאינה תלויה בדבר, הם רוצים ברית רק לצורך השגת טובות הנאה (כי אלוהים הוא מלך עשיר ורב כוח). מנסיון אני יכול להעיד כי כאשר אלוהים מבין שהאדם שמולו מעוניין רק בטובות הנאה ולא ביחסי אהבה הוא יענה באיפוק או שלא יענה בכלל ואז יש סכנה ברורה שהריחוק יהפוך לריחוק קבוע. מאמין כזה, אם יתמיד בגישתו האנוכית, אזי גם אם ינדנד ויתפלל, לא ייענה, וכך, בסופו של דבר יתייאש ויפנה לרוחות זרות (לעיתים קרובות, אף בלי לשים לב שהוא פונה אליהן), וכך הברית שלו עם אלוהים תתבטל.

המניע המרכזי הנכון ליחסים עם אלוהים יכול להיות מנוסח בערך כך: 'אלוהים, אני רוצה לכונן אתך מערכת יחסים כי המטרות שלנו הן אותן מטרות, כי המלכות שלך היא המלכות שלי, כי השגשוג שלך והנצחונות שלך הם השגשוג והנצחונות שלי, כי השמחה שלך ושביעות הרצון שלך הם גם אלה שלי, לכן אני רוצה להכפיף את רצונותיי הפרטיים, תשוקותיי, מחשבותיי וכולי עם שלך כדי לאחד את רצונותיי עם רצונותך, על מנת שנהיה לאחד. לצורך כך אלך אחר מנהיגותך כי רק אתה יודע מה נכון ומה טוב לשנינו כאחד, רק לך כל הידע והחכמה, רק אתה כל יכול, רק אתה יכול ליצור יש מאין, רק אתה צודק, רק אתה טהור טוב ומלא חסד. אלוהים אני מעוניין להיות איתך במערכת יחסים כי אני אוהב את האור ורק אתה הוא האור'. אך כדי ללכת אחרי מנהיגותך אני צריך שתהיה בינינו תקשורת יומיומית חד משמעית וברורה.

שים לב שגם בנישואים, כאשר כל מה שאיש או אשה רוצים מבני הזוג שלהם הוא לקבל משהו לעצמם ורק בגלל זה התחתנו ובמהלך הנישואים יהיו מוכנים לעשות משהו למען השני רק על מנת מיד לקבל משהו בתמורה, אזי אלה יחסים עסקיים ולא מערכת יחסי אהבה ואחדות כמו שצריכים להיות בין בני זוג או עם אלוהים. באהבה (בין בני זוג או עם אלוהים), ההצלחה, האושר, הסיפוק, ההגשמה של השני היא  ההצלחה, האושר, הסיפוק, ההגשמה שלי, ולשם כך, צריך שיהיה לשני הצדדים הבנה משותפת והסכמה מלאה על נושאים אלה.

שים לב שהאחדות המלאה היא לא כאשר אני מוותר על הגשמת המאוויים החשובים שיש לי, לא כאשר אני מבטל את הדעה שלי ואת ההבנה הבסיסית שלי את הדברים אלא כאשר נוצרת זהות בין המאוויים שלי והדעות שלי לבין אלה של הצד השני. יצירת הבנה וזהות כל כך עמוקים מצריכה השקעה אינסופית של זמן ואנרגיה ביחסים, גמישות, יצירתיות, יכולת התחדשות, רגישות גבוהה, יכולת ניתוח הגיונית והגינות בהפעלת ההגיון, יכולת להעמיק ברוח ועוד ועוד. לכן אם בני אדם טוענים שמערכת יחסים בין בני זוג היא דבר מורכב ומאתגר, מדוע רבים לא מייחסים למערכת היחסים עם אלוהים את אותו צורך בעומק, בגרות, כנות, פתיחות והשקעת זמן ומאמץ?

במערכת היחסים מורכבת זו עם אלוהים, בתהליך הזה שמוביל לאחדות איתו, האדם הוא בתפקיד המונהג ואלוהים המנהיג כי אלוהים יודע כיצד להגשים את כל אלה, הוא יכול להדריך את האדם אובד העצות בכל נבכי התהליך.

גם בין בני זוג יש חלוקת תפקידים כאשר הגבר הוא המנהיג והאשה מונהגת, ואולם גם הגבר המפותח ביותר לא יודע את הדרך להגשמת מה שתואר בשלמות, לכן הגבר, גם כשהוא מנהיג את אשתו צריך שתהיה לו ענווה ונמיכות רוח לרוב. את כל התכונות הנדרשות האלה, את הידע ואת האמת אפשר ללמוד מאלוהים (בתהליך ארוך של לימוד, שכן שום דבר איננו מידי) לכן גם הגבר שרוצה להנהיג את אשתו חייב להיות קודם כל במערכת יחסים מתמשכת מוכחת, עם אלוהים, אחרת מנהיגותו לא תתקבל, לא על ידי אשתו ולא על ידי אלוהים.

יש מי שיטען שהתיאור כאן על אחדות המניעים, המחשבות, הרצונות וכולי בין בעלי ברית של אהבה הוא ל'מתקדמים' – זה נכון במידה מסויימת ואולם גם המאמין הצעיר צריך להבין שמערכת יחסים אמיתית באה לידי ביטוי באחדות שתוארה וכי אין אפשרות אחרת ויש לשים את האחדות הזו כמטרה שאליה ללא הרף מתקדמים. גם המאמין שעדיין לא הגיע למטרה זו של יחסים תוך אחדות המניעים עדיין יכול לבחון את עצמו ואת התוקף שיש לברית שלו עם אלוהים ולשאול:

'האם אני הולך לאספות של מאמינים ומקשיב ללימוד ולדרשות של המנהיגים האנושיים של ארגון כזה או אחר, שומע בעצתם, מתיחס אליהם בכבוד, מנהל איתם שיח, מקריב להם קורבנות – דהיינו כספים ופעולות התנדבותיות שונות? אזי אפשר לומר שאני מקיים ברית, או מערכת יחסים עם אותם מנהיגים ואותו ארגון. ואולם, האם ניתן אז לומר שיש לי ברית תקפה עם אלוהים?'

התשובה היא, לא בהכרח. מה שתואר לגבי אספות מאמינים, תפילות, לימוד, טקסים אלה לעיתים דברים חיוביים אך כדי שלברית שלי עם אלוהים יהיה תוקף, יש לעשות את אלה איתו, לא עם בני אדם וארגונים. יש להיפגש איתו, לשמוע את דרשותיו ודברו אליך אישית, להוקיר, לכבד, לנהל איתו שיח רציף ואישי, אחרת הברית איתו לא מיושמת ואתה כמו אותה אשה שנישאה לפלוני ואולם מאז לא פגשה אותו לא דיברה איתו – לא ניהלה איתו שום סוג של חיים משותפים.

כמובן שאחרי שהשכלנו לנהל מערכת יחסים עם אלוהים כמתואר, יש מקום גם להיפגש עם מאמינים אחרים על מנת להתחלק בהישגים שהשגנו אתו. אם אין למאמין השגים ברורים (פרי) שהשיג תוך כדי דו שיח אישי עם אלוהים אזי אין לו גם מה לתרום לבני אדם אחרים ואין להם מה לתרום לו ולפגישות ביניהם אין טעם או תכלית.