(2450 מילים)
ומדוע כתבי הקודש אינם הפתרון לאיזון הזה?
כולנו עוברים בחיים אלה מסע מופלא. אמנם לקח לי שנים להבין במה המסע מופלא – היו זמנים שראיתי שם בעיקר סבל. לקח לי גם שנים לראות שדברים שהחשבתי בעבר כמופלאים אינם כאלה ולהבין שהעולם הזה לא ממלא את מה שהוא מבטיח. ההבחנה בין מה שמופלא לבין מה שנדמה כמופלא איננה מגיעה באופן 'טבעי' אלא לאחר לא מעט דם יזע ודמעות. כמו כן תהליך התיקון לעולם לא נגמר, זה תהליך לא פשוט כי כולו חבוי מאחורי שכבות של הטעיה ואשליות עד כי צריך הרבה אומץ לב, אמונה, אהבה ונחישות כדי לשתף פעולה עם אלוהים שיסיר את אלה.
אמרתי שהחיים הם מסע מופלא ואכן, אפילו העובדה שההבחנה בין אמת ושקר, טוב ורע, לא באה בקלות מוסיפה להילת המסתורין ותחושת הפלא שאופפת את כל מעשיו והלך מחשבתו של אלוהי ישראל, יוצר האדם, הבורא והמנהל של כל העולמות.
עוד אחד מהדברים המופלאים הוא לראות כיצד החיים עצמם – האופן שבו הכל מוצב והאופן שבו אנחנו מתנסים בכל דבר – מובילים אותנו בסופו של דבר, בהכרח, למסקנה ברורה שאומרת: אף אחד מאתנו, בני האדם, לא יודע ולא יכול לאזן בין הטוב לבין הרע. כאמור אנחנו נאבקים כל החיים כדי אפילו לנסות לזהות ולהבחין בין טוב ורע, בין מופלא ושאינו מופלא, בין אמת לאשליה, אך אפילו כאשר למדנו פה ושם להבחין, יישום היכולת להתנהל נכון בתוך הטוב והרע רחוק מאתנו עוד יותר.
ואולם הקיום מצריך שנדע באופן מתמיד להבחין, לסנן, לגדר, לאזן את הטוב והרע, אחרת אנחנו עושים טעויות שיכולות להיות פאטליות. אדם זקוק למשל למזון והמזון הפיזי מזין אותו לא רק פיזית אלא נפשית, חברתית ורוחנית. לאכול, אם כן, זה דבר 'טוב'. יחד עם זאת אם אוכלים יותר מידי, אם אוכלים מזון לא איכותי, או אוכלים אותו בזמן לא נכון, בשילובים לא נכונים וכולי, אזי האכילה הופכת ל'רע'. ה'רע' הזה של נניח, אכילה לא מסודרת, לעיתים היא נחוצה, למשל באירוע משפחתי או חברתי ששם חשוב לעיתים להשתחרר מכללי שמירה על הבריאות נוקשים מידי.
זו דוגמא פשוטה, ולמרות שהיא פשוטה לוקח לאדם שנים ללמוד איך לעשות את האיזון הבסיסי הזה, אם בכלל הוא מגיע לכך במהלך חייו. אך אפשר לקחת את הדוגמא הזו לכל תחום של הקיום ללא יוצא מן הכלל ולראות שבכל דבר צריך הבחנה, שליטה ואיזון נכון של טוב ורע, ואז לראות כי לדעת לאזן בין כל הגורמים הדרושים לחיים תקינים, לגוף בריא, למערכות יחסים בריאות, לאופן חשיבה בריא, ליכולת לתחזק את השאיפות הרצונות החלומות והתשוקות שלנו באופן בריא, למערכת חברתית בריאה, למערכת כלכלית, פוליטית, אקולוגית בריאה וכולי, הם הרבה מעבר ליכולת האנושית. פשוט אין לנו את רמת ההבנה, הדיוק, השליטה, הניהול, המיומנות וכולי שצריך לצורך כל האיזונים הללו יחד. (פוסט שמפרט על "חוק השליטה" ראה כאן)
כמובן שבגלל עובדה זו הבריאות שלנו במצב בעייתי, המשפחות שלנו במצב בעייתי, החברה, המדינה, הכלכלה, האקולוגיה, הכול במצב בעייתי. אם כי לומר שאלה במצב בעייתי זה אנדרסטיטמנט. לרוב הם לא במצב בעייתי אלא במצב קטסטרופלי.
בתחילה, כשאנו צעירים, אנחנו רואים את העולם הלא מושלם הזה שסביבנו ובשל תמימותנו מאמינים שנוכל לעשות את הדברים טוב יותר מאלה שקדמו לנו. אז, אנחנו עדיין מלאי אמונה אופטימיות וחזון, אולם ככל שעוברות השנים ואנחנו מבינים שהדבר לא ביכולתנו, אנחנו עומדים בפני בחירה בין כמה אפשרויות תגובה למצב:
אפשרות תגובה 1. ביכולתנו להגיב למצב הלא פשוט ולומר כי עלינו להתמקד בטוב ולסלוח על הרע. ואולם גישה זו מובילה לאסון, משום שכאשר אנחנו מתעלמים מהרע ולא מטפלים בחוסר האיזון, הוא הולך ומחריף, וכאשר אנחנו ממשיכים להתעלם אנחנו מגיעים למצב כמו ברכב שיש לו תקלה בצמיגים במתלים או במערכת ההיגוי, ובמהלך הנסיעה הוא מתחיל להיטלטל מצד לצד בצורה שהולכת ומחריפה עד לאיבוד שליטה התהפכות והתדרדרות לתהום. והרי משל זה איננו פסימי או מוגזם, ההיסטוריה האנושית רצופה בתהומות כאלה שנפלנו לתוכם והביאו כאוס וסבל לא יתואר לדורות שלמים.
2. עוד ביכולתנו להגיב ולומר כי ניתן להגיע לאיזון שלם ושליטה על הדברים עם הזמן, וכי אנחנו מתקדמים לשם ורק צריך עוד זמן, עלינו להמשיך ולקדם את התרבות שלנו עד שנגיע לשם. זוהי למשל גישתה של התנועה הפרוגרסיבית שפופולרית מאוד במערב ('פרוגרס' משמעו התקדמות לקראת חברה מושלמת). הסכנה שבגישה כזו היא האשליה כי הדבר ניתן לביצוע, כאשר אלפי שנות קיום אנושי מוכיחים כי הדבר לא אפשרי וגם האיזון היחסי שאליו אנחנו מצליחים להגיע פה ושם בתקופות מסוימות לאורך ההיסטוריה האישית או הכללית הוא מאוד שברירי וכהרף עין מופר ואנחנו שוב מוצאים את עצמנו בכאוס שמוביל לאסון. האסונות האלה לאו דווקא נעשים קלים יותר לאורך ההיסטוריה, אולי להיפך, מה שמעיד שאנחנו לא מתקדמים לקראת איזון ויתכן אפילו שאנחנו הולכים לאחור.
האשליה כי ניתן לשלוט בכוחנו במה שאין ולא יהיה עליו שליטה באמצעות כוח אנושי היא פושעת, שכן צורת מחשבה זו, שמקדשת את יכולת השליטה האנושית, מביאה על האדם הפרטי רודנות פרטית (אדם כזה הופך לרודן של עצמו כי הוא מנסה ללא הרף לאחוז בשליטה שלמעשה אין לו) ומביאה על החברה והמדינה רודנות מערכתית ושלטונית. כיום, רודנות זו של התנועה הפרוגרסיבית הולכת ומראה את פרצופה האמתי. הפרצוף האמתי של הגישה הזו שמסתתר מאחורי מילים יפות כהומניזם וליברליזם, הוא למעשה חתירה לשליטה רודנית שאין לה שום גבולות מוסריים, שכן השליטה הזו ניזונה מהאמונה ששליטה אנושית אפשרית והכרחית על מנת לתקן את עולמינו ולהגיע לאיזון, וכי רק על ידי השליטה האנושית הזו ימנע האסון.
3. אפשרות שלישית היא להתיאש, להרים ידיים מהשאיפה לאיזון פרטי, עולמי, חברתי וכולי. מצב נפשי זה יכול להיראות בתחילה כפתרון כלשהו לאדם אשר צריך להתמודד ללא הרף עם חוסר איזון עד שאין לו כוח להתמודד, שכן אם מרימים ידיים אז כאילו לא צריך יותר להיאבק ולא צריך אפילו לחשוב על זה. ואולם חוסר התוחלת וחוסר התקווה אינם פתרון והם מביאים על האדם חוסר איזון גרוע פי כמה מזה שאתו היה עליו להתמודד מלכתחילה. למעשה, קשה לתאר הרס רב יותר במצב בריאותו הפיזי, הנפשי, החברתי והרוחני של אדם שהוויתור והייאוש שולטים בחייו. (יש להדגיש כי התעלמות מהבעיה דומה מבחינה זו לוויתור וליאוש).
מאחר וכל הפתרונות האנושיים הללו נכשלים במוקדם או במאוחר אזי נקודת האור היחידה שנותרת לאדם, לחברה, למדינה, לסביבה וכולי היא האפשרות שיש בורא וריבון לעולם, ויש אפשרות שייקח לידיו את השליטה וינהל את כל האיזונים הדרושים בעבורנו. כמובן שהאפשרות הזו נעשית לא פשוטה לאנשים רבים, כאשר הם מגלים שאלוהים זה מבקש מהאדם להיות שותף פעיל ולא סביל בתהליך האיזון, דהיינו, על האדם להיות שותף פעיל גם בתיקון של עצמו. בני אדם, אם וכאשר הם כבר שוקלים רעיון של בורא שייקח על עצמו את התיקונים הדרושים, מצפים רק שיקרה נס, שבאמצע מהלכו של מצב בלתי נסבל כלשהו הוא יתערב, יתקן את הכל ויציל אותם בשניה אחת. כאשר זה לא קורה הם מתאכזבים ונעשים מרירים ושונאים, גם כלפי אלוהים.
הפתרון האחרון אם כן שנותר הוא לא רק להניח בידי אלוהים את השליטה ולהאמין שיש בידיו עקרונית את השליטה, אלא גם להסכים להיכנע לדרך התובענית והמפותלת שבה הוא דורש מחסידיו ללכת. אף אחד לא אוהב את זה, ואולם אין כל דרך אחרת שעובדת. זו הדרך האחרונה היחידה האפשרית והיא דורשת למסור לידיו את הסמכות והשליטה על כל פרט, כולל את השליטה על הדרך שבה הייתי רוצה שזה יקרה, את הקצב שבו השינויים החיוביים יתחוללו, התזמון, המקום, האופן, הכול. אז עלי ללמוד להקשיב וליישם את כל הנחיותיו האישיות פרטיות בזמן אמיתי. שכן, כאמור עלינו, להיות שותפים פעילים ולא סבילים בתהליך. (פוסט מפורט על איך ליישם את חוק השליטה הרוחני אפשר למצוא כאן).
כדי לעשות זאת יש צורך א. להבין שלאלוהי השמים יש את היכולת העקרונית לאזן כל דבר באופן מושלם. ב. להבין שיש לאלוהי השמים סמכות וריבונות מלאה על כל פרט (אין שום גורם בשמים או בארץ שיכול למנוע ממנו, לעצור בעדו, להסתיר ממנו, לדעת טוב ממנו, מה נכון). ג. להבין שלאלוהי השמים יש הבנה וראיה שלמה של העבר ההוה והעתיד. ד. להבין שאלוהי השמים הוא הגורם היחיד בכל היקום שלו יכולת ליצור יש מאין. (על מנת להסביר מדוע עצם היכולת לברוא יש מאין היא זו המאפשרת איזון שלם בין טוב לרע אצטרך להיכנס לניתוח ארוך שלא אעשה כאן.)
בעיית הטוב והרע, היכולת לדעת להבחין ביניהם, לאזן ביניהם, לשלוט במה שצריך לשלוט, לזרום עם מה שצריך לזרום וכולי – כל הנושא הגדול והמרכזי הזה עלה עוד בשחר האנושות בסיפור נפילת אדם וחוה מגן עדן. פרי עץ הדעת טוב ורע מסמל בדיוק את זה: את הפיתוי לחשוב כאילו בן אנוש מסוגל לדעת מה טוב ומה רע ולדעת לאזן ביניהם.
מאז הנפילה כל אדם מתמודד עם הנושא מהרגע שנולד עד הרגע שמת. מסע חייו אמור להוביל אותו לאותה מסקנה האחת: כי בעיית הטוב והרע נפתרת רק כאשר מסכילים להחזיר את מלא הסמכות והשליטה לאלוהי השמים. אם לא נעשה כן, הרע, דהיינו הכאוס והמוות ישתלטו על חיינו ואז נמות, בדיוק כפי שהובטח לאדם וחוה. במוות הזה לא מדובר רק על מוות פיזי (לאחר אי אלו שנות חיים) אלא גם מוות נפשי ומוות רוחני.
מוות רוחני הוא מוות נצחי כי ברובד הרוחני אין זמן. המוות הנצחי איננו מצב של כלום ושום דבר אלא מצב של סבל, כי כל הדברים בעולם כולל התודעה שלנו לא נגמרים אף פעם אלא רק משנים צורה. המוות הנצחי הוא סבל נצחי כי בניגוד לעולם שלנו שבו תמיד יש תקווה שיום אחד אלמד את האמת שתשנה אותי לטובה ותוציא אותי לחופשי, במימד הרוחני, מכיוון שאין זמן, אם עד שהגעתי לשם לא השכלתי למצוא את המקור הנצחי לתקווה וחיים, אזי זה המצב שבו אשאר.
הצעדים המעשיים שאני עשיתי ועושה כדי לתת לאלוהים לסדר את ענייני הטוב והרע בעבורי וכדי להינצל ממוות נצחי הם:
- לדאוג שיהיה ביני לבינו ברית תקפה. את הברית עם אלוהים אפשר לכרות אך ורק בהתאם להוראות המדויקות שהוא נתן לכריתת ברית, כל ברית אחרת אין לה תוקף. (על אופן כריתת הברית בעידן המודרני ראה את הפוסט שכאן).
- לאחר שכרתי את הברית שמאפשרת לי עקרונית לבוא לפניו ולהיות בדו שיח אתו (ללא הברית אין לאדם גישה לאלוהים), אני מבקש ומתפלל ללא הרף להיות מסוגל לשמוע את דברו אלי באופן אישי. הסיבה שצריך לחפש ולבקש את התקשורת הזו ללא הרף היא שכל עוד אני נמצא בעולם הזה ובגוף הבשר, יש אינספור דברים שנכנסים ביני לבין היכולת הפשוטה לשמוע ולהבין את מה שהוא אומר לי. על ידי השקעת מאמץ מתמיד בכיוון זה אלוהים עוזר לי להסיר את אותם מכשולים שמפריעים לתקשורת ומפריעים בכלל. שים לב: באופן עקרוני נעשיתי רצוי אצל אלוהים בזכות הברית ואולם יש צורך שאפעל באופן יומיומי על מנת להפוך את התקשורת לאפשרית מבחינה טכנית מעשית. ללא תקשורת אין לאלוהים גישה אלי ולחיי ולי אין גישה אליו. אמרנו שאלוהים הוא היחיד שיכול ליצור יש מאין ויכול ליצור חיים. על ידי הרוח של אלוהים, מילותיו ומסריו הוא מעביר לאדם שלמד להקשיב, את אותם חיים (יוצר בשבילו יש מאין). ואולם כשאדם לא יודע להקשיב אין לו את הצינור לחיים. למה הדבר דומה? לאדם שרוכש מכונה משוכללת שבאופן עקרוני יכולה להכניס לו כך וכך שקלים כל יום, ואולם אם לא ילמד להפעיל את המכונה באופן מעשי, היא לא תכניס לו דבר. מי שכרת ברית עם אלוהים אבל לא למד להקשיב ולציית להנחיות הוא כמו העבד במשל שבברית החדשה, אשר כרת ברית עם אלוהים וקיבל לידיו אמצעים להרוויח (קנה מכונה משוכללת), אבל הוא לא מפעיל את האמצעים שקיבל, לא עובד למען המלכות עם המילים שאלוהים אומר לו ואשר הם האמצעים (אלוהים הרי יוצר את כל העולם בדברו). אזי הוא לא יכול להיות שם (במלכות אלוהים).
- לאחר שכרתי ברית, למדתי איך להקשיב וישבתי כל יום עם אלוהים כדי להקשיב לו בפועל, עלי לדאוג שאני מישם את מה שהוא אומר לי לעשות בפגישותיי אתו. אם אלוהים יראה שלמרות ששמעתי את קולו, לא עשיתי ואין לי כוונה לעשות את מה שהוא מורה לי, הוא לא יוסיף להיפגש איתי ולדבר איתי בגלל שהוא מבין שאין טעם בזה.
יש לציין, מתוך ניסיון, שאלוהים יודע בדיוק מה אני מסוגל לעשות היום ומה לא. הוא לא יבקש ממני לעשות דברים שאינני מסוגל, הוא לא יבקש או יאמר דברים שזה לא הזמן לבקש או לומר. לכן אפשר לסמוך עליו שינהל את התקשורת ואת הנושאים לתקשורת בהתאם ליכולותיי ולנסיבות. הלימוד של התנ"ך וכתבי קודש נוספים אין בכוחם לתת את ההדרכה הספציפית הזו שמתאימה לי אישית ברגע המסויים, לכן המאמינים שמסתמכים רק על התנ"ך שידריך את חייהם טועים ומטעים. התנ"ך מורכב ממילים מודפסות על נייר, אלא לא המילים שטעונות בכוח חיים יש מאין כמו המילים של אלוהים שמועברות באופן ישיר דרך הרוח שלו ובוראות לי חיים, אלא אות מתה.
בכל זאת לכתבי הקודש תפקיד חשוב, הם מיועדים להבהיר למאמין מהם הסטנדרטים של אלוהים ולהוכיח לו שהוא לא עומד ולא יכול לעמוד בסטנדרטים האלה (זו מטרת התנ"ך ומטרת הברית החדשה שכמו התנ"ך כולו, היא חלק מכתבי הקודש). לעומת זאת, בדו שיח אישי אתו, אלוהים לא ידרוש מהמאמין לעשות באופן מיידי את כל מה שכתוב בכתבי הקודש כי הוא יודע שאיננו יכול. בדו שיח האישי, אלוהים יעמיד נושאים מסויימים לשקילה ולבחירה, ואז קצב ההתקדמות של המאמין יהיה תלוי גם בו – בבחירות שהוא עושה ובמידת האמונה. כל ההנחיות שאלוהים יתן למאמין באופן אישי יהיו מותאמות לו, ליכולות שלו, לזמן המתאים בהתפתחות האישית שלו, לתנאים הסביבתיים, לזמן ולתקופה. לעיתים אלוהים יוריד את הסטנדרט בהשוואה לסטנדרט הכללי שמובא בכתבי הקודש, ולעיתים דווקא יעלה את הסטנדרט לגבוה יותר – הכל בהתאם למקום שבו נמצא המאמין ולמה שנכון לו אישית.
כאשר נענים להנחיותיו של אלוהים ומשקיעים יומיום בתקשורת אתו, אפשר לראות בבירור (שוב מניסיון) כיצד כל התסבוכת של הרע והטוב בתוכי וסביבי, הדילמות, הסתירות הפנימיות, הבלבול וחוסר ההבנה, כמו גם העול המתמיד של הנסיון שלי לתחזק את מערך הכוחות והנסיבות סביבי שפועלים לטובתי או לנגדי, כל זה יורד מעלי ואלוהים דואג לזה על פי הבנתו המושלמת (אני לא תמיד אוהב את הדרך שהוא יתווה לי, אבל השלום הפנימי שזה מקנה וגם ההבנה, כל פעם בדיעבד, עד כמה הוא הוביל את הדברים בצורה מושלמת, אין להם שיעור).
זה נכון שצריך הרבה סבלנות בתהליך ונכון שהרבה פעמים אני לא מבין למה קורה כך ולא אחרת, ואני לא מבין מה אלוהים עושה, זה נראה לא הגיוני ולא ייתכן. ואולם למי שיש סבלנות ומוכן לציית, אלוהים ייתן לו תמיד את כל ההסברים לכל מה ששאל ורצה לדעת וההסברים הללו יספקו אותו באופן שלם (עוד בחיים האלה, בעולם הזה). אלוהים לא ישאיר את חסידיו מבולבלים או חסרי דעת. ואולם לבני האדם, אין באופן טבעי את הסבלנות הדרושה שכן טבענו הבשרי דורש ללא הרף שהכל יהיה עכשיו ובלי שנצטרך להתאמץ. הכניעה לדרכו של אלוהים משתלמת בסופו של דבר ואשרי מי שמצליח ללכת בה.
בהקשר זה כדאי גם להעיר שהמוסדות הדתיים השונים, ברגיל מפנים את המאמין לכתבי הקודש (התנ"ך והברית החדשה) מתוך המחשבה השגויה שהכתובים בכוחם לפתור למאמין את כל העניין המסובך של הטוב והרע. אך כאמור, מדובר באשליה ונוכל להוסיף זאת כאופציה רביעית לפתרון שלא עובד ואשר בני אדם מנסים לשווא. כתבי הקודש מתעדים אמנם התגלות אמתית של אלוהי האמת ואולם המחשבה שאפשר להתחיות ולמצוא את האיזון החי הנכון בעזרת מילים כתובות על נייר, המחשבה שפגישות אמיתיות עם אלוהים, כאלה שהיו למישהו אחר לפני שנים רבות ובנסיבות שונות, יכולות לעשות בשבילך את העבודה הנדרשת, היא אולי האשליה המתוחכמת ביותר. למה הדבר דומה? למישהו שחושב שניתן להיות נשוי ולנהל מערכת יחסים זוגית בהתכתבות. התכתבות עם אדם מעניין יכולה להיות חוויה נפלאה, מלמדת ונעימה, ואולם מערכת יחסים זוגית אמתית זה לא. אשרי האדם שמוצא אלוהים חי שמדבר אתו באופן אישי ופרטי, בזמן אמת. רק הוא הנטוע על פלגי מים, זה שבנה את ביתו על הסלע.