(250 מילים)
אני בלב המדבר, אבנים דוממות עד האופק, נוקשות, אטומות הבעה, אלפי שנים אינן זזות ואינן משתנות, באותה התנוחה, באותו הגוון. בין זויות ההרים אני שומע את עצמי חושב. על גבי חוליות המדבר אני רואה את החשמל שבי זורם.
כוכבים מרצדים מעלי, גדולים, קטנים, כחולים, אדומים. חגיגה אנרגטית. טסים סביב עצמם סביב הגלקסיות שלהם, בחלל, במהירות דמיונית.
אני מתבונן בלבי זה, מבקשו להציגו לפניי. הינה הוא תלוי בין שמיים וארץ נגד עיניי, אדום ורירי. אני רואה כיצד הוא מתכווץ, מתרפה, בתנועה רוטטת, מגושמת, חסרת חן. דם אדום וחם זורם אל עורקים גמישים, שמנוניים, וגידים לבנים מעגנים את הלב מפה לשם. אותות חשמל זעירים רודים בשרירים סיביים. להתכווץ, להתרפות, להתרפות, להתכווץ.
רוח קמה. יבשה וצוננת, מרשרשת באי אלו שיחים שמעלים ריחות של מדבר. ליבי הערום הרירי נרעד בצינה. אני אוסף אותו לתוכי ויורד בשביל המתפתל, עד שעובר מבעד לדלת דקה.
חמים פה בפנים, יושבים סביב לקפה, תה. מוזיקה מתנגנת, עוטפת, באה מעומק בלתי נמדד. מעלה גלים גלים, מן המעיים ללב ועד למרום הקודקוד, היכן שהשיער מסתובב, נגד כיוון השעון. תמיד נגד לשעון.
אנו רוקדים, אוחזים ידיים, נוגעים בקצות העצבים לחבר קצוות של וורידים. מסתובבים במעגלים. נשימותינו עולות ויורדות על פני הגלים. ואז להרף אנחנו עומדים.
אני מנסה לדעת את הרגע הבודד, בין השמים לארץ, בעין הסערה, בשקט המדברי, בלב הרוטט. שם, איתו, לדעת, להיות.
הכול פוסק. החושים נעלמים לי. אני נולד לתוך תערובת ידיים וגופים. נדחק בנרתיק הפתח הצר שבין הבלתי ידוע למדהים. אני רואה בבות עיניים צוחקות. ואני יודע, שהם יודעים שאני יודע שהיינו אחד.