בִּלעָה

(1100 מילים)

הָיֹה הָיָה איש מבורך בשם עוז ולו אישה נעימת מראה, נעימת סבר ורבת כישרונות בשם בִּלעָה. יום אחד והוא בדרכו מהעבודה הרהר כך, יום כה יפה ומוצלח היה ועתה אבוא אכנס לביתי ורעייתי הנאווה תקבל את פני בחיוכה, תכבדני בדבר אוכל שבישלה ואחר כך נשב יחד, זו מול זה ונחליף מילים של קירבה של עידוד ושל אהבה. ואחליק בידי על שערה ותצלול אל עיניי ואצלול בשלה, ונשרת זה את זו עד נהיה לאחד.

למחרת, בשעת בוקר, כשעוז עוד היה בעבודה, בלעה יצאה לשוק שבמרכז הכפר, וכשכבר גמרה לאסוף ירקות ותבלינים אל סלה, קרב אליה גבר ובטון מתנצל ובחיוך רחב אמר:

"סלחי לי עלמת החן, שמעתי שלך חדר להשכיר. באתי לכנס מגדלי הפרחים השנתי שבעיר וכל חדרי הלינה מלאים ותפוסים. אך הו, סלחי נא על נימוסי הרעים וקלות דעתי כי קודם היה עלי להציג את עצמי. שמי בּלָאק, רון בלאק ואני אגרונום. באתי להרצות בכנס מגדלי הפרחים. אם במקרה לך חדר פשוט עבורי. אהיה יותר מאסיר תודה."

"אהה מר בלאק" קראה בלעה בהתלהבות "שמעתי את שימעך מפי בעלי, גם הוא חובב פרחים. אני בטוחה שישמח לפוגשך. יש לי אמנם חדר להשכרה אך בו דברים השייכים לאישי לכן קודם עלי לשאול את פיו. האם אוכל להשיב לך במועד מאוחר יותר?"

"אהה בוודאי. אשלם כל סכום שתבקשו ותוכלו להיות אורחיי בכנס. האין זה יכול להיות נפלא?" מבט עיניי רון בלאק הכחולות שילב חן מפתה ותקיפות.

"כן בוודאי. אך דע שאני עושה תמיד כל דבר תוך ציות לרצונו של אישי." הצהירה התגוננה משום מה בלעה, וזקפה קומתה.

"מוסכם" הניף רון את ידו לאות כניעה, ומיד שב להחליק לסדר חליפתו ההדורה "אישך בר מזל. אשת חייל את. הנה כרטיסי ומספר הטלפון, אקווה שבקרוב נשתמע".

בלעה חזרה לביתה והנה גם עוז אישה קרב ובא לקראתה. ובין מנה ראשונה לקינוח סיפרה לו על פגישתה עם אותו אגרונום בעל שם.

"כן, אני מכיר אותו. טיפוס כלל לא חיובי. ובעניין החדר הוא תפוס בדברים חשובים. אנא ממך רעיה, השיבי לבלאק בשלילה. כול העניין אינו כלל לטובה." אמר עוז וביקש את מבטה. אך היא קמה בחופזה, ניגשה לטלפֵן ומספרו של בלאק בכיסה.

כעבור זמן קצר, ובני הזוג בקושי סיימו ארוחתם, נשמעה בדלת דפיקה. בלעה ניגשה ורון עמד בפתח, כובעו בידיו.

"ראי" הוא פונה "אני מוכרח למצוא מקום לינה, לא נותר אחד בכפר לרפואה. אמנם השבת לי בשלילה, אך אולי את מוכנה לשאול שוב את בעלך. אפצה אתכם ברוחב לב על אי הנעימות". בלאק שלף מספר שטרות גדולים והציגם לראווה.

בלעה מעט נבוכה. איש זה כה מפורסם ומכובד ובא כך להתחנן ללינה. והשטרות שהציע… והוא כל כך לבבי ומשכיל, הרי כבוד גדול נפל.

"אשאל." משיבה בלעה "אתה יודע, אישי הוא המחליט הבלעדי. רק מה שיגיד, יהיה ויקום."

ניגשת בלעה אל החדר הפנימי, מרחיבה חיוך, מתייצבת מול אישה. "יקירי, זהו האיש ההוא, רון.. הוא כאן, ואולי בכל זאת נפנה עבורו כמה דברים? הרי אי אפשר להשליכו לרחוב."

"נו טוב, אם הגיעו הדברים לידי כך…" משיב עוז באי רצון מופגן "שייכנס לחדר האורחים שבחצר."

את חדר האורחים מאכלסים מכלי אדמה שהכילו פקעות פרחי יקינטון. בלעה אוהבת פרחי יקינטון במיוחד. אך תאריך הולדתה מקדים בחודש את מועד פריחתם. השנה חשב עוז להפתיע אותה, ולמלא לכבודה חדר שלם ביקינטונים. אך על מנת להקדים פריחתם שתל אותם במכלים שהוצבו בחדר, שם הוא מכוון כרצונו את מידות החום ושעות האור, והעניין נשמר בסוד. עתה מצר עוז על תוכניתו שיורדת לטמיון, כי טלטול המיכלים ייתכן שישבש את מועד הפריחה. אך יותר מכך הוא מיצר על האמון וההבנה שנפגמו ביחסיו עם אשתו, שכן נראה היה לו שהיתה אמורה להבין כבר בהתחלה שהוא מתנגד לעניין.

בלעה יוצאת לחדר האורחים העומד בחצר כדי להכינו, אך כלבם עומד בדרכה.

"זוז מכאן" היא גוערת אך הוא לא זז.

"כלב רע וחוצפן" מקללת בלעה. אוחזת במקל ומכה את החיה.

נוהם הכלב ולא זז על אף שהיא ממשיכה להפליא במקל, פעם ועוד פעם ובשלישית בחימה שפוכה. אך הכלב לא זז, כאילו ראה דבר שניסתר מעיניה.

"על מה המהומה" יוצא עוז לשמע קולות המלחמה.

"הכלב" אומרת בלעה "מעולם לא ראיתי אותו מתנהג כך כלפי".

"זה אני שציוויתי עליו לשמור על מכלי האדמה".

"אך היכן נלין את רון בלאק" שואלת בלעה "הרי בלתי אפשרי להשליכו אל הרחוב".

"טוב, אם הגיעו הדברים לידי כך, אני אוציא את מכלי האדמה והוא ילון כאן. אך דעי כי יש לשמור עליו בשבע עניים. כל מה שירצה וישאל שאלי קודם את פי".

למחרת עת עוז יצא לעבודתו, בלאק מבלה זמן רב במחיצת בלעה. יושבים השניים מסתכלים בתמונות שצילם במסעותיו. הוא מספר על שבטים באפריקה ועל חורבות ערי האינקה הקסומות אי שם על ראשי הרים עוטי ערפל. זמנה של בלעה עובר חיש קל. מעט מאוחר היא נזכרת שהזניחה לעשות אי אלו עבודות בבית אך רון מציע.

"בצהרים עלי להרצות בכנס מגדלי הפרחים בנושא גידול יקינטונים. לאחר שתעבדי מעט בואי הצטרפי אלי להרצאה. אני בטוח שתיהני. אחר כך אזמין אותך לסעוד איתי במסעדה הכי יוקרתית בעיר. זה פרס שמגיע לך בשל השתדלותך כלפי."

"אינך יודע כמה אני אוהבת יקינטונים. ומסעדות פאר" מתלהבת בלעה "הצעתך נדיבה, אך עלי לשאול קודם את אישי ".

"בהחלט, כמובן" משיב רון "הדבר מובן."

בלעה יוצאת לטלפן לעוז לברר מה דעתו בעניין, ומיד שבה ותשובתו בפיה ברורה.

"לדעת בעלי" היא פותחת בטון ענייני "אין זה ראוי כלל לאישה נשואה לצאת לבלות עם גבר זר. לדבריו עצם הצעתך מעידה על חוסר מוסר. לכן אין הדבר נראה בעיניו כלל ועיקר. הנישואים הוא אומר, נועדו לברכה לכן המנסה לקלקלם יקולל."

"אינני מבין" מגיב רון בפליאה "התכוונו לצאת ליהנות ולבלות, ובמקום זה הנה שפכת על ראשי דלי מים קרים".

"הלא אמרתי לך" נושאת בלעה את ראשה "אין אני עושה דבר בניגוד לעצת בעלי."

הערב מגיע ועוז חוזר לביתו, לא הספיק לנוח מעט ובלעה שבה ופונה, שואלת בעניין מר בלאק. "בעלי היקר. שים אל לבך כי רון ראה את בגדיי הפשוטים והציע לקחת אותי הערב לבלות בעיר. הוא ימלא את מכוניתו בגדים חדשים ומהודרים עבורי. האם אין זה רעיון יפה? אני כל כך צריכה בגדים?"

"הגידי לבלאק כך" משיב עוז בחומרה "תכניותיכם המשותפות אינן נראות לי, לכן מחר בבוקר עליו לקום לעזוב את ביתי."

הולכת בלעה ומשיבה לרון דבר. אך הוא לא מוכן לוותר ואין הוא מוכן לקבל, מחמיץ פניו ומשיב "אישך הלזה מקלקל כל תוכנית טובה. במקום ליהנות מערב נפלא וקניות הוא שב מטיח בך את מילותיו הקשות. כן," הוא מסמן בידו תנועה סמכותית עוד לפני שהיא מספיקה להגיב "אני יודע. את לא עושה דבר בניגוד לדעתו ואולם יחס כזה מצידו, לא מגיע לך".

שעת השינה קרבה. רון קורא לחדרו את בלעה וללא כול בושה אוחז בידה, מביט לתוך עינה. "שמעי נא עלמת החן. הערב כה מיוחד. אין את צריכה לחזור לחדרך, הישארי ללון כאן איתי ואספר לך על נפלאות התבל כולה."

"הצעתך יפה" מגיבה בלעה "אך עלי לשאול את אישי. אולי הפעם יסכים."

יוצא רון בלאק את בית בני הזוג, תוך גערות וחרפות, עוד באותו הליל. עומדת בלעה מן הצד ועיניה שותקות.

"שובי לחייך העלובים" אומר לה בלאק, סמוק מכעס "רציתי לכבד אותך אך הנה מנע ממך בעלך את הכבוד".