(194 מילים)
ניתן להמשיל את הילד שעדיין נמצא בתהליך בנית אישיותו לבית שנמצא בתהליך של בניה פיזית, ואת המבוגר לבית גמור. כמובן שגם את הבית הגמור ממשיכים כל הזמן לנקות, ליפות, לשכלל, לתקן ולשפץ, אך עקרונית הוא מוכן להתחיל למלא את ייעודו ולשרת את דייריו ולא שדייריו רק ישרתו ויעבדו בשבילו.
בזמן הבניה זו לא בושה אם הבית מלוכלך, אם הוא הפוך וחסרים בו כל מיני תפקודים בסיסיים, הרי הוא בבניה. אך מבייש כאשר בבית גמור ומאוכלס יש אפילו מעט מהחול והאבק שיש בזה שבבניה, ובושה אם רק חלק מהמערכות הבסיסיות שבו- מים חשמל ביוב- אינן מתפקדות.
כך גם מרגיש מבוגר אם בנפשו ערמות של לכלוך או כאשר אינו מתפקד כראוי. ישנה התנהגות מסוימת אשר לגבי ילד היא טבעית ולגבי מבוגר היא מביישת.
אלא שביכולתנו לסלוח לעצמנו ולסלוח לאחרים על חוסר השלמות הפנימית הזו (אשר פעמים רבות היא אכן צועקת לשמים) אם נצייר לעצמנו תמונה של בית שעבר נניח הפצצה, רעידת אדמה או הוריקן. במקרה כזה הרי לא נמהר לשפוט כאשר יתגלעו בבית סדקים, אם המערכות בו פגומות, ויש מהומה ולכלוך.
מתוך גישה אוהדת וסולחת כזו ולאחר שאנחנו מפסיקים לנסות להסתיר ולכסות את מה שפגום, ניתן להירתם לעבודות השיקום והניקוי. קודם כל השיקום של נפשנו.