(550 מילים)
בבריאת האדם אלוהים נשף בו רוח חיים. כלומר הוציא חיים מתוך עצמו, שלח אותם החוצה כדי שיהיה לחיים אלה כוח משלהם והגדרה עצמית נפרדת בתוך הגוף שיצר לאדם. התנועה אם כך היא מאלוהים והחוצה. אך לכל תנועה יש אינרציה – כוח התמדה – ובשל החוק הבסיסי הזה הנברא עלול להתרחק מבוראו ללא בקרה עד כדי ניתוקו ממנו. ככול שהנברא קיבל יותר כוח חיים מהבורא והחוצה, כך כוח האינרציה חזק ומסוכן יותר. על מנת להשאיר את הנברא קרוב, או על מנת להשיב למקורו את מי שהתרחק יותר מדי יש צורך בכוח הפוך, בכוח מחזיר – מחזיר בתשובה אם תרצו. כאשר הכוח החוצה ופנימה מתאזנים, מתגשם רצונו של הבורא לקיים חופש של שונות, ייחודיות עצמאית, ביחד עם התמסרות באהבה ואחדות. מעשה האהבה של אלוהים בבריאה נשלם כאשר התנועות החוצה ופנימה מתאזנות.
אלוהים יכול לכפות על נברא להשאר בתחום שקבע לו ולא להתרחק. כך אלוהים ברא את הטבע, בעלי החיים, הצמחים, מערכות הכוכבים. הוא קבע להם כיצד להתנהל בדיוק והם אינם מסוגלים להתרחק מהכוונה המקורית. אולם כך האהבה איננה שלמה כי אין בה את מרכיב הבחירה החופשית. והרי אהבה ללא חופש איננה למעשה אהבה. כדי שהתנועה פנימה והחוצה ישרתו את האהבה על פי רצון אלוהים, על התנועה להיעשות מתוך רצון חופשי.
בתנועה הראשונה החוצה הנברא לא בוחר, הוא לא היה יכול לבחור להיות נברא, אך הוא יכול לבחור לנוע בחזרה אל אלוהיו, ויכול לבחור להיות נברא מחדש (תנועה מחודשת החוצה באופן מטוהר). לעומת זאת הוא יכול לבחור להתרחק, להחליט שהוא בלתי תלוי, עד כדי כך שיביא על עצמו ניתוק מהאלוהות.
אצל ילד, עם גדילתו, יש שלב בו רצונו המתפתח מתחיל לחרוג ממה שמקובל על הוריו. (זוהי תופעה ידועה בתורת הפסיכולוגיה הקלאסית אצל ילדים בסביבות גיל שנתים, אם כי כיום רואים זאת אצל ילדים הרבה יותר מוקדם). בשלב הזה הילד עדיין לא מבין שעל מנת שבבגרותו יהיה מאושר ובריא יש צורך שיילמד בהדרגה לאזן בין אישיותו הייחודית המתפתחת (התנועה החוצה) לבין סמכות הוריו אשר מאפשרת לו להישאר בתחום ההשגחה ההכוונה והאהבה שלהם (התנועה פנימה).
אין הורה שלא נתקל במידה כלשהי של חוסר איזון מהסוג הזה אצל ילדיו, ולכן ההתרחקות והמרד עושים רושם כרע הכרחי, שלב טבעי בהתפתחותו של ילד עד שהוא הופך לאדם שלם שיודע לאזן את גישתו, למשל כלפי המסגרת החברתית, החוקית, המשפחתית-זוגית להן הוא שייך. אותו תהליך עוברת האנושות. הרע המרד וההתרחקות מאלוהים הם שלב בהתבגרות האנושות והבריאה. יש צורך שהנברא יבין את החשיבות שבהחלטה אקטיבית אשר תביא אותו לתנועה חזרה אל מי שברא אותו. זה לא תמיד קל, זה דורש בגרות והדרך לשם נראית לעיתים טראומטית (אם כי יש להדגיש שגם לגבי ילדים וגם לגבי הבריאה שלב המרד יכול להיות קצר ולא טראומטי, הוא לא חייב תמיד להיות קשה, הדבר תלוי בהורה ותלוי בילד).
לפיכך, בהתבגרות הבריאה ישנם סיכונים. יתכן וקרה שגורמים מסוימים בבריאה התרחקו ואבדו לאלוהים לעולם. הסיכון הוא בכך שחוסר האיזון שנוצר כתוצאה מהתנועה הבלתי מבוקרת החוצה הוא קיצוני, נורא, מזיק לעצמו ולאחרים לעין שיעור. אך נראה שאי אפשר היה לברוא ישויות בעלות רצון ובחירה חפשיים מבלי לקחת כאלה סיכונים. בנוסף אפשר היה שלא לברוא את העולם בכלל, ואפשר היה לא לתת לשום נברא בחירה חופשית וכך היה נמנע מהרע לקרות כפי שקרה. אך בכך היתה גם נמנעת האפשרות למיצוי חווית האהבה. לעומת זאת אפשר היה גם לברוא את העולם כפי שנברא ולקחת את הסיכונים האלה, לדעת שיהיה לא מעט כאב אך שהרע בסופו של דבר ינוצח. אלוהים בחר באפשרות השנייה.