(מילים 4650)
The above painting by Joseph Brickey: Moses Seeing Jehovah, 1998
דבר אלוהים' הוא מושג מפתח באמונת ישראל, אך הוא עוות במשך השנים ומשמעותו הלכה לאיבוד. יש בימנו שתי דתות המנסות ומתימרות ללכת בדרכי אלוהי ישראל ולדברר אותו, היהדות הרבנית והנצרות. אך דרכי אלוהים אינן דת וכך שתי הדתות מעוותות את הכוונה המקורית. דבר אלוהים אינו יכול להיות דבר שאנשים אומרים או כותבים, מבחינה הגיונית זה פשוט לא ייתכן. גם כאשר אנשים כותבים על אלוהים או מתארים התגלויות שהיו להם או אפילו כשהם מצטטים מילים שאמר להם בפירוש, זה עדיין לא יכול להיות 'דבר אלוהים' בדיוק כפי שצילומי מים לא יכולים להרוות צימאון. לכן גם התנ"ך או הברית החדשה יכולים להיות כלים מהימנים לידע סיוע ותמיכה, אך ברור שאינם יכולים להחליף את אלוהים החי שמבטיח למאמין לתקשר איתו באופן אישי ובזמן אמיתי וכך להעניק לו חיים (ספר לא יכול העניק חיים, זהו אבסורד).
כשאלוהים הציע למשה כלי או תחליף לנוכחותו בזמן אמת לאחר חטא העגל ואמר: לא אלך איתך ועם העם בעצמי יותר אלא אשלח את אחד המלאכים הבכירים שינחה אתכם בדרך. תגובת משה היתה ברורה: אלוהים, אם אתה לא בא איתנו אישית, אל תעלה אותנו לארץ ישראל! אלוהים, אם אתה רוצה את שיתוף הפעולה שלי? שאמלא את תפקידי האנושי בשחרור ישראל מעבדות, בהקניית התורה, הקמת המשכן ובמשימה לנחול את הארץ, דע שאני לא זז מכאן בלי הפנים שלך, זאת אומרת בלי נוכחותך האישית.
שים לב שמלאך בכיר כמו זה שאלוהים היה שולח היה יכול ללמד את התורה הכתובה, לספר את סיפורי התנ"ך ובנוסף, מלאך שכזה הוא רב כוח ביותר ויכול לסייע לעם ישראל בכל משימה שתעמוד לו בדרך. מלאך שכזה הוא כלי שימושי אף יותר מספרי הקודש ובכל זאת, למשה זה ברור ללא כל ספק, הוא יעמוד מול אלוהים, יתווכח יתנגד בכל כוחו, כי הוא יודע שבלי נוכחותו האישית אין טעם לשום דבר. משה ידע זאת, השאלה היא האם המאמין דהיום יודע?
יש לזכור כי בשל גישה זו של משה, עם ישראל קיים, התורה הכתובה קיימת, התקווה קיימת. כי אלוהים כבר היה נכון להשמיד את העם ולנפץ את כל תכנית הגאולה לרסיסים בגלל חטא העגל. משה כאן לא מקדש את המילה הכתובה, הוא לא אומר: בסדר אלוהים גם אם אתה לא הולך איתנו אישית עדיין יש לנו את התורה הכתובה ולאורה נלך (יש לנו את התורה ואת המלאך שתשלח, המשכן ארון הברית הכוהנים הלוויים והרבנים…) משה מקדש אך ורק את אלוהים עצמו וכל השאר נחשב פחות בעיניו, עד כדי כך פחות, שהוא לא מוכן לזוז בלעדיו.
לעומת זאת היהדות הרבנית מקדשת את 'לימוד התורה', למרות שתורת אלוהים או דבר אלוהים אינה התורה הכתובה גם על פי הוראת התנ"ך עצמו. הנצרות כמו כן, מקדשת את הספרים הכתובים (תנ"ך וברית חדשה) וקוראת להם 'דבר אלוהים', למרות שגם על פי הגדרת הברית החדשה 'דבר אלוהים' הוא ה'לוגוס' (ביוונית), דהיינו הוא אלוהים עצמו ולא אות כתובה בספר. עצם העובדה שמחליפים את כבוד אלוהים והדרו באותיות שכתבו אנשים ואפילו אם הם כתבו זאת בהשראת רוח אלוהים, זהו עלבון לאלוהים וזילות של שמו ותורתו האמיתית. מדובר פה על עבודת הנברא במקום על עבודת הבורא והתוצאה של עבודה כזו לא מביאה פרי מבורך.
בתהילים פרק קי"ט שלהלן, כל הפסוקים ללא יוצא מן הכלל, כל אחד ואחד, מדבר על 'דבר אלוהים' – 176 פסוקים! ואולם אין באף אחד אזכור של ספר, שם מחבר, נביא, כוהן. אילו משורר תהילים היה מתכוון במונח 'דבר אלוהים' שבמזמור לתורת משה הכתובה, לחומשי התורה שהיו זמינים למאמינים בתקופה שנכתבו מזמורי התהילים, או אפילו רק לעשר הדיברות, הוא היה מציין זאת לפחות באחד מתוך 176 הפסוקים שכולם מנסים לתאר מכל זווית אפשרית את 'דבר אלוהים'. ואולם ברור שהוא מדבר פה על דבר אחר, גדול הרבה יותר. הוא מדבר על האלוהים החי, שמנהל איתו מערכת יחסים אישית ודו שיח אישי כמו שהיה למשה ויחסיהם מהווים לנו דוגמא לדרך הנכונה.
בפסוקים שבפרק זה המשורר מדבר פעם על דבר אלוהים, פעם על תורת יהוה, פעם על עדותיו, פעם על דרכיו, פעם על מצוותיו, פעם על פיקודיו, על חוקיו, על משפטי הצדק שלו, על "מישפטי פיך", על "אורחותיך" וכולי וכולי. ואולם כל השמות האלה נרדפים, וכולם מבטאים התגלות של דברו החי, העכשווי, בזמן אמיתי, למאמין באופן אישי. והרי אלוהי ישראל הוא יהוה, האלוהים של ההווה, שנמצא קרוב קרוב לכל לב שמבקש אותו באמת, הוא לא אות מתה שנכתבה בעבר ומבטאת התגלות למישהו אחר.
הסיבה לכל כך הרבה מילים נרדפות ל'דבר אלוהים' היא כי ה'דבר' הזה הוא רחב ומגוון וגם, כי המזמור נכתב בשפה שירית מליצית (שירה יפיפיה לטעמי) והוא נכתב גם במבנה מיוחד כאשר לאורכו קבוצות של 10 פסוקים שמתחילים באותיות הא' ב' לפי הסדר, מלבד הקבוצות שמתחילות בא' ובת', שם רק שמונה פסוקים לאות. ואולם כל זה לא נוגע לענייננו.
ענייננו הוא לעקוב אחר המזמור על מנת לראות ברור את כוונתו, וכך לקעקע אחת ולתמיד את אמונת השוא כי 'דבר אלוהים' הוא אותיות על ניר ולא ביטוי שמתייחס לאלוהים עצמו.
ייתכן שהבסיס לבלבול הוא בכך שמשה הדגיש בפני העם פעמים רבות שעליהם לקיים את מצוות התורה הכתובה שניתנה בסיני אחרת תבוא עליהם קללה נוראית, אחרת אלוהים יעזוב אותם וכיוצא באלה. משה אף כתב להם את כל הדברים, חרט להם את זה על אבנים ומצבות, השביע אותם נוכח המצבות האלה וכולי. ואולם עלינו לזכור את הרקע ואת השתלשלות הדברים האלה. אלוהים הוציא את העם ממצרים, הוליך אותם במדבר והביא אותם למרגלות הר סיני. המטרה המקורית של המהלך היתה להיראות בפני העם, לתת להם התגלות חיה שלו על מנת שיעבדו את האלוהים החי, בדיוק כפי שמשה עשה כשנפגש עם אלוהים פנים אל פנים. ואולם העם אז נבהל, פחד ממראות האש והעשן ומן הקולות שעל ההר וביקש ממשה שיעלה לבדו ויתווך בין אלוהים לבינם. כל זה הרי כתוב בתורה במפורש. מדובר היה בעם של עבדים מאוד לא מפותח מבחינה רוחנית, שהתלונן על כל דבר ואף ביקש להרוג את משה ויהושוע ברגע שנדרש ממנו מעט אמון ואמונה.
רק משום כך אלוהים הסכים למערכת יחסים באמצעות מתווך אנושי ובאמצעות המילים שאותו מתווך כתב להם (משה הרי ידע שהוא צריך להשאיר משהו אחריו שייצג אותו בפני העם לאחר מותו.) זה לא שמשה לא כתב את מה שאלוהים אמר לו לכתוב, זה לא שכתב דברים לא נכונים, אלא שהדרך לאלוהים איננה זו, איננה באמצעות מתווך אנושי וספרים. אלוהים הסכים לכך באופן זמני, בשל חולשתו הגדולה של העם. ואולם עד היום רוח החולשה הזו שורה על המאמינים משום מה. כל בתי הכנסת והכנסיות (שאני מכיר) ממשיכים לנהוג על פי אותו דפוס שהכתיב משה והיה אמור להיות זמני. דהיינו, הם יושבים בכנסיותיהם מול מורה בשר ודם ושומעים מפיו את ה'תורה', בהדרכת אותו רב או כומר או רועה (זה אותו עיקרון) פותחים את הספרים שלהם ומקדשים את המילה הכתובה, מקדשים את מנגנוני הבשר והדם, לומדים מבני אדם ולא מאלוהים, כמו בימי משה.
ואולם לאחר משה, באו אנשי אמונה נוספים, נביאים, כוהנים, שופטים וכולי שהביאו עדות אמיתית ליחסים הנכונים עם אלוהים חי (גם למשה היתה את העדות האישית הזו, גם הוא למד מפי אלוהים חי ולא מספר ולא מאדם, ואולם אף אחד בזמנו לא היה מסוגל להבין זאת). מזמור קל"ט שלהלן הוא אחת מהעדויות הרבות שבתנ"ך לדבר שאלוהים התכוון מראש.
להלן המזמור כולו מלווה בהערותיי:
אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת יְהוָה.
אַשְׁרֵי נוֹצְרֵי עֵדוֹתָיו, בְּכָל לֵב יִדְרְשׁוּהוּ.
כבר בשני הפסוקים הראשונים ישנו הדבר שחוזר לאורך המזמור: מי הם נוצרי עדותיו? אלה שידרשוהו בכל הלב. אך איך הם דורשים אותו? על ידי קריאה בחומשי התורה? לא, זה לא כתוב כאן. מה שכן כתוב הוא שדורשים אותו על ידי כיוונון של הלב. לדרוש הכוונה לבקש, ליחל. ליחל למה? ליחל לדברו. ואולם עצם העובדה שמייחלים מראה שזה דבר שאמור להגיע בזמן עתידי, לא דבר שקיים כבר באיזה ספר, קדוש ככל שיהיה.
אַף לֹא פָעֲלוּ עַוְלָה, בִּדְרָכָיו הָלָכוּ.
אַתָּה צִוִּיתָה פִקּוּדֶיךָ לִשְׁמוֹר מְאוֹד.
אַחֲלַי יִכּוֹנוּ דְרָכָי לִשְׁמוֹר חוּקֶּיךָ.
אָז לֹא אֵבוֹשׁ בְּהַבִּיטִי אֶל כָּל מִצְוֹתֶיךָ.
אוֹדְךָ בְּיֹשֶׁר לֵבָב בְּלָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ.
אֶת חוּקֶּיךָ אֶשְׁמוֹר, אַל תַּעַזְבֵנִי עַד מְאוֹד.
בשלושת הפסוקים האחרונים שבציטוט המשורר מביט אל החוקים, לומד את המשפטים, שומר את החוקים. החוקים והמשפטים הם שוב 'דבר אלוהים', אך איך הוא מביט ולומד זאת, על ידי קריאה בספרים? זה לא מצויין. אמנם ברור שברקע הדברים נמצאות המצוות המוסריות שניתנו לעם בסיני, אך אלה ברורות לכל הדיוט, לא צריך לחפש וללמוד אותן כל כך הרבה. האתגר הגדול הוא לא לצטט את המצוות שכמעט כל אדם יודע להגיד בעל פה אלא אתגר אחר, למצוא את אלוהים החי, לשמוע מה הוא אומר. יש להבין – על מנת לדעת שלנאוף, לחמוד, לגנוב הם דברים שלא טוב לעשות, לא צריך אפילו להיות מאמין. כל אדם, אם הוא לא פסיכופת גמור יודע את אלה גם אם אינו מקיים. בני אדם יודעים באופן טבעי, על פי המצפון, מה מוסרי ומה לא, מה שהם לא יודעים וצריכים ללמוד הוא איך לקדש את אלוהים בליבם, להכיר אותו, לתקשר איתו, לשמוע אותו. כל עוד אינם מתקשרים ועושים את מה שהוא אומר להם באופן אישי הוא לא מכיר אותם והם לא שייכים למלכותו. רק מי ששייך למלכותו יכול גם לקדם את מלכותו ולשרת אותו. רק הצאן שלו שומע את קולו.
מזמור קל"ט נכתב מתוך הבנה אמיתית של המלכות. בפסוקים שכאן כתוב: "אוֹדְךָ בְּיֹשֶׁר לֵבָב בְּלָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ", "אַל תַּעַזְבֵנִי עַד מְאוֹד", הווה אומר, אני מודה לך על הלימוד, לך, לא לספר, כי מפיך אני לומד את הצדק שלך, אני יכול להביט וללמוד כאשר אתה לא עוזב אותי, כאשר אתה לידי, אתה עצמך – עם הספר או בלי הספר, זה לא העניין שעליו מדובר פה. (יש לזכור שבזמן כתיבת המזמור אף לא הוסכם על קאנון התנ"ך ואולי לכן היה זה ברור יותר אז ולא ברור היום ש'דבר אלוהים' איננו ספר).
בַּמֶּה יְזַכֶּה נַּעַר אֶת אָרְחוֹ לִשְׁמוֹר כִּדְבָרֶךָ.
בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ, אַל תַּשְׁגֵּנִי מִמִּצְוֹתֶיךָ.
בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ.
בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה לַמְּדֵנִי חוּקֶּיךָ.
שוב המשורר מציין שהוא דורש את אדוני כדי להשיג את הנושא החוזר והעקשני של המזמור, דהיינו כדי להשיג את 'דבר אלוהים' וכבר ראינו שלדרוש את אלוהים או את דברו זה ציפיה למשהו עתידי שאמור להתרחש בזמן אמיתי וזה לא יכול להיות התייחסות לעבר. אז הוא מבקש "לַמְּדֵנִי חוּקֶּיךָ" אילו היה מדובר על ספר אז המשורר היה הולך לבקש את הספר וללמוד מהספר, ואולם כאן הוא מבקש שאלוהים ילמד אותו. ואז:
בִּשְׂפָתַי סִפַּרְתִּי כֹּל מִשְׁפְּטֵי פִיךָ.
אילו המשורר היה מקבל את דבר אלוהים מהספר הוא היה אומר 'בשפתי ציטטתי את מה שכתוב' ואולם הוא מדבר על משפטי פיו, הדברים ששמע מפי אלוהים.
בְּדֶרֶךְ עֵדְוֹתֶיךָ שַׂשְׂתִּי כְּעַל כָּל הוֹן.
בְּפִקּוּדֶיךָ אָשִׂיחָה, וְאַבִּיטָה אוֹרְחוֹתֶיךָ.
בְּחוּקוֹתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע, לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ.
גְּמֹל עַל עַבְדְּךָ אֶחְיֶה, וְאֶשְׁמְרָה דְבָרֶךָ.
גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ.
גֵּר אָנוֹכִי בָאָרֶץ, אַל תַּסְתֵּר מִמֶּנִּי מִצְוֹתֶיךָ.
גָּרְסָה נַפְשִׁי לְתַאֲבָה אֶל מִשְׁפָּטֶיךָ בְכָל עֵת.
גָּעַרְתָּ זֵדִים אֲרוּרִים הַשׁוֹגִים מִמִּצְוֹתֶיךָ.
גַּל מֵעָלַי חֶרְפָּה וָבוּז: כִּי עֵדוֹתֶיךָ נָצָרְתִּי.
גַּם יָשְׁבוּ שָׂרִים בִּי נִדְבָּרוּ עַבְדְּךָ יָשִׂיחַ בְּחוּקֶּיךָ.
גַּם עֵדוֹתֶיךָ שַׁעֲשׁוּעָי אַנְשֵׁי עֲצָתִי.
דָּבְקָה לֶעָפָר נַפְשִׁי, חַיֵּנִי כִּדְבָרֶךָ.
דְּרָכַי סִפַּרְתִּי וַתַּעֲנֵנִי, לַמְּדֵנִי חוּקֶּיךָ.
דֶּרֶךְ פִּקּוּדֶיךָ הֲבִינֵנִי, וְאָשִׂיחָה בְּנִפְלְאוֹתֶיךָ.
דָּלְפָה נַפְשִׁי מִתּוּגָה, קַיְּמֵנִי כִּדְבָרֶךָ.
דֶּרֶךְ שֶׁקֶר הָסֵר מִמֶּנִּי, וְתוֹרָתְךָ חָנֵּנִי.
דֶּרֶךְ אֱמוּנָה בָחָרְתִּי, מִשְׁפָּטֶיךָ שִׁוִּיתִי.
דָּבַקְתִּי בְעֵדְוֹתֶיךָ, יְהוָה אַל תְּבִישֵׁנִי.
דֶּרֶךְ מִצְוֹתֶיךָ אָרוּץ: כִּי תַרְחִיב לִבִּי.
הוֹרֵנִי יְהוָה דֶּרֶךְ חוּקֶּיךָ, וְאֶצְּרֶנָּה עֵקֶב.
הֲבִינֵנִי וְאֶצְּרָה תוֹרָתֶךָ, וְאֶשְׁמְרֶנָּה בְכָל לֵב.
הַדְרִיכֵנִי בִּנְתִיב מִצְוֹתֶיךָ: כִּי בוֹ חָפָצְתִּי.
הַט לִבִּי אֶל עֵדְוֹתֶיךָ, וְאַל אֶל בָּצַע.
הַעֲבֵר עֵינַי מֵרְאוֹת שָׁוְא, בִּדְרָכֶךָ חַיֵּנִי.
הָקֵם לְעַבְדְּךָ אִמְרָתֶךָ אֲשֶׁר לְיִרְאָתֶךָ.
בששת הפסוקים האחרונים שכאן המשורר מבקש שאלוהים יורה לו את הדרך, יבין אותו את תורתו, ידריך אותו בנתיבתו, יטה את ליבו לעדותיו, יעביר מעל עיניו את מראות השוא. אילו הספר היה אמור לעשות בעבורו את כל אלה (או הרבי, או הכומר) למה הוא צריך לבקש זאת מאלוהים?
הַעֲבֵר חֶרְפָּתִי אֲשֶׁר יָגוֹרְתִּי: כִּי מִשְׁפָּטֶיךָ טוֹבִים.
הִנֵּה תָּאַבְתִּי לְפִקּוּדֶיךָ, בְּצִדְקָתְךָ חַיֵּנִי.
וִיבוֹאוּנִי חֲסָדֶךָ יְהוָה, תְּשׁוּעָתְךָ כְּאִמְרָתֶךָ.
וְאֶעֱנֶה חוֹרְפִי דָבָר: כִּי בָטַחְתִּי בִּדְבָרֶךָ.
וְאַל תַּצֵּל מִפִּי דְבַר אֱמֶת עַד מְאוֹד: כִּי לְמִשְׁפָּטֶךָ יִחָלְתִּי.
שוב פה משורר תהילים מיחל למשפטי יהוה, והוא מבקש זאת מאלוהים עצמו. זה לא תיאור של קריאה ולימוד מספר.
וְאֶשְׁמְרָה תוֹרָתְךָ תָמִיד לְעוֹלָם וָעֶד.
וְאֶתְהַלְּכָה בָרְחָבָה: כִּי פִקּוּדֶיךָ דָרָשְׁתִּי.
וַאֲדַבְּרָה בְעֵדוֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים, וְלֹא אֵבוֹשׁ.
וְאֶשְׁתַּעֲשַׁע בְּמִצְוֹתֶיךָ אֲשֶׁר אָהָבְתִּי.
וְאֶשָּׂא כַפַּי אֶל מִצְוֹתֶיךָ אֲשֶׁר אָהָבְתִּי, וְאָשִׂיחָה בְחוּקֶּיךָ.
זְכוֹר דָּבָר לְעַבְדֶּךָ עַל אֲשֶׁר יִחַלְתָּנִי.
זֹאת נֶחָמָתִי בְעָנְיִי: כִּי אִמְרָתְךָ חִיָּתְנִי.
זֵדִים הֱלִיצוּנִי עַד מְאוֹד, מִתּוֹרָתְךָ לֹא נָטִיתִי.
זָכַרְתִּי מִשְׁפָּטֶיךָ מֵעוֹלָם יְהוָה, וָאֶתְנֶחָם.
זַלְעָפָה אֲחָזַתְנִי מֵרְשָׁעִים עוֹזבֵי תּוֹרָתֶךָ.
זְמִרוֹת הָיוּ לִי חוּקֶּיךָ בְּבֵית מְגוּרָי.
זָכַרְתִּי בַלַּיְלָה שִׁמְךָ יְהוָה, וָאֶשְׁמְרָה תּוֹרָתֶךָ.
זֹאת הָיְתָה לִּי: כִּי פִקּוּדֶיךָ נָצָרְתִּי.
חֶלְקִי יְהוָה אָמַרְתִּי לִשְׁמוֹר דְּבָרֶיךָ.
חִלִּיתִי פָנֶיךָ בְכָל לֵב, חָנֵּנִי כְּאִמְרָתֶךָ.
לחלות פני מישהו זו פעולה אישית, שדורשת נוכחות אישית של הצדדים. כתוצאה מהעובדה שהמשורר מחלה את פני יהוה בכל ליבו, הוא מקבל חנינה (חנני) וזאת על פי אימרת אלוהים. ומהי אימרתו (דברו)? היא זו שהתקבלה כתוצאה מהעובדה שחילה את פניו.
חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי, וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדוֹתֶיךָ.
חַשְׁתִּי וְלֹא הִתְמַהְמָהְתִּי לִשְׁמוֹר מִצְוֹתֶיךָ.
חֶבְלֵי רְשָׁעִים עִוְּדוּנִי, תּוֹרָתְךָ לֹא שָׁכָחְתִּי.
חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ: עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ.
חָבֵר אָנִי לְכָל אֲשֶׁר יְרֵאוּךָ, וּלְשׁוֹמְרֵי פִּקּוּדֶיךָ.
חַסְדְּךָ יְהוָה מָלְאָה הָאָרֶץ, חוּקֶּיךָ לַמְּדֵנִי.
טוֹב עָשִׂיתָ עִם עַבְדְּךָ יְהוָה כִּדְבָרֶךָ.
המשורר אומר: "טוב עשית עם עבדך כדברך אלי", וזו שוב ההתיחסות האישית.
טוּב טַעַם וָדַעַת לַמְּדֵנִי: כִּי בְמִצְוֹתֶיךָ הֶאֱמָנְתִּי.
טֶרֶם אֶעֱנֶה אֲנִי שׁוֹגֵג, וְעַתָּה אִמְרָתְךָ שָׁמָרְתִּי.
טוֹב אַתָּה וּמֵטִיב, לַמְּדֵנִי חוּקֶּיךָ.
"טֶרֶם אֶעֱנֶה" מעיד על כך שמתנהל דו שיח (שאלות ותשובות). המשורר שומר את אימרות אלוהים כי הוא שם אותם מעל צידקת עצמו. עוד לפני שהוא עונה לאלוהים בדו שיח שביניהם, הוא כבר יודע שהוא שוגה.
טָפְלוּ עָלַי שֶׁקֶר זֵדִים, אֲנִי בְּכָל לֵב אֶצֹּר פִּקּוּדֶיךָ.
טָפַשׁ כַּחֵלֶב לִבָּם, אֲנִי תּוֹרָתְךָ שִׁעֲשָׁעְתִּי.
טוֹב לִי כִי עוּנֵּיתִי לְמַעַן אֶלְמַד חוּקֶּיךָ.
טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף.
יָדֶיךָ עָשׂוּנִי וַיְכוֹנְנוּנִי, הֲבִינֵנִי וְאֶלְמְדָה מִצְוֹתֶיךָ.
שוב כאן מוצגת ההתייחסות המאוד אישית: הידיים שלך יצרו אותי לכן אני רוצה ללמוד ממך ולהבין. ממך לא מהספר.
יְרֵאֶיךָ יִרְאוּנִי וְיִשְׂמָחוּ: כִּי לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי.
יָדַעְתִּי יְהוָה כִּי צֶדֶק מִשְׁפָּטֶיךָ, וֶאֱמוּנָה עִנִּיתָנִי.
יְהִי נָא חַסְדְּךָ לְנַחֲמֵנִי כְּאִמְרָתְךָ לְעַבְדֶּךָ.
מהי אימרת אלוהים, מהו דברו? החסד והנחמה שהוא נותן לעבדו הם שוב דברים רגשיים שמיועדים לכל אדם באופן אישי. יש אנשים שזקוקים לנחמה ברגע מסויים, אחרים זקוקים לתוכחה. אדם יכול להרגיש מבורך כתוצאה מקריאה בספר, אבל לטעון שספר כלשהו יכול להדריך אותו בכל המצבים ולספק את אותה איתנות תמיכה רגשית מעשית והדרכה שרק יחסים אישיים יכולים להעניק, זה אבסורד. והרי, לא רק האהלהה של ספר הוא אבסורד, אפילו האנשה של ספר זה אבסורד. אלוהים הוא יותר מאשר יחסים אישיים בין אנשים, וספר הוא פחות משניהם. היחסים האישיים עם אלוהים הם יחסים עם האמת עצמה, עם מקור החיים ועם יוצר החוקים שהם חוקים חיים ומחיים, לא אות מתה. אילו היה אפשר לקבל את האיכויות הרוחניות מטפיזיות האלה מספר אזי הבעיות של העולם היו מזמן נפתרות, עוד בימי משה. ואולם ניתן לקבל זאת רק מאלוהים באופן אישי ומעטים מאוד מעוניינים להתאמץ כדי לעשות את זה.
יְבוֹאוּנִי רַחֲמֶיךָ וְאֶחְיֶה: כִּי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשׁוּעָי.
יֵבוֹשׁוּ זֵדִים כִּי שֶׁקֶר עִוְּתוּנִי, אֲנִי אָשִׂיחַ בְּפִקּוּדֶיךָ.
יָשׁוּבוּ לִי יְרֵאֶיךָ, וידעו (וְיוֹדְעֵי) עֵדוֹתֶיךָ.
יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחוּקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ.
כָּלְתָה לִתְשׁוּעָתְךָ נַפְשִׁי, לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי.
שים לב שהפסוק פה משתמש בתקבולת. תקבולת בתנ"ך זה כאשר שני חצאי הפסוק אומרים את אותו דבר במילים שונות. המשורר מיחל שתבוא תשועה לנפשו ואולם על פי חצי הפסוק השני הוא מיחל לדברו. כלומר דבר אלוהים הוא הישועה. אילו דברו היה פסוקים כתובים כלשהם הוא היה פשוט הולך קורא ונושע ולא יושב ומיחל שזה יקרה. כשהוא מיחל לדברו ברור שהוא מיחל לדברו החי שיבוא אליו בחסד, בהשראת רוח השכינה. 'דבר' זה שיבוא אליו הוא אלוהים עצמו והוא זה שמביא ישועה. לומר שספר יכול להושיע או למסור את ה'אמת', או לתת 'חיים', או להורות 'דרך', או להעניק נחמה אמיתית, זה שקר. מיהו ה'דרך' ה'אמת' וה'חיים', מי הוא המנחם? זה אלוהים עצמו ולהעניק את האיכויות האלו לספר זוהי זילות של שמו הגדול.
כָּלוּ עֵינַי לְאִמְרָתֶךָ לֵאמֹר מָתַי תְּנַחֲמֵנִי.
כִּי הָיִיתִי כְּנוֹאד בְּוֹר חוּקֶּיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי.
כַּמָּה יְמֵי עַבְדֶּךָ, מָתַי תַּעֲשֶׂה בְרוֹדְפַי מִשְׁפָּט.
כָּרוּ לִי זֵדִים שִׁיחוֹת אֲשֶׁר לֹא כְתוֹרָתֶךָ.
כָּל מִצְוֹתֶיךָ אֱמוּנָה, שֶׁקֶר רְדָפוּנִי עָזְרֵנִי.
כאשר המשורר מציין שמצוות אלוהים הן אמונה ברור שהוא מתכוון למשהו עמוק הרבה יותר ממילים של אנשים או ספרים. לכן 'מצוות אלוהים' שהן 'דבר אלוהים' הן הרבה יותר ממילים בשפת אנשים. דבר אלוהים בא בהשראת רוח אלוהים ורוח אלוהים על פי השעור שאלוהים נותן לאליהו הנביא היא לא ברעם ולא ברעש ולא ברוח אלא קול דממה דקה. מי שהתנסה בכך יודע במה מדובר, מי שלא, לא יכול להבין. ואולם אמור להיות ברור לכל בר דעת שאם רוח אלוהים לא מתבטאת ברעש או ברוח אלא בקול הדממה הדקה, אזי בוודאי שאיננה מתבטאת במילים מדוברות או במילים כתובות על ידי אנשים.
יש להבין, אלוהים לא נגד מילים כתובות ולא נגד רוח או רעם, להיפך, הוא יכול להשתמש בכל אלה ואכן עושה בהם שימוש נרחב. הכוונה היא שמהות הדבר היא אחרת והמאמין צריך קודם להבין את המהות כי אחרת הכלים והעזרים השונים יטעו אותו לחשוב שזה אלוהים. ואז הוא יעבוד את הדבר הלא נכון. להפוך את הכלים והעזרים לאלוהים או ל'דבר אלוהים', זה במילים פשוטות: עבודת אלילים. והרי הגויים הם העובדים את הרוח ואת הרעם וגם את מילות האנשים, כאילו הם אלוהים עצמו.
כִּמְעַט כִּלּוּנִי בָאָרֶץ, וַאֲנִי לֹא עָזַבְתִּי פִקּוּדֶיךָ.
כְּחַסְדְּךָ חַיֵּנִי, וְאֶשְׁמְרָה עֵדוּת פִּיךָ.
לְעוֹלָם יְהוָה דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם.
לְדוֹר וָדוֹר אֱמוּנָתֶךָ, כּוֹנַנְתָּ אֶרֶץ וַתַּעֲמוֹד.
לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם: כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ.
לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשׁוּעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי.
לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ: כִּי בָם חִיִּיתָנִי.
לְךָ אֲנִי הוֹשִׁיעֵנִי: כִּי פִקּוּדֶיךָ דָרָשְׁתִּי.
לִי קִוּוּ רְשָׁעִים לְאַבְּדֵנִי, עֵדוֹתֶיךָ אֶתְבּוֹנָן.
לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ, רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאוֹד.
"רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאוֹד", "דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם", לכן ברור שמדובר פה על משהו רוחני, מטפיזי. המילים בשפה הארצית תמיד מצמצמות כי מילים אלה באות להגדיר משהו ולתחום. השפה של אלוהים היא שונה, היא גם מצמצמת מגדירה, וגם מרחיבה. לכן מצוותו או תורתו או דברו, הם רחבים מאוד, כלומר יש שם שכבות רבות של משמעות – עומק גובה ורוחב אינסופיים.
מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ: כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי.
מֵאוֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶךָ: כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי.
מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי: כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִי.
מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן: כִּי פִקּוּדֶיךָ נָצָרְתִּי.
כאן ניתן לראות אומנם שהמהות של 'דבר אלוהים' היא בדממה הדקה אבל הביטוי של ה'דבר' או הכלים שהוא משתמש כדי להתבטא יכולים להיות רבים ושונים. כן, הכלי יכול להיות ספרי הקודש, זה כלי חשוב ואמין מאוד. זה יכול להיות גם מלאכים, טבע, מילים שנאמרות בפי נביא או איש אלוהים מקהילת המאמינים, ואולם הכלים לא חייבים להיות אפילו זה, הם יכול להיות כל דבר, כל אירוע יומיומי וכל אדם שתפגוש יכול ללמד אותך משהו, וזאת בתנאי אחד, שאלוהים איתך קרוב, מדבר אליך אישית ואתה יודע לשמוע דרך האירועים את קולו. אלוהים הוא לא הכלי, הוא המהות וחייבים לדעת להפריד.
משורר תהילים לא מציין פה אפילו פעם אחת את הכלי (החשוב כשלעצמו) ששמו תורת אלוהים הכתובה, לא מציין שם של ספר או דברים שאומרים נביאי האמת, הוא אומר שהכלי יכול להיות מבחינתו כל אדם וכל איש: "מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי". דרך כל אדם וכל אירוע אלוהים יכול לדבר: "כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִי". השיחה היא המהות והעיקר. השיחה, הדו שיח, היא התורה והיא החוק והיא האמת והיא הדרך. שוב, אינני כופר בעובדה שהכלי יכול להיות גם תורת אלוהים הכתובה ושזה כלי חשוב – גם אני משתמש בכלי הזה כולל במאמר זה, ואולם אסור בשום אופן לקדש את הכלי, יש לקדש רק את המהות, אחרת מדובר בעבודה זרה.
מִכָּל אוֹרַח רָע כָּלִאתִי רַגְלָי לְמַעַן אֶשְׁמוֹר דְּבָרֶךָ.
מִמִּשְׁפָּטֶיךָ לֹא סָרְתִּי: כִּי אַתָּה הוֹרֵתָנִי.
מַה נִּמְלְצוּ לְחִכִּי אִמְרָתֶךָ מִדְּבַשׁ לְפִי.
מִפִּקּוּדֶיךָ אֶתְבּוֹנָן, עַל כֵּן שָׂנֵאתִי כָּל אוֹרַח שָׁקֶר.
נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ, וְאוֹר לִנְתִיבָתִי.
נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמוֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ.
נַעֲנֵיתִי עַד מְאוֹד, יְהוָה חַיֵּנִי כִדְבָרֶךָ.
נִדְבוֹת פִּי רְצֵה נָא יְהוָה, וּמִשְׁפָּטֶיךָ לַמְּדֵנִי.
"נדבות פי", הכוונה לתפילות או לדיבור לפני אלוהים, לכן שוב, מדובר פה על דו שיח: המשורר מתפלל ואז אלוהים מדבר אליו ומלמד אותו את משפטיו. זה דו שיח כל כך יפה, כל כך טהור, האם לא חבל להמיר את זה בלימוד מספרים בבית המדרש או מפי הכומר בכנסיה? עם כל הכבוד, לא זה ולא זה הם אלוהים ולכן אינם יכולים לתת למאמין חיים.
נַפְשִׁי בְכַפִּי תָמִיד, וְתוֹרָתְךָ לֹא שָׁכָחְתִּי.
נָתְנוּ רְשָׁעִים פַּח לִי, וּמִפִּקּוּדֶיךָ לֹא תָעִיתִי.
נָחַלְתִּי עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם: כִּי שְׂשׂוֹן לִבִּי הֵמָּה.
נָטִיתִי לִבִּי לַעֲשׂוֹת חוּקֶּיךָ לְעוֹלָם עֵקֶב.
סֵעֲפִים שָׂנֵאתִי, וְתוֹרָתְךָ אָהָבְתִּי.
סִתְרִי וּמָגִנִּי אָתָּה, לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי.
סוּרוּ מִמֶּנִּי מְרֵעִים, וְאֶצְּרָה מִצְוֹת אֱלוהָי.
סָמְכֵנִי כְאִמְרָתְךָ וְאֶחְיֶה, וְאַל תְּבִישֵׁנִי מִשִּׂבְרִי.
סְעָדֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה, וְאֶשְׁעָה בְחוּקֶּיךָ תָמִיד.
"סמכני", "אל תבישני", "סעדני", כל אלה הן פעולות שאלוהים עושה למשורר תהילים כחלק מהדו שיח, כחלק מהמפגש עם אלוהים.
סָלִיתָ כָּל שׁוֹגִים מֵחוּקֶּיךָ: כִּי שֶׁקֶר תַּרְמִיתָם.
סִגִים הִשְׁבַּתָּ כָל רִשְׁעֵי אָרֶץ, לָכֵן אָהַבְתִּי עֵדוֹתֶיךָ.
סָמַר מִפַּחְדְּךָ בְשָׂרִי, וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ יָרֵאתִי.
עָשִׂיתִי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק, בַּל תַּנִּיחֵנִי לְעוֹשְׁקָי.
עֲרוֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב, אַל יַעַשְׁקוּנִי זֵדִים.
עֵינַי כָּלוּ לִישׁוּעָתֶךָ, וּלְאִמְרַת צִדְקֶךָ.
כאן שוב, מי שעיניו כלות ומחכה לישועה ולדבר הצדק שלו הוא אדם המחכה לדבר שיקרה בעתיד ובזמן אמיתי. למה הוא מחכה? ל'דבר אלוהים' שיבוא ויושיע אותו. כדאי כאן להזכיר שהמאמין זקוק לישועת אלוהים יומיום, כל רגע מחדש כדבר חי וטרי. ככתוב: "לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְהוָה". מוצא פי יהוה הוא 'דבר אלוהים' ואת הלחם כמו את 'דבר אלוהים' יש לקבל יומיום על מנת לחיות ולא לרעוב. הקריאה יומיום בכתובים לאו דווקא עושה את הפעולה הזו. העמידה לפני אלוהים חי, הציפיה לדברו החי, למצוותיו החיות והמאירות כל יום חדשות – אלה שמכוונות בדיוק אלי, בדיוק לעכשיו, זהו הדבר היחיד שיכול לתת חיים.
עֲשֵׂה עִם עַבְדְּךָ כְחַסְדֶּךָ, וְחוּקֶּיךָ לַמְּדֵנִי.
עַבְדְּךָ אָנִי הֲבִינֵנִי, וְאֵדְעָה עֵדוֹתֶיךָ.
עֵת לַעֲשׂוֹת לַיהוָה הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ.
עַל כֵּן אָהַבְתִּי מִצְוֹתֶיךָ מִזָּהָב וּמִפָּז.
עַל כֵּן כָּל פִּקּוּדֵי כֹל יִשָּׁרְתִּי, כָּל אוֹרַח שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי.
פְּלָאוֹת עֵדְוֹתֶיךָ, עַל כֵּן נְצָרָתַם נַפְשִׁי.
פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר, מֵבִין פְּתָיִים.
פִּי פָעַרְתִּי וָאֶשְׁאָפָה: כִּי לְמִצְוֹתֶיךָ יָאָבְתִּי.
פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כְּמִשְׁפָּט לְאוֹהֲבֵי שְׁמֶךָ.
פְּעָמַי הָכֵן בְּאִמְרָתֶךָ, וְאַל תַּשְׁלֶט בִּי כָל אָוֶן.
פְּדֵנִי מֵעוֹשֶׁק אָדָם, וְאֶשְׁמְרָה פִּקּוּדֶיךָ.
פָּנֶיךָ הָאֵר בְּעַבְדֶּךָ, וְלַמְּדֵנִי אֶת חוּקֶּיךָ.
כאן שוב מוזכרים 'פני אלוהים' שהוא ההיבט החי והאישי. ואלה אותן הפנים, שמשה הכיר כשדיבר עם אלוהים פנים אל פנים וקיבל ממנו את 'דברו' החי. כמו שמשה לא קיבל את 'דבר אלוהים' מספר כך משורר תהילים לא מקבל זאת מספר כי רק אלוהים נותן את ה'לחם'.
כדאי לפרט כאן קצת על ה'לחם' הזה שעל המאמין לאכול יומיום. אלוהים אמר שהמאמין צריך לאכול את בשרו, אחרת אין לו חיים. האם הוא אמר שצריך לאכול את המילים הכתובות בספרים? האם הזכיר איזה ספר? לא. הוא דיבר בפירוש על דמו ובשרו. יש להבין, אלוהים בא אל הארץ כאדם ולבש בשר ודם, לכן הבשר והדם האלה הם חלק מאלוהים. בתוך הדם יש את הנפש (בתורה כתוב שהנפש נמצאת בדם) והבשר זה האדמה – זה הבוץ שאלוהים לקח כשברא את האדם הראשון ונשף בו רוח חיים. לכן הבשר והדם שאלוהים לבש כשבא בדמות אדם הם הצד הנפשי והצד האדמתי של אלוהים עצמו. אז כאשר המאמין מבקש להתחבר אצל אלוהים לאיזה דבר קונקרטי, שמחובר למציאות הארץ, עליו להתחבר באופן מטאפורי לבשרו ודמו. והרי במקום אחר אלוהים אומר שהמאמין צריך להיוולד מחדש מהרוח והמים.
אז הנה: הרוח היא רוח השכינה שזה ההיבט השמימי שבאלוהים, המים זה הדם של אלוהים וזה ההיבט הנפשי של אלוהים ולאלה הוספנו את האדמה האלוהית שהיא הבשר שלו. אז אלה הדרכים לחיבור איתו והכל על פי הכתובים. ומה לעשות שרק אלה הדרכים ולא מוזכר ספר? אילו אלוהים היה רוצה לכתוב ספר ולהגיד שהספר הוא חלק בלתי נפרד ממנו ולכן על המאמין להתחבר עם הספר, לאכול את הספר, לא היתה לי בעיה עם זה. אלוהים הוא הריבון והוא זה שמחליט מה שהוא רוצה לעשות ואני לא מתווכח. אך הוא מעולם לא כתב לנו בעצמו שום ספר ובמקום זאת לבש בשר ודם ושלח לנו את רוחו. לכן אלה הדרכים ללידה מחדש, לקבלת חיים, ולא אחרת.
שים לב שהביטוי פני אלוהים בפסוקים שלמעלה – "פָּנֶיךָ הָאֵר בְּעַבְדֶּךָ" – שברור כי הוא משמש לתאר את אלוהים עצמו, הוא ביטוי שאול (כמו בשר אלוהים). והרי לא מדובר בהכרח על פנים שרואים בעיניים החושיות (למרות שניתן לראות את פני אלוהים גם באופן פיגורטיבי). באותו אופן הביטוי 'דבר אלוהים' הוא ביטוי שאול ואין הכוונה בהכרח שאלוהים מדבר בשפת בני אדם וכותב מילים. לא שאלוהים לא יכול לכתוב מילים אבל הוא לא עשה זאת. שים לב שאלוהים עצמו התעקש לא לכתוב שום דבר שהתפרסם בשפת בני אדם. הוא אמנם כתב את עשרת הדיברות על הר סיני ואולם גם את זה משה ניפץ ברידתו מן ההר, לאות כי אלוהים בכל זאת לא יכתוב לבני האדם שום דבר ואת 'דברו' הוא יעביר דרך רוח השכינה.
אם אלוהים רוצה הוא יכתוב גם ספר וידוע לי לפחות ספר אחד שכתב ונמצא בשמים (ויש גם את ספר החיים וספרים נוספים). את הספר הזה אף אדם לא יכול לקרוא, ואף אחד לא יכול אפילו להביט בו. כשאלוהים יפתח את חותמיו, כל הבריאה תתהפך על פניה וקץ העולם יבוא.
פַּלְגֵי מַיִם יָרְדוּ עֵינָי עַל לֹא שָׁמְרוּ תוֹרָתֶךָ.
צַדִּיק אַתָּה יְהוָה, וְיָשָׁר מִשְׁפָּטֶיךָ.
צִוִּיתָ צֶדֶק עֵדוֹתֶיךָ, וֶאֱמוּנָה מְאוֹד.
צִמְּתַתְנִי קִנְאָתִי: כִּי שָׁכְחוּ דְבָרֶיךָ צָרָי.
צְרוּפָה אִמְרָתְךָ מְאוֹד, וְעַבְדְּךָ אֲהֵבָהּ.
צָעִיר אָנוֹכִי וְנִבְזֶה, פִּקּוּדֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי.
צִדְקָתְךָ צֶדֶק לְעוֹלָם, וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת.
צַר וּמָצוֹק מְצָאוּנִי, מִצְוֹתֶיךָ שַׁעֲשׁוּעָי.
צֶדֶק עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם, הֲבִינֵנִי וְאֶחְיֶה.
קָרָאתִי בְכָל לֵב עֲנֵנִי יְהוָה, חוּקֶּיךָ אֶצֹּרָה.
מתי המשורר נוצר את חוקי אלוהים? כאשר הוא קורא בכל לב ונענה. למי הוא קורא? ל'דבר אלוהים', מי עונה לו? 'דבר אלוהים', מהם החוקים שהוא נוצר? החוקים הם שוב 'דבר אלוהים' שקיבל כאשר קרא ונענה.
קְרָאתִיךָ הוֹשִׁיעֵנִי, וְאֶשְׁמְרָה עֵדוֹתֶיךָ.
קִדַּמְתִּי בַנֶּשֶׁף וָאֲשַׁוֵּעָה, לדבריך (לִדְבָרְךָ) יִחָלְתִּי.
קִדְּמוּ עֵינַי אַשְׁמוּרוֹת לָשִׂיחַ בְּאִמְרָתֶךָ.
קוֹלִי שִׁמְעָה כְחַסְדֶּךָ, יְהוָה כְּמִשְׁפָּטֶךָ חַיֵּנִי.
קָרְבוּ רוֹדְפֵי זִמָּה, מִתּוֹרָתְךָ רָחָקוּ.
קָרוֹב אַתָּה יְהוָה, וְכָל מִצְוֹתֶיךָ אֱמֶת.
קֶדֶם יָדַעְתִּי מֵעֵדוֹתֶיךָ: כִּי לְעוֹלָם יְסַדְתָּם.
רְאֵה עָנְיִי וְחַלְּצֵנִי: כִּי תוֹרָתְךָ לֹא שָׁכָחְתִּי.
רִיבָה רִיבִי וּגְאָלֵנִי, לְאִמְרָתְךָ חַיֵּנִי.
רָחוֹק מֵרְשָׁעִים יְשׁוּעָה: כִּי חוּקֶּיךָ לֹא דָרָשׁוּ.
רַחֲמֶיךָ רַבִּים יְהוָה, כְּמִשְׁפָּטֶיךָ חַיֵּנִי.
רַבִּים רוֹדְפַי וְצָרָי, מֵעֵדְוֹתֶיךָ לֹא נָטִיתִי.
רָאִיתִי בוֹגְדִים וָאֶתְקוֹטָטָה אֲשֶׁר אִמְרָתְךָ לֹא שָׁמָרוּ.
רְאֵה כִּי פִקּוּדֶיךָ אָהָבְתִּי, יְהוָה כְּחַסְדְּךָ חַיֵּנִי.
רֹאש דְּבָרְךָ אֱמֶת, וּלְעוֹלָם כָּל מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ.
שָׂרִים רְדָפוּנִי חִנָּם, ומדבריך (וּמִדְּבָרְךָ) פָּחַד לִבִּי.
שָׂשׂ אָנוֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב.
שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי וַאֲתַעֵבָה, תּוֹרָתְךָ אָהָבְתִּי.
שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ.
שָׁלוֹם רָב לְאוֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ, וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל.
שִׂבַּרְתִּי לִישׁוּעָתְךָ יְהוָה, וּמִצְוֹתֶיךָ עָשִׂיתִי.
שָׁמְרָה נַפְשִׁי עֵדוֹתֶיךָ, וָאוֹהֲבֵם מְאוֹד.
שָׁמַרְתִּי פִקּוּדֶיךָ וְעֵדוֹתֶיךָ: כִּי כָל דְּרָכַי נֶגְדֶּךָ.
תִּקְרַב רִנָּתִי לְפָנֶיךָ יְהוָה, כִּדְבָרְךָ הֲבִינֵנִי.
תָּבוֹא תְּחִנָּתִי לְפָנֶיךָ, כְּאִמְרָתְךָ הַצִּילֵנִי.
תַּבַּעְנָה שְׂפָתַי תְּהִלָּה: כִּי תְלַמְּדֵנִי חוּקֶּיךָ.
תַּעַן לְשׁוֹנִי אִמְרָתֶךָ: כִּי כָל מִצְוֹתֶיךָ צֶּדֶק.
תְּהִי יָדְךָ לְעָזְרֵנִי: כִּי פִקּוּדֶיךָ בָחָרְתִּי.
תָּאַבְתִּי לִישׁוּעָתְךָ יְהוָה, וְתוֹרָתְךָ שַׁעֲשׁוּעָי.
תְּחִי נַפְשִׁי וּתְהַלְלֶךָּ, וּמִשְׁפָּטֶךָ יַעְזְרוּנִי.
תָּעִיתִי כְּשֶׂה אוֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ:
כִּי מִצְוֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי.
המשורר קורא לאלוהים שיבוא להושיע אותו, והחצי השני של הפסוק, התקבולת היא "אֶשְׁמְרָה עֵדוֹתֶיךָ". כשאלוהים בא, רק אז המשורר שומר את חוקי אלוהים.
"שָׂשׂ אָנוֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב" 'דבר אלוהים' הוא האוצר הטמון בשדה שאותו צריך לחפור ולחפש, כלומר, "לדרוש בכל הלב", למכור את כל שאר הדברים ולקנות את ה'דבר'. ישנם לא מעט מומחים לכתבי הקודש שיודעים את הכתובים פנים ואחור אך אם אין להם היכרות עם אלוהים חי אז המילים הן ללא הואיל.
מקובל לומר שיש לערבב את הקריאה בכתובים עם אמונה, אך גם זה ללא הואיל והדבר היחיד שמועיל הוא לחפור, לחפש, למכור את השאר, למצוא את אלוהים עצמו, ללמוד לשמוע ואז גם לציית לו כשהוא מורה לך משהו (אז יש לערבב את דבר אלוהים החי עם אמונה כדי לעשות). והרי גם השדים מאמינים והם גם יודעים את הכתובים אך זה ללא הועיל. אברהם לעומתם נצדק על ידי מעשיו בהעלותו את יצחק בנו על המזבח. וכיצד אברהם עשה את המעשים שהצדיקו אותו? על ידי כך שהכיר אלוהים חי, דיבר איתו פנים אל פנים קיבל הנחיות והוראות בזמן אמיתי והיתה בו נאמנות ואמונה לעשות את מה שנאמר לו.
והרי גם שאול בברית החדשה אומר שאדם לא יכול להיות מוצדק מקיום מצוות התורה הכתובה כי אף אחד לא יכול לקיים את הכל, אבל המאמין האמיתי נצדק כאברהם כאשר הוא שומע הוראות בזמן אמיתי ועושה. אדם שמדבר נגד המשיח יסלח לו כי המשיח הכתיב למשה את התורה שאותה אנשים לא יכולים לקיים במלואה, אבל כשאדם מדבר נגד רוח אלוהים לא יסלח לו כי כשהוא נגד רוח אלוהים הוא לא יכול לקיים את מה שהרוח אומר לו באופן אישי בזמן אמיתי. האם זה אומר שהתורה שניתנה בסיני לא טובה והמצוות שם אינן צריכות לשמש קנה מידה להתנהגות ראויה על פי אלוהים? חס וחלילה, לא זו הכוונה.
אדם שרק לומד מספרים מתמלא גאוה, הראש שלו מתמלא פילפולים ותאוריות והוא חושב שבעקבות הקריאה הוא חכם והוא כבר יודע. קוראים את הספר מפרשים ומשננים את המצוות והלקחים, שומרים בזכרון בתבניות של בני אדם וחושבים שזהו, זה מקובע תחתינו, נתון למרותנו, יש לנו את זה ולא צריך יותר את האלוהים היומיומי האישי החי, שלפניו באים בשברון לב, בעוני, ברעב גדול, בחיל וברעדה, כמו גם בשמחה גדולה כדי שיורה את הדרך.
בפסוק האחרון שפה, המשורר טוען שהוא כשה אובד, למרות שהוא גם טוען שאינו שוכח את מצוות אלוהים. כיצד זה ייתכן? כי הדבר שהמשורר לא שוכח הוא לבוא יומיום, שעה שעה לפני אלוהים ולבקש את נוכחותו, את דברו החי. כי המצוות, התורה, האמרים, הפיקודים וכולי אינם מילים כתובות שאפשר לשנן ולנתח בהגיון אנושי ואז להתגאות שיודעים כבר מה לעשות, אלא איכות אחרת שראינו כי המאמין צריך יומיום חדש כי זה לא נתון לשליטתו ולמרותו האינטלקטואלית. זהו "לחם החיים", או האיכות שנקראת בקיצור 'דבר אלוהים', ואפשר גם לקרוא לו ה"לוגוס" "האור שבא אל העולם" או המשיח.