(214 מילים)
מאז ומעולם רציתי להיות ידיד העולם והאדם. בכל מעודי רציתי להיות אהוד, אהוב, 'מגניב' בעיניהם, יפה, חכם, צודק, נכון, ראוי, מקסים, שובה, כריזמטי, מקובל, מחוזר, מחובק, מוכל, שיכירו בכישרונותיי, ביכולותיי, שיקבלו את מה שביכולתי לתת, את מקוריותי, אישיותי הייחודית, שיבינו, שישלימו, שיסלחו, שיתקנו באהבה, שיגוננו, שיפתחו לי דלתות, שיאמינו בי, שיתנו לי סיכוי, שיעזרו וגם יתפעלו.
אני מעריך שרוב בני האדם השתוקקו ומשתוקקים לדברים דומים, כולנו הרי בנויים על בסיס אותן עקרונות.
אולם במשך הזמן הבנתי שאם אני רוצה להיות ידיד אלוהים אינני יכול להיות בו זמנית ידיד העולם. כאשר מחשבותיי מכוונות כדי לרצות את העולם ולהתחבב עליו אני מפתח צורת מחשבה מסוימת, אני מקריב לשם כך דברים מסוימים ופועל בצורה מסוימת. אלוהים איננו ידיד העולם (העולם שסטה וחטא) וכשאני רוצה לרצות אותו ולהתחבב עליו עלי לפתח צורת מחשבה אחרת, להקריב לשם כך דברים אחרים ולפעול בצורה אחרת.
כשאני מְרַצֶּה את אלוהים אני מוצא בכך את סיפוקי, כשאני מְרַצֶּה את העולם אני מוצא בכך את סיפוקי. לאחר שנים של מאבק עקר הבנתי שאני לא יכול לרצות את שניהם, ישנה סתירה עמוקה וחוסר הסכמה בין שני סוגי המאמץ. עדיף להפסיק לפסוח על שני הסעיפים ולהחליט החלטה ברורה, חד משמעית לכאן או לכאן.
כל כך נעים ומספק לרצות את אלוהים. כל כך משחרר ומרפא להפסיק לחלום על לרצות את העולם. העולם הרי לעולם אינו באמת מתרצה.