יהדות הגיע הזמן לשינוי – פרק שני

החזרה לאב.

לפני שנים רבות נולד בן לאב מיוחס והבן חירש ועיוור מלידה. הסתכל האב ברך הנולד וראה בו משהו אחר, כמו הבטחה גדולה. מאז הקדיש את זמנו כספו וייחוסו לבנו, גידולו וחינוכו, אהב אותו כנפשו וניסה להורות אותו את דרכי העולם העקלקלות למרות הנכות הקשה. הבן היה סקרן ובעל ביטחון כי כך גידל אותו האב. מצד שני הוא היה מרדן, ואם הבין שמשהו אסור היה רץ לעשות דווקא את זה. אולי נבע הדבר מהתסכול שהיה בו בגלל הפער בין העושר הקסום שחווה ביחסים עם האב לבין הנכות המגבילה, ואולי לבן הזה היה פשוט לב רע והיה כפוי טובה ומרדן.

יום אחד, למרות האיסור, התרחק מהבית יותר מהרגיל, הלך לאיבוד ובסופו של דבר מצא את עצמו בארץ רחוקה, שם הושם במוסד מתאים והיה אחד ממטופלים רבים עם בעיות שונות. המוסד היה נוח ומסודר בדרך כלל, אך אף אחד שם לא ניסה להתחבר איתו כדי להרחיב את אופקיו, להבין את צרכיו המיוחדים, להתעלות על מגבלותיו ולהבין שמאחוריהן הוא ככל האדם. לאחר שנים שהיה סגור במוסד הוא נראה כייצור אבוד, מעוות איברים, משמיע קולות משונים ומעווה העוויות דוחות וחסרות משמעות.

היה שם איתו מטופל אחר שחיבב אותו, יצר איתו קשר שהתפתח במשך השנים, ובסופו של דבר הצליח להבין את סיפורו פחות או יותר. הוא הבין שהבן שייך למקום אחר, שיש לו אב שטיפל בו נכון, אהב אותו ושם מקופל עתידו. בכל זאת גם המטופל האחר היה מוגבל וכל מה שהצליח להעביר לעיוור חרש היה מסר של הגיון פשוט: 'מה שאתה זוכר כחלום', אמר יום אחד המטופל האחר לבן באמצעות סימנים שהיה מתווה על כף ידו, 'על אב שהיה לך, שומע ורואה, שטיפל והורה לך את דרכי העולם במסירות, איננו חלום! זה כתוב על ליבך. זו הייתה מציאות'.

לאחר ששמע זאת, השתנה הבן בצורה מהותית. הוא הפסיק לבהות סתם בחלל מטומטם שכל וחסר תקווה אלא החל לחיות את העבר שהוזכר לו כאילו הוא מתרחש בהווה. הוא היה מדמיין את אביו לידו, מדמיין שאביו מנחה אותו בכל מיני עניינים, לעיתים מתעקש לעשות דבר מסוים ואז מתעקש לא לעשות דבר אחר בהתאם להנחיות האב כביכול. עם הזמן, גם התנהגותו זו הפכה לחסרת הגיון והקשר שלה עם המציאות רופף מתמיד.

אז ניגש אליו אותו מטופל חבר שראה את מצוקתו החדשה ואמר לו: 'זוכר שחשבת פעם שהזיכרון שלך מאביך הוא דמיון ואשליה? עכשיו נסה להיזכר שוב, באיזה אופן היה אביך מתייחס אליך? האם לא היית חש על עורך כאשר היה מכה אותך כשעשית דבר אסור? האם לא היית חש על עורך כשהיה מחבק אותך? ומתי בזמן האחרון חשת את אלה על עורך? אבל אם בזמן האחרון לא חשת את אלה, קום עכשיו! התנער מדמיונותיך ולך חפש את אביך. תצטרך להיות מוכן לעשות הכל, לגמרי הכול, כדי למצוא אותו, הוא מחכה לך, רק איתו תמצא את ייעודך ואושרך'.

אנחנו, עם ישראל, הבן העיוור החירש המורד והאובד. ומתי שמענו לאחרונה את קולו במפורש וידענו שהוא באופן אישי מדבר אלינו? לא בדמיון או בשכנוע עצמי, לא בשטיפת מוח שנובעת מפחד הכחשה או התלהבות דתית ריקה? לא במציאת תחליפים ובהקשבה לתורות של בשר ודם? מתי קרא לנו הכהן באורים והתומים את דבר אלוהים החי? מתי ראינו את שכינתו העל טבעית וכוח גבורתו שאי אפשר לטעות בזיהויים במקדש? מתי שמענו נביא אמת, שדבריו ניתנים להוכחה פשוטה? (לא מיסטיקה קבלית קמיעות ו'ברכות' של רבנים שאלה דברים שמקורם אנושי והם חסרי ביסוס או במילים אחרות, סוג של עבודה זרה). אם לא שמענו כדברים האלה לאחרונה כדאי שנצא בדחיפות לחפש את האב שגלה מעמו ומחכה שנקרא לו, כדניאל הנביא שקרא והתחנן שהגלות הנוראה בזמנו תסתיים, ונענה.

לחיפוש הזה אין קשר עם 'שמירת השבת' של היום, או כל 'שמירה' אחרת שבעבודה הפולחנית טקסית שבין האדם למקום. את האב לא מעניינות כרגע מצוות הפולחן, כי מקור הכוח למצוות האלה הם הברית והמקדש, אבל המקדש איננו והברית לא חודשה. אלוהים מעולם לא ביקש שנקיים את רוב מצוות הפולחן במנותק מהמקדש (לפני שהוקם המקדש או המשכן לא היו מחויבים בהם), וממילא כל המצוות שקשורות לטהרה ואלה שנועדו להבדיל את היהודי מהגוי אינן רלוונטיות כי ללא המקדש, כולנו שרויים בטומאה ובמעמד של הגוי. את האב היום מעניין דבר אחד: שבנו ישוב הביתה, למקום הבריא המוגן, לבית שבו יוכל לשמוע את קולו, להרגיש את ידיו, רק אז יהיה טעם גם לשמוע מה הן 'מצוותיו' ואיך הוא רוצה שנתאים את המצוות האלו, שניתנו בסיני, לחיים במאה ה21.

הבן שהלך לאיבוד בארץ רחוקה שכח את עברו והפך מטומטם ונלעג הוא ישראל שגלה מעל פני אלוהיו והוא מנסה לאמץ את דרכי העולם. אנשים אלה  נקראים כיום 'חילונים', והכוונה לחסרי אמונה באלוהים. הבן שחי בעבר ומאמץ עולם פנימי מדומיין, כאילו יש לו קשר ממשי עם האב, הם ישראל הנקראים 'דתיים', 'חרדים', 'מסורתיים'. לעומתם, הבן, כשהיה בנוכחות אביו, לפני שהלך לאיבוד, הוא עם ישראל המקורי, שעבד את אלוהיו והיה נאמן למצוותיו בזמן שבית המקדש היה קיים – אז היה חש במפורש, על עורו, את רוח השכינה.

כיצד התפללו וכיצד שמרו את המצוות בתקופת התנ"ך?

בשנת 586 לפני הספירה הכריז כורש מלך בבל על שיבת ציון הראשונה והתיר לישראל לבנות את בית המקדש. ההכרזה ההיסטורית ניתנה על רקע תפילת דניאל שהתחנן לשיבת ציון לאחר שקרא את נבואת ירמיהו שניבא כי ישובו לאחר 70 שנה. גם אז כבעת החדשה, רק קומץ אנשים נענו בתחילה לקריאה, אך שים לב, שבניגוד לעת החדשה, שיבת ציון אז היתה ממוקדת בבניית המקדש. כל השאר, בניית הממלכה, יישוב הארץ, הנכסים החומריים והאחרים, נוספו לצד בניית המקדש באופן טבעי, אבל המוקד היה המקדש.

גם כיום שיבת ציון היתה אמורה להיות ממוקדת בבנית המקדש כאשר התנאי לכך כאמור הוא חידוש הברית עם אלוהים בהדרכת רוח אלוהים ודרך נביא וכהן שימונו על ידו. אמנם הקריאה אז, לאחר הכרזת כורש (שמקבילה בימינו אולי להכרזת בלפור) היתה לעלות ולבנות את המקדש באופן פיזי ואילו היום הקריאה לבניית המקדש היא רוחנית ופחות פיזית. (יש צורך כאן לענות לשאלה מהותית והיא כיצד לבנות כיום את בית המקדש באופן רוחני ולאו דווקא פיזי, אך זהו נושא רחב ועמוק שיש להקדיש לו סדרת פרקים נוספת. בכל זאת הקריאה אז והיום מבחינה עקרונית היא אותה קריאה – לבנות את המקדש שהוא הבית של הברית, שם מתבצע המפגש בין ישראל לאלוהים).

בימי עזרא ונחמיה, במקביל לבניה הפיזית של המקדש, נבנה היסוד הרוחני שאיפשר את נוכחות אלוהים והדרכתו האישית הברורה בקרב העם (השכינה) וכך המקדש היה יכול לשרת את מטרתו הרוחנית ולא סתם להיות מבנה יפה שבני אדם מבצעים בו פעילות פולחנית שאין בה כל טעם ותועלת. היסוד הרוחני היה יכול להיבנות כי בין העולים לבנות את המקדש היו נביאים וכוהנים שאלוהים בחר, הברית בין עם ישראל לאלוהים חודשה כנדרש והעבודת המקדש שישראל צוו עליה בתורה נעשתה. כאמור, נוכחות אלוהים הברורה היא המטרה והסיבה לכל עשיה רוחנית 'דתית' ובלעדיה אין טעם בשום עשיה 'דתית'\פולחנית כלשהי ואף לא בעשיה אזרחית.

יש לציין שהמקדש השני, מהבחינה העוצמה הרוחנית ולא רק הפיזית, בכל זאת היה רק צילו של המקדש הראשון, וזאת בגלל הפרת הברית במקדש הראשון ומשום שאלוהים עכשיו רצה להמתין ולראות עד כמה ישראל יתמידו בנאמנותם, לפני שייתן להם עוצמה רוחנית כבעבר. הדבר התבטא למשל בכך שארון הקודש המקורי, מנורת הזהב, מזבח הקטורת ושולחן לחם הפנים נעלמו מהמקדש הראשון בסמוך לחורבנו ועתה היו חסרים. חלק מהאבזרים הללו שוחזרו בידי בוני המקדש השני ואת החלק האחר – כמו לוחות הברית – אי אפשר היה לשחזר. אולם גם בימי בית שני נשארה המהות שהיא שכינת אלוהי ישראל בקרב העם.

בספר עזרא פרק ה' נכתב: "וְנִבָּא חַגַּי הַנָּבִיא וּזְכַרְיָה בֶּן עִדּוֹא הַנְּבִיאִים עַל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלַיִם בְּשֵׁם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲלֵיהֶם. אֲזַי קָמוּ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל וְיֵשׁוּעַ בֶּן יְהוֹצָדָק וְהֵחֵלּוּ לִבְנוֹת אֶת בֵּית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם, וְעִמָּהֶם נְבִיאֵי הָאֱלֹהִים תּוֹמְכִים אוֹתָם". נביאי האלוהים שמדברים בשמו וכוהני אמת (זרובבל וישוע שבפסוק זה היו כוהנים) שבונים את התשתית היחידה שיכולה על פי התורה להביא את שכינתו, הם העדות לכך שהמהות הברורה לה אנו קוראים אלוהי ישראל היתה נוכחת עם העם שעלה לירושלים מבבל.

אולם העם הזה, לאחר 70 שנות גלות בבל שכחו מה כתוב בתורה. אז עמדו המנהיגים, הקריאו והסבירו להם את הנחוץ מתוך הכתוב, מתוך התורה שבכתב! ובספר עזרא מצויין כי בתגובה להקראה העם בכה. הם בכו גם מצער על כך ששכחו את דברי התורה וגם מהתרגשות, וזו שוב עדות לכך שהשכינה עצמה היתה שם עמם ולא היה זה סתם לימוד תורה מפי בני אדם.

אז השיבו ראשי העם לעם הבוכים והמקוננים: למה אתם בוכים והרי סוכות עכשיו, ועל פי התורה בסוכות צריך לשמוח: "וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל-הָעָם… וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא. וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם, הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ. כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וַיֹּאמֶר לָהֶם, לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם. וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם לֵאמֹר הַסּוּ כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל תֵּעָצֵבוּ. וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם. וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל הָעָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֶל עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת  לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב.

וַיֵּצְאוּ הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד. וַיִּקְרָא בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים יוֹם בְּיוֹם מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן עַד הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן וַיַּעֲשׂוּ חָג שִׁבְעַת יָמִים וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת כַּמִּשְׁפָּט" (עזרא בפרק ה').

ביכולתנו ללמוד כמה דברים מן הפסוקים שלמעלה:

כיצד לשמור את היהדות המקורית האמיתית?

1. 1. "וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל-הָעָם"– מכאן שעזרא וראשי העם קראו מתוך ספר התורה, ולא לימדו שום תורה שבעל פה או מסורת חכמים. והרי כל ההנחיות שמובאות בפסוקים אלה ובספרי עזרא ונחמיה בכלל, וכן בכל סיפרי התנ"ך, הן כולם מן התורה הכתובה בלבד ואין בשום מקום איזכור לתורה שבעל פה. והרי גם תורת הפרושים עצמה כתובה בספרים והם לומדים אותה מתוך ספרים, ואיך הם טוענים שהתורה שבעל פה עברה במשך אלפי שנים לאורך הדורות מפה לפה, כאשר הם עצמם מעבירים את תורתם בספרים?
   2. "וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא"– העם הזה, הבור ועם הארץ שלא הכיר את התורה ולא ידע אפילו מה עושים בסוכות "הבינו במקרא". כלומר התורה מיועדת לבני אדם פשוטים שלא למדו ב'ישיבה' ולא עסקו בפלפולי דברים מימיהם. אנשים אלה, כאשר מקריאים להם מן התורה, מפרשים להם את המילים הקשות שהם אולי לא מכירים ומראים להם את הכוונה הפשוטה, את הפשט, ב"שׂוֹם שֶׂכֶל", כלומר בהגיון ישר ולא מפותל, "מבינים במקרא". ואם כך, הטענה כאילו בלי תורה שבעל פה אי אפשר להבין את התורה שבכתב, לא נכונה.
   3. "וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם"– ומדוע היום החומרה הזו שבלבוש השחור וה'חרדיות' לשמור הררי דינים ומצוות? והרי אותם אנשים בימי עזרא לא שמרו במשך שנים מצווה בסיסית כישיבה בסוכה אבל כאשר שכינת אלוהים איתם וליבם תמים לפניו, הכל בסדר! ("על כל פשעים תכסה אהבה") ואם רצון מלפני השכינה שילמדו לקיים את מצוות הישיבה בסוכה, הנביא או הכהן פותחים את פיהם והעם מיד בוכה וחוזר בתשובה. והנה אף נאמר להם שלא יעצבו כי "חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם". לכן, לא ה'מצוות' החיצוניות הם מעוזו של המאמין אלא 'חדוות השם' שהיא פנימית. חדווה כזו היא מטרתן של המצוות והיא לא יכולה לבוא באופן מלאכותי, מאולץ, כחסידי ברסלב הרוקדים על הטנדר שלהם ברחובות. לא רואים שם את 'חדוות השם' אלא את הדבר המאולץ וזו לא עדות טובה ל'השם' ולא משביע את רצונו. חדוות השם האמיתית כפי שהייתה לעם בימי עזרא ונחמיה יכולה לבוא רק כתוצאה מנוכחות חיה והתגלות של שכינת אלוהים כפי שתואר.
   4. "וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת, וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד"– תוצאת נוכחות השכינה היא שהעם מקיים את התורה בשמחה גדולה, לא בגלל חומרה והדגשה של פרטי פרטים. והרי כתוב כאן שלא הקימו סוכות מימי יהושוע, כלומר בכל השנים כולל בימי דוד ושלמה לא קיימו את המצווה הזאת, ורק כאשר השכינה באמצעות הנביאים הכוהנים והלוויים מעוררת אותם לכך הם גם מבינים, גם עושים וגם בשמחה גדולה. מכאן אנחנו למדים שגם בתורה ישנן מצוות שמתעוררים לעשותן בזמנים מסוימים, ובכל תקופה ישנן מצוות מהותיות יותר או פחות לאותה תקופה. שהרי במשך מאות שנים לא שמענו אף נביא שהוכיח את העם על כך שלא ישבו בסוכות למרות שלא ישבו, לעומת זאת שמענו תוכחות רבות על כך שלא דאגו ליתומים ולאלמנות בזמנו. גם כיום ישנם הדגשים ספציפיים, לעיתים חדשים לאוזני המאמינים, שיש לדלות מתוך התורה, אך הדבר צריך להיעשות על ידי השכינה עצמה באמצעות הנביאים והכוהנים ולא על ידי 'רבנים' שאין להם את הכלים ולא את הסמכות לכך.
   5. "וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת  לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב" – הקריאה להביא מיני עלים וענפים כדי לקיים את מצוות בניית הסוכה היא בבירור קריאת הפשט בתורה להביא לסוכה את ארבעת המינים. גם חלק מהצמחים המוזכרים כאן הם בבירור מארבעת המינים, אולם החלק האחר בבירור איננו מארבעת המינים (גם כיום לא באמת ברור מהו "פרי עץ הדר" למשל שמוזכר בתורה) כי בכל הרשימה של צמחים שראשי העם הזכירו לאסוף, יש עלים בלבד ואין פירות, ולכן ברור שלא הביאו "פרי עץ הדר".

   אם כן ברור שמה שהביאו בימי עזרא ונחמיה לבניית הסוכות איננו בדיוק ארבעת המינים שעל פי התורה אלא משהו דומה. ואולם אי אפשר לטעון שראשי העם הכוהנים לא ידעו את הכתוב בתורה, והרי רק לפני רגע צוין שהם הקריאו לעם והסבירו להם מתוך הכתוב. ובכל זאת, עד כמה שהדבר יישמע היום מוזר, על רקע הדת המחמירה והמקפידה שאנחנו מכירים, מסתבר שבימי עזרא ונחמיה ואף בימים שקדמו לכך הגישה ל'מצוות' שבין האדם למקום היתה לגמרי שונה: כי למרות שידעו שהתורה מדברת על רשימת צמחים שונה מזו שהביאו בפועל (ייתכן מאוד שגם בימיהם אבד היידע המדויק מהו פרי עץ הדר למשל) הם מורים לעם ללכת ולאסוף ממה שהיה זמין להם, ממה שהיה פשוט ובהישג יד, לא מתחכם, איננו נדיר או יקר ולא מקשה על העניים ואלה שידם אינה משגת. פרי עץ הדר למשל לא היה אז בנמצא אבל ענפי זית ועלי תמרים היו בשפע. לכן המטרה של מצוות כהבאת 4 המינים לסוכה איננה לנקב את ההר עם הדין ולקדש את האות הכתובה המתה ואיננה גם 'להדר' את המצווה עם דבר נדיר ויקר. המטרה היא שנחווה את רוח הדברים ובעיקר שניישם זאת מתוך הבנה! ("שׂוֹם שֶׂכֶל" כפי שכתוב) ושמחה! ("חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם"). ואולם, שוב, רק לכוהנים ולנביאים שמונו במפורש על ידי אלוהים יש את הסמכות לפרש כך את התורה וזאת לא מדעתם אלא בשם אלוהים עצמו שהיה נוכח שם עם העם בדמות השכינה.

   יש שוב להדגיש לסיום הפרק הזה כי ההוראות כיום, לבנית מקדש, לחידוש הברית ולקיום המצוות שבין האדם לאלוהים שונות מאלה שהיו בימי עזרא ונחמיה למרות שהעיקרון זהה. יש גם להבין שניתן לכרות עם כריתת ברית אישית (ומקדש אישי פרטי לכל אדם) ואפשר לכרות ברית קיבוצית ומקדש כללי. כפי שציינתי, עוד לא פרסמתי מאמר שמפרט באופן מעשי מה יש לעשות כיום כדי לכרות ברית קיבוצית ולבנות את בית המקדש השלישי (הדבר נכתב כבר ואף יצרתי סרט של שעה וחצי עם פירוט רב של הדבר אך אני מחכה לאישור של אלוהים על מנת לפרסם זאת ולהדרכה ספציפית שלו, איך בדיוק לפרסם.

   לגבי מאמר שמפרט באופן מעשי איך לכרות כיום ברית אישית עם אלוהים (ולא קיבוצית), את זה פרסמתי וניתן לקרוא זאת כאן.

   "וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל הָעָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֶל עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה"– איך מביאים את העם שישכיל ואף יעשה בשמחה? ובכן, לא מספיק ללמד את התורה או לקיים את המצוות, אלא צריך שמי שמנהיג ומי שמלמד ומי שמקיים את המצוות הפולחניות\טקסיות יהיו אלה שאלוהים בפירוש מינה. ראשי העם על פי הפסוק הזה הם כוהנים ולוויים כנדרש. כמובן, לא מדובר בסתם אנשים ששם המשפחה שלהם כהן, אלא אנשים שעסקו בעבודת המקדש כפי שהיא מתוארת בתורה, נקראו ומונו לכך מלמעלה. זהו הדבר העקרוני\הבסיסי שאין היום. ואיך יכול להיות אם לא מבקשים את הכהן, הנביא והמקדש אלא רק תחליפים חסרי טעם? אלוהים לא נותן את מה שהאדם לא מבקש. והרי גם יציאת מצרים התרחשה רק לאחר 400 שנה, כי סופסוף "צעקו אל אדוני מן העבודה הקשה".

כיצד להשיב 'עטרה ליושנה'?

לסיכום העקרונות שהובאו במאמר זה ועל מנת בכל זאת לתת כאן איזושהי עצה מעשית למי שרוצה לקדם את חידוש הברית בין ישראל ואלוהים, הצעתי לעם ישראל המאמינים כיום – אלה שרוצים באמת 'להשיב עטרה ליושנה' ולא סתם כסיסמא ריקה – להתחיל לבקש שישיב לנו את האמצעים הבסיסיים שצוינו (מקדש, כוהנים, נביאים). אלה האמצעים להשבת רוח השכינה. לעשות כדניאל הנביא שבזמנו צם, התחנן וניסח את הבקשות הללו לפני אלוהיו ובהתאם לנבואות ירמיהו. כיום, יש לדעת מה אומרת הנבואה שניתנה לבנית המקדש השלישי כדי לדעת להתפלל בהתאם. לדעתי גם יש להתפלל על כך בקבוצות ולא ביחידות כדניאל, כי זה הדבר שמתאים לזמננו.

לגבי השאלה על שמירת מסורת אבותינו והחיבור לאמונת ישראל דרך מעשים ו'מצוות', הייתי מציע לנהוג על פי הנחיית ראשי העם בימי עזרא לאמור: קיימו את הפסח או הסוכות או השבת על פי מה שזמין לכם ומה שעושה לכם הגיון ("הבינו במקרא") בלי להחמיר בדינים וב'מצוות', בלי להוסיף ולהביא איסורים חדשים לבקרים, בלי לצלוב את האות הכתובה ולנסות לנקב עם הדין את ההר. זה לא דרכו של אלוהי ישראל ולא מה שהתורה מלמדת.

יש להדגיש שכל מה שדובר כאן מתייחס למצוות הפולחניות בלבד. לגבי המצוות המוסריות ויחסי האדם עם חברו, אלוהי ישראל אף פעם, במהלך ההסטוריה, לא התכוון להיות פשרן, לא כלפי בני ישראל ולא כלפי אף אחד מעמי העולם. לכן גם כיום, לגבי חוקי המוסר שנקבעו בתורה, אין מקום לפרשנות מרחיבה אלא לקיימן כלשונן (לא תנאף, לא תחמוד, לא תגנוב, לא תלבין פני חברך וכולי). יש לקיימן לאו דווקא משום שאנחנו יהודים אלא משום שנבראנו בצלם ואין טעם אף שננסה להיות יהודים אם אין בנו את אותו צלם אנוש המוסרי והנאמן לשמו.

לגבי המצוות הפולחניות, מטרתן כאמור להביא אותנו שנעמוד בנוכחותו הברורה וכך נתמלא שמחה ונהיה קרובים אליו ממש (נהיה עם קדוש, זרע כוהנים, אור לגויים!) על מנת שזה יקרה יש לבקש זאת בתפילות קבוצתיות שמכוונות רק לכך, וכן לעשות את הדבר היחיד שעל פי התורה יביא את נוכחותו: לבנות את המקדש (בעזרת אלוהים אפרסם בעתיד את ההנחיות המעשיות לכך, שכן לא מדובר כרגע על מבנה פיזי שיעמוד על הר הבית). בינתיים יש להראות רצון (לזעוק לאלוהים על העבודה הקשה) עד שנתעורר לכך, מי שחשוב לו לשמור את מסורת אבותיו שיעשה זאת כמו בימי עזרא ונחמיה, בשמחה, בשום שכל ישר ולא מתפתל, ומבלי לנסות לחפות על העדר השכינה בהחמרות שאפילו אינן נמצאות בתורה. מי שדורש זאת מכם איננו מוסמך לכך ואיננו מבקש בכך את טובתכם.

לפרק א' של: יהדות הגיע הזמן לשינוי