(3700 מילים)
דיון על אמונה לעומת דעת.
פרק ראשון: יצירת מציאות, הרס שלה, ומה הפתרון.
המציאות, כל מציאות, נוצרת באמצעות אמונה, זהו חוק קוסמי בסיסי. המציאות בשמים ובארץ נבראה ונבראת, כל הזמן, על ידי אלוהים באמצעות אמונתו. גם אצל בני אדם, המציאות הפרטית מתממשת בעזרת מה שהם מאמינים שהוא מציאות. ההבדל בין אמונות אלוהים ובני אדם (אחד ההבדלים) הוא שאלוהים יכול באמצעות אמונה לברוא מציאות כלשהי יש מאין והאדם יכול רק לתמוך או לדחות שינוי או שימור של דברים שכבר נבראו (אלוהים ברא בתוך המציאות התפצלויות שמאפשרות בחירה. כאשר אדם מגיע להתפצלות הוא יכול לבחור בין האפשרויות בהתאם לאמונתו).
בנוסף ובנפרד מאמונתו, לאלוהים גם יכולת לדעת את כל מה שהוא רוצה לדעת. ביכולתו לנתח ולהבין את כל מה שהיה יהיה והוה ללא יוצא מן הכלל.
משום שאלוהים מאמין בכל ליבו בדבר שהוא עושה (מאמין שכל מה שהוא עושה נחוץ צודק ראוי וכולי) ומשום שהוא במקביל גם יודע הכל לגבי הדבר שהוא יוצר באמונה אזי כל מעשיו מגשימים את עצמם במדוייק. מצד אחד, מצד הדעת, ידיעותיו השלמות לגבי הדבר מאפשרות ששום דבר שהוא עושה לא יפול בגלל סתירות פנימיות, ומצד שני, מצד האמונה, אלוהים יוצר נאמנות מוחלטת לדבר שבו הוא מאמין והנאמנות היא ברית שתומכת את הדבר בכל מצב, גם כשמתגלה אתגר, הנסיבות משתנות, מצב הרוח משתנה וכולי. כך, באמצעות שני הכוחות – אמונה ודעת – אלוהים יכול ליצור יש מאין כל דבר ומה שהוא ייצור יעמוד, לא ייפול ויגשים בדיוק את מה שחזה האמין ותכנן.
בני אדם נבראו בצלם, לכן גם האדם יכול להפעיל עקרונות אלה של דעת, אמונה, נאמנות וברית. ואולם אמונתו של האדם חלשה משל אלוהים וגם ידיעותיו חסרות. כאשר האמונה חסרה אז חסר הכוח שיוצר ומקיים חיים. כאשר הידיעה חסרה אזי, באיזשהו שלב, תתגלה שם טעות (סתירה) שלא מתיישבת עם ההגיון ותביא להתפרקות הדבר. הטעות כשהיא קיימת, מקופלת כבר בשלב הראשון, כשהדבר נולד באמונה, כי אמונה חייבת להיות משולבת עם דעת על מנת שיוולד מהם הדבר הנכון. האמונה היא הגבר, הדעת היא האשה ורק יחד, בשיתוף פעולה (לא במאבק, למרות שהם ניגודים) הם יולידו דבר נכון ולכן מבורך. אם אין שיתוף פעולה הרמוני מלא, אזי, אם הדבר הוא רעיון, יתגלו שם סתירות לוגיות והרעיון ייפול, אם הוא רגש, הרגש יתהפך ויסתור את עצמו, אם הוא מעשה, הדבר שנעשה יתקלקל ויחדל.
ההכרה בטעות מצד הדעת יכולה להיות מיידית או להימשך כל החיים. לעיתים האדם מכיר בה רק בעולם הבא. לעומת זאת אצל השטן אשר הוא המלאך הבכיר שנפל, ההכרה בטעות תיקח אלפי שנים להבשיל – כאורכה של הבריאה. כאשר יבין סופית כי טעה (בעל כורחו הוא יבין), כל כוחותיו ומעשיו יתמוטטו ויהפכו לאין כי יאבד את אמונתו בעצמו.
סתירה לוגית (מבחינת הדעת) לא מקלקלת רק את הדבר שנולד מתוך האמונה ומאיינת אותו, אלא הורסת גם את האמונה עצמה. כיצד זה קורה? ובכן, מסתבר שאי אפשר להאמין בלב שלם בדבר שהוכח כי יש בו כשל לוגי וסתירה פנימית. למעשה, ערעור זה של האמונה היא שגורמת לדבר להתקלקל כי האמונה היא יסוד החיים וכשהאמונה בדבר כלשהו מתערערת החיים של הדבר מתערערים והוא חדל לתפקד.
ניקח דוגמא מהתחום הרעיוני ולא הפיזי (כי נראה לי שכל אחד מבין כיצד כשל לוגי בתכנון או בבניה של מוצר פיזי גורם בו קילקול, מיד או במשך הזמן): אם למשל מאמינים שכל בני האדם טובים ואז פוגשים אדם שברור כי הוא רע, אזי צריך: או לחיות עם הסתירה – אך הסתירה כאמור תחתור תחת האמונה ותהרוס את הדבר כמו מים שחודרים וגורמים לחלודה. או לשנות את האמונה – אולי להתחיל להאמין שכל בני האדם טובים בבסיסם אבל עשויים להתקלקל, אולי שבני האדם בבסיסם רעים, ואולי שחלק רעים וחלק טובים. וכמובן שבכל אחת מהאלטרנטיביות, שוב יתגלו עם הזמן אתגרים לוגיים ועובדתיים שצריך להתמודד איתם.
יש לציין שהמאמין יכול למצוא אמיתות רבות מוכתבות בכתבי הקודש (יש שם גם התייחסות ברורה לשאלה האם בני אדם טובים או רעים), ואולם גם אם מקבלים את כתבי הקודש באמונה, עדיין צריך לבחון שם את הכל גם באמצעות הדעת, כי גם האמונה בכתבי הקודש תתערער אם הדעת שלנו שמתבססת גם על הנסיון היומיומי תמצא שם סתירות. הנסיון החושי\מעשי בתוך החיים בעולם הזה כמוהו כעריכת ניסוי. זהו ניסוי הכרחי ולגבי הצורך בו ראה בהמשך.
ייתכן שנחליט, שבגלל שהדבר מסובך אנחנו לא מעוניינים לנסות יותר לברר את הסתירות (סתירות אמיתיות או מדומיינות) ויתכן שנגיע למסקנה שבן אדם לא יכול לדעת הכל ולכן עדיף שלא ינסה. אבל משום שמציאות חייו של אדם מתקיימת בהתאם לסך אמונותיו, ולכל אמונה יש השפעה דרמטית, לכן אם נאמין שאין ביכולתנו להבין דבר זה או אחר ולכן עדיף שלא ננסה, יהיו גם לכך השלכות מרחיקות לכת, כי במהרה נמצא את עצמינו מטילים ספק באמונותינו בעקבות כשלים לוגיים וחיינו יתערערו. (יש להבין כי אנשים רבים מתעקשים בכל כוחם להחזיק באמונותיהם מתוך הבנה שערעור האמונה מביא מוות ואולם אם לא שילבו דעת בצורה נכונה ואמונותיהם הם אמונות הבל, לא יעזור להם דבר. גם אם ינסו בכל כוחם ויציגו כלפי חוץ חומה בצורה, עדיין עמוק בליבם יקנן הספק שנובע מסתירות וחוסר התאמה).
הספקות שנובעות מכשלים לוגיים, מחוסר הבנה, מחוסר ידיעה או מהחלטה שלא לנסות להבין, כמוהם כחול ששופכים לתוך שמן המנוע, המנוע ימשיך לעבוד זמן מה אבל שחיקת החול תגרום לו בסופו של דבר לדמום. הספק הוא זה שגורם לאדם למות בסופו של דבר. הספק תוקף את האמונה, או בגלל חולשה בסיסית בכוח האמונה או בגלל מחסור בדעת. המסקנה שלי מכך היא שעדיף תמיד לנסות לברר כל דבר בירור אמיתי וכנה לא משוחד ובלי פחד או דעות קדומות, גם אם בירור כזה קשה וסיזיפי. עלינו להאמין כדי שיהיו לנו חיים, ועלינו לתמוך את האמונות שלנו בדעת על מנת שלא יתגלו שם סתירות שישחקו את אותן. הדעת והאמונה, כזכר ונקבה, זקוקים זה לזה ומשלימים זה את זה. שניהם חיוניים לחיים, אם כי אלה הם ניגודים שעשויים להיאבק.
ואולם אמרנו שאצל האדם, תמיד האמונה והדעת יהיו חלקיים וחסרים כי הוא לא אלוהים, לכן נראה שאין הבדל אם נאבק למען אמונה ודעת או שנוותר, הרי בכל מקרה הספק יחדור ויערער את הכל. אבל יש פתרון. הפתרון והדרך היחידה לרכוש דעת ואמונה בצורה שתחלץ אותנו מהמוות היא להיעזר באלוהים שלו אמונה ודעת מושלמים.
ומדוע הדעת והאמונה נאבקים? כי טבעם מנוגד ושונה. כוח האמונה רוצה לשמר את עצמו ויאמר לדעת שהוא לא יודע הכל ולכן הספקות שהוא מטיל סתם מערערות את הדבר ולכן הוא לא מקשיב לו יותר. הדעת יטען שהוא מציג ראיות מוכחות והגיון בריא והתעלמות מההגיון הזה תביא התרסקות בלתי נמנעת על קרקע המציאות, כמו שכבר קרה ומעיד הנסיון המר. כמובן שלעיתים קרובות האמונה מוטעית לדבוק בדבר חסר שחר וכמובן שההגיון שמזין את הדעת שגוי לעיתים קרובות או שאין לו מספיק אינפורמציה. בדרך כלל שניהם שוגים במידה זו או אחרת, לכן הפתרון היחיד הוא לפנות לאלוהים.
פרק שני: כיצד האמונה פועלת וכיצד הדעת?
בספר בראשית, עקרון האמונה מסומל על ידי עץ החיים ועקרון הדעת על ידי עץ הדעת טוב ורע. לפני אכילת פרי עץ הדעת, האדם היה משול לתינוק. התינוק או הילד הקטן חדורי אמונה בעצמם ובעולם לכן הם נמצאים בתהליך גדילה ולא מוות, באותו זמן הדעת שלהם מצומצמת. ככל שהתינוקות גדלים הדעת שלהם מתרחבת ואמונתם מצטמצמת. זהו התהליך ה'טבעי' שכל אדם עובר, כי האמונה באדם נמצאת בתהליך ואיננה בשלה (בודאי אצל ילד קטן), אז הדעת בהכרח תמצא שם אבסורדים וסתירות. מצד שני גם הדעת איננה שלמה והיא תמצא סתירות מדומיינות ותתעלם מהסתירות הנכונות, דבר שיסבך ויכשיל את התהליך עוד יותר, עד שבסופו של דבר הוא יוביל את האדם להזדקנות התכערות ומוות.
טוב שתינוק גדל ורוכש דעת, זה כשלעצמו תהליך הכרחי וחיובי. אך כל עוד הידיעה איננה שלמה אזי הדעת שהתינוק ירכוש עם התבגרותו תשחוק בהדרגה את האמונה שקיבל עם לידתו מהבורא במתנה. ככל שהשחיקה תתמשך האדם, עם התבגרותו, יכנס לתהליך הממית של הרוח הנפש והגוף כאחד.
מעניין כי לא כל סוגי האמונה נשחקים עם הזמן, יש גם חלק שבאופן טבעי נשאר יציב ואף מתעצם, זו האמונה שלנו בפיזי. יש בנו, באופן טבעי\אוטומטי אמונה בפיזי, אמונה למשל שאם נזרוק אבן לבריכה ייווצרו בה גלים. בשל אמונה זו הדבר מתממש נגד עינינו בעקביות כל פעם מחדש. כאמור זו איננה אמונה מקורית שלנו, במקור זו אמונתו של אלוהים שברא את הדבר והיא זו שמשפיעה עלינו להאמין כך, אך אנו מתחזקים ומגבים זאת באמצעות אמונתנו הפרטית. כל זה מצד האמונה.
מצד הדעת, ככל שאנחנו מתבגרים האמונה הבסיסית שייווצרו גלים בבריכה (האמון שיש לנו בעולם הפיזי) מקבלת חיזוק על ידי הבנתנו את חוקי הפיזיקה שתומכים בתופעת הגלים ועל ידי הנסיון החושי – אנחנו זורקים אבנים וכל פעם נוצרים גלים. כלומר, נוצר מעגל סגור של סיבה ומסובב שמחזקים זה את זה. אילו הגלים בבריכה היו סותרים את הדעת שמחפשת הסבר הגיוני וחוקיות מוכחת, אזי גם אמונתנו בתופעה היתה הולכת ומתערערת עד שלא היינו רואים יותר גלים.
לעומת האמונה היציבה יחסית בפיזי, שכאמור אף הולכת ומתחזקת עם השנים באופן טבעי, האמונה שלנו בדברים רוחניים מאותגרת ללא הרף על ידי שאלות כמו: מה משמעות החיים? למה דברים כאלה ואחרים קורים או לא קורים? האם מישהו מנהל את הדברים? שאלות על הטוב לעומת הרע ועוד. בנושאים אלה יש לנו הרגשה שאנו מתהלכים על קרקע לא יציבה, חסר לנו הרבה ידע והדברים נוטים בקלות לא להסתדר הגיונית. לכן באופן טבעי\אוטומטי, וללא התערבות חיצונית, כוח האמונה שלנו בדברים שאינם פיזיים הולך עם השנים ונחלש.
מה שקורה בתהליך הטבעי (ללא אלוהים) הוא שהדעת: מידע, תובנות, אבחנות – כשהן חדשות הן מתקבלות בשמחה, לעיתים בהתלהבות גדולה, זאת בגלל שהדעת נועדה לחזק ולתמוך את האמונה אשר היא נר חיי האדם, ואולם לאחר זמן כשמתגלת סתירה בדבר, בגלל חולשת האמונה או חולשת הדעת, הדעת תמהר להאשים את האמונה שאמונתה בדבר היא אמונת שוא, תוצאה של תמימות ילדותית וכולי. כך מכה אחר מכה, אירוע אחר אירוע, האדם מפסיק להאמין עוד לשום דבר.
אצל המאמין בגלל שהוא מודרך על ידי אלוהים, התהליך הממית לא יהיה בכיוון אחד בלבד והאמונה בדברים שאינם פיזיים תתחזק למרות כל ההתקפות עליה. יחד עם זאת המוות ימצא בו אחיזה בסופו של דבר והוא ימות, כי תמיד האמונה והדעת בכל אדם אינם שלמים ועיקרון המוות שקיבל רשות בעולם הזה לתקוף דרך החולשות והסתירות ימצא בו אחיזה. ואולם מותו של המאמין שונה משל הלא מאמין. המאמין האמיתי יפסיד בקרב זה או אחר אבל לא יפסיד את המלחמה. הוא לא יפסיד כי אלוהים הדריך אותו להקים לעצמו אי אילו מבצרים של אמונה ושל דעת שבשום מצב אינם ניתנים להריסה. עם המבצרים הללו הוא יגיע לעולם הבא ועל הבסיס החי האמיתי והמוכח הזה אלוהים ייתן לו המשכיות וישלים בו את מה שצריך. לעיתים המאמין מת, פשוט כי הוא מאמין שזמנו נקצב על פני האדמה ובשמים מחכה לו מציאות טובה יותר. גם אני למשל מאמין כך ואינני מחשיב את מות הגוף הפיזי כבעיה.
אך מה גורם לכך שבאופן 'טבעי' אמונת האדם יציבה לגבי הפיזי וברוחני נוטה להתערער? הרי אין שוני מהותי בין יציבות החוקים הרוחניים ליציבות החוקים הפיזיים, זאת למרות שהאדם יודע מעט את חוקי הרוח. אבל האדם הממוצע יודע מעט גם את החוקים הפיזיים שקשורים למשל לגלים בבריכה, וגם ההתנסות החושית שלנו – כל אחד מכיר בזאת – מוגבלת, ואין לנו ביטחון וודאי שבתנאים מסוימים הגלים בבריכה לא יווצרו גם אם נזרוק בה אבן. בכל זאת חולשת הידיעות שלנו לגבי הפיזי לא מערערת את אמונתנו בו אלא רק במקרים קיצוניים (למשל כאשר אדם מוגדר חולה נפש קשה, אז הוא מפסיק לחוות את העולם הפיזי באופן עיקבי ויציב אלא 'שומע' ו'רואה' דברים באופן לא עקבי ובחוסר התאמה להגיון הישר).
הסיבות לערעור האמונות הרוחניות לעומת הפיזיות הן: א. משום שבבסיסנו אנחנו יצורים פיזיים ולכן נוטים לקבל את הפיזי באופן אוטומטי, אך להתווכח עם הרוחני. זה לא שאין לנו חושים שקולטים את האמיתות הרוחניות אך בתחום הרוחני אנחנו נוטים לעשות הפוך ממה שאנחנו מנחשים שנכון. ב. משום שאלוהים מניח לנו להיות מאותגרים ברובד הרוחני וברובד הפיזי הוא בדרך כלל מתחזק בנו את האמונה ולא מניח לאתגרים לפלוש. והרי גם בפיזי, אם איזה כוח על טבעי היה חפץ ואלוהים היה מתיר לו, האמונה שלנו בפיזי היתה מאותגרת בקלות ומתערערת כמו כן. פתאום היינו רואים או שומעים דברים שלא יתכנו, שאין בהם סדר או עקביות והיינו מאבדים את השפיות.
גם הכוחות הרוחניים השליליים שמאתגרים אותנו בנושאים הרוחניים, מניחים לנו בדרך כלל בנושאים הפיזיים, כי גם מבחינתם חשוב יותר לערער בנו את האמונה ברוחני. אדם וחוה כשאכלו מעץ הדעת הסירו את המחיצה שהפרידה בינם לבין הכוחות השליליים ומרגע שהמחיצה נפרצה אין אפשרות להשיב את המצב לקדמותו. אלוהים בזמנו רצה למנוע מהאדם את הגישה לעץ הדעת כדי להגן עליו מפני המוות שיבוא עליו בעקבות הדעת שתערער בו את האמונה. האדם אז היה משול לתינוק וגם לגבי תינוקות וילדים ידוע שיש דברים שעדיף שלא יחשפו אליהם מוקדם מדי.
לאדם כאמור אין חיסון טבעי, אוטומטי כנגד הספק שמביאה הדעת ומאז שניגש אל העץ הדעת בניגוד למצוות אלוהים, נחשף לא רק לדעת אלא גם לכוחות הרוחניים המורדים שמשתמשים בדעת על מנת להמית. מהרגע שהמחיצה הוסרה בין האדם לדעת ובינו לבין הכוחות המורדים המשתמשים בדעת לרעתו הוא נמצא במצב בלתי אפשרי.
הפתרון איננו להימנע מהדעת או להימנע מהאמונה. כאמור, יש אנשים שמגבשים תפיסת עולם איזושהי (לא חשוב איזו) ואז נמנעים בעקשנות מחדירה של כל בדל מידע, ראיה, הגיון ישר, שיערערו את האמונה שבחרו לעצמם. ואולם אסטרטגיה זו רק דוחה את הקץ ובינתיים הופכת את האדם להזוי ומנותק מהמציאות. והרי ההכרה בטעות כלשהי שאדם מאמץ בשגגה היא בלתי נמנעת ותחדור בסופו של דבר אך אז מפלתו תהיה רבה כי בינתיים הוא התקשה. הפתרון הוא לא להימנע מדעת ולא מאמונה אלא להיפך ואולם לעשות זאת בהדרכת אלוהים.
פרק שלישי: פרקטיקת הפתרון האלוהי.
רק לאלוהים אמונה אינסופית ודעת אינסופית ואיזון מושלם ביניהם. בהדרכתו נכנסים לתהליך לימוד ושינוי פנימי בונה למרות כל האתגרים (הוא יודע איך לנווט את זה). האמונה והדעת שכמוהם כאיש ואישה, נועדו להשלים ולברך זה את זה. אך כל כך קל להם להיכנס לתהליך הממית של הרס ומלחמה, כי הם זוגות ניגודים שהשילוב ביניהם מצריך חכמה אלוהית. ללא הדרכתו האישית הדרך היא ללא מוצא ומסתבכים בסתירות פנימיות ובשקרים שמערערים את האדם והוא מפסיד את המלחמה.
הדרך שאלוהים מוביל איננה פשוטה, היא מאתגרת. ואולם למחפש באמת את עץ החיים אלוהים לא יתן ליפול ולהפסיד את הכל, אלא יגלה לו בהדרגה את הדרך להתמודד בהצלחה עם האתגרים. הדרך שאלוהים מוביל היא אומנות עילאית שרק הוא יודע, שום ספר, מורה, מדריך או סדנא אינם יכולים להביא זאת באמת. בכל זאת אפשר לנסות לנסח כאן כמה כללים לגבי העבודה הזו, מתוך ניסיוני האישי, וזאת רק לצורך ההמחשה והאיור (מי שבאמת רוצה ליישם שישאל את אלוהים, לא אותי):
- אם ליבי (הלב, לא הדעת או ההגיון) אומר לי שמשהו נכון ואמיתי ולכן טוב להאמין בו, כדאי מצד אחד לנסות להקשיב ללב, ומצד שני, במקביל, לאסוף כמה שיותר אינפורמציה על הדבר ולבחון אותו מכל היבט אפשרי מצד הדעת. יש צורך בבדיקה כנה שכל פרטי אמונתי עומדים בחוקי ההגיון והשכל הישר, שאין שם סתירה פנימית ושהדבר עומד בבדיקה פשוטה של הגיון ישר. טוב אפילו לאתגר את האמנה על ידי עריכת ניסויים (זו הדרך המדעית ועל ידי המדע המודרני ניתן ללמוד רבות כיצד להפעיל את הדעת נכון). בניסוי מנבאים תוצאה על פי התאוריה או האמונה ואז בודקים האם הניבוי מתממש. הדוקטרינה המדעית מדריכה כיצד יש לערוך ניסויים שתיתן תוצאה אוביקטיבית, מנוטרלת ממקריות, ממשאלת לב, מחד צדדיות וכולי. פעולות אלה לא אמורות לסתור את האמונה אלא ללטש אותה, לעזור לה להימנע מטעויות שנובעות מאשליות, תשוקות, פחדים וכולי. ואולם תמיד לזכור שגם הדעת יכולה לטעות והראיה הסותרת שהביאה הדעת ייתכן והיא לא נכונה (לעיתים קרובות ראיה מסויימת, הגיון מסויים אינם לגמרי שגויים אלא שהם חלקיים, לא מביאים בחשבון את כל הצדדים). המטרה כאן היא ללמוד לשלב אמונה ודעת באופן בונה, בסבלנות, תוך תקשורת מתמדת ביניהם ובין שניהם לבין אלוהים, וזאת על מנת להעצים ולתמוך, לא לבטל או להקטין את האחד מפני השני כפי שקורה כאשר נותנים למערכת להתנהל באופן 'טבעי' (וכפי שקורה פעמים רבות בזוגיות איש ואשה).
- הדעת וההגיון אינם אויביי האמונה. אל תהפוך בנפשך את הדעת לאוייב האמונה או את האמונה לאוייב הדעת. מצא את הדרך בעזרת אלוהים כיצד הדעת יכולה לשרת ולתמוך באמונה ולהיפך. אוייביי האמונה הם המרד הפחד האנוכיות ואהבת החושך, לא הדעת (ולא המדע). דחה בנפשך את המרד באלוהים ובמצוותיו, דחה את הפחד, את הכוחות הרוחניים המורדים והתרחק מבני אדם שמורדים באלוהי השמים. לכוחות המורדים אין בעלות או בלעדיות על הדעת למרות שהם מנסים להציג זאת כך. להיפך, ידיעותיו של אלוהים שלמות ושל המורדים חסרות ומעוותות. אלוהי השמים הוא אלוהי הדעת כשם שהוא אלוהי האמונה.
- אם המציאות, העובדות, ההגיון, סותרים את מה שאתה מאמין בו, אם ערכת ניסויי ותוצאותיו סותרות את התאוריה שבנית, צריך שיהיה לך אומץ לב ויושר פנימי כדי לשנות את הדבר שבו אתה מאמין או לשוב ולבדוק את העובדות שביררת – לעיתים יש פשוט טעות בתהליך הבדיקה. אולי בתוך תהליך הבדיקה טבוע איזה פחד, דעה קדומה, אינטרס אישי, ואלה מביאים לכך שהמסקנות שלך לא נכונות ולא שהאמונה לא נכונה. לעיתים, דווקא כוח האמונה שלך לא חזק מספיק והדעת מנצלת את החולשה הזו כדי סתם לנגח ללא בסיס עובדתי אמיתי, אולי אתה לא מעז להאמין, אולי אין לך מקור חיקוי שידגים לך כיצד לממש מציאות באמונה. הדעת לא צריכה לדרוס את האמונה ולבטל אותה אלא לכוונן אותה, זהו תהליך עדין ולא אלים. התפתחות האמונה היא תהליך שדורש זמן ונעשה על ידי הרבה כיוונונים שוב ושוב בתהליך הדרגתי ובונה. גם הדעת נבנית באותה צורה. האמונה והדעת לא צריכים להתכתש אלא לשתף פעולה בסבלנות. צריך להסכים לבדוק שוב ושוב ולא לוותר, תמיד לחפש ראיות חדשות שאיתם אפשר לגשת באופן אובייקטיבי שוב לניסוי, לגשת שוב לנתונים שבידך ולמצוא בהם את ההגיון הנכון. חלק מהותי מהדרכת אלוהים היא תמיד: לבדוק שוב ושוב, לא להתעצל, לחפש נתונים, לאמת נתונים. מי שנשען לאחור וחושב שאלוהים ייתן לו דעת או אמונה כאשר הוא פאסיבי, לא שמע אותו נכון.
- לעיתים קרובות יש להתעקש ולהאמין, למרות שלא רואים כל תוצאה ונדמה שאין הגיון בדבר. אך גם ההתעקשות איננה אמורה לסתור או לבטל את הצורך בהגיון ואת החיפוש אחרי הגיון ודעת אובייקטיביים שיתמכו את האמונה. לעיתים מה שרואים בעזרת הדעת וההגיון הוא פשוט מוגבל ולא מאפשר ראיה אובייקטיבית רחבה של האמת, אין זאת אומרת לוותר על הדעת וההגיון אלא להתאזר בסבלנות, להמשיך להתבונן, להמשיך לחקור, להמשיך לחפש תשובות אובייקטיביות. להיות נכון בכל עת לבדוק מחדש את אמונותיך מהייסוד אך בלי לוותר לעולם על האמונה כעיקרון. באופן אישי כשחסרה לי הבנה או ידיעה בנושא כלשהו אני מפעיל את האמונה שתתמוך בדעת, אני מתפלל לאלוהים שידריך אותי לתשובות הנכונות ואז מותח את עירנותי וכשרונותי כדי לא לפספס את הכיוון שאלוהים מוליך אותי. זהו מתכון בטוח להצלחה. כשאני מרגיש שכוח אמונתי נחלש אני קורא להגיון ולדעת שיתמכו וגם אז, בחסד אלוהים, אני מוצא את ההגיון שבאמונתי ומתעודד (במקרה זה אני מנסה לרכך את ההגיון הסותר, כי כשהאמונה מותקפת ונחלשת בעקבות משבר כלשהו אין צורך להמשיך להכות בה באמצעות ההגיון השיפוטי, צריך לחזק ולעודד אותה ואחרי שהיא מתחזקת להמשיך בנחת לחקור ולברר את מה שדורש בירור – מה שלא דורש בירור, להרפות. לא סתם לחפור כדי להחליש).
- שילוב נכון של דעת ואמונה הוא תהליך שאורך כל החיים. אל תתיאש ואל תרפה מהתהליך גם אם הוא מתמשך, גם אם הוא מרגיש מייאש. היאוש הזה, כאשר אתה לא מצליח למצוא איזשהו הגיון יציב בדברים, במיוחד הרעיוניים\רוחניים, הוא צד אחד של הסכנה, הצד שני הוא כאשר אתה חושב שאתה כבר 'יודע'. גם אז יש להיזהר. זכור שהדעת באה לשרת את האמונה והאמונה היא זו שצריכה להוביל, לא הדעת. יחד עם זאת האמונה לא מובילה בכך שהיא מטה את תוצאות הבדיקה למקום שנוח לה. היא מובילה בכך שהיא הכוח היוזם, שמעניק חיים, זה שנותן משמעות ותקווה אך היא לא כופה את עצמה על ההגיון (אסור שתהיה אלימות בתהליכים האלה משני הצדדים).
- האמונה היא כוח האור, כוח האהבה והעדות שאתה אוהב את האור ולא את החושך. מי שמאמין בחושך או אוהב את החושך אמונתו תיפול כי היא מבוססת על אבסורד (על שקר וסתירה). הדעת נשענת על הארץ, על הקונקרטי, המוגדר ולכן המוגבל. האמונה נובעת מהשמיים, מהעיקרון הנצחי האינסופי.
- אם ניתן לדעת להוביל נלך לאיבוד! אך האמונה חייבת! להעזר בדעת ואסור לה בשום אופן להתנשא על הדעת ולחשוב שהיא חשובה יותר. אם לא נהיה כנים, ישרים, וגם יסודיים (העצלות היא אחד האוייבים) לגבי הדעת וההגיון הישר, ואם לא נשכיל לרתום אותם ולשלבם באמונה נֹאבַד כמו כן. כאמור, האמונה כמוה כגבר והדעת אישה. האישה נועדה להיות עזר כנגדו – כך גם הדעת. אם הגבר והאשה לא מתאחדים מתוך שיתוף אחווה ושוויון! לא יווצר הריון ולא יווצרו חיים. ואולם העובדה שיש שוויון איננה סותרת את העובדה שלשניהם תפקידים שונים. הגבר המנהיג, האשה המונהג.
- יש לזכור שהדעת על אף שהיא הכרחית היא גם מסוכנת. הדעת מפתה את המחזיק בה א. להתגאות ב. לחשוב שאני כבר יודע ולא צריך לבדוק יותר ג. לזלזל במי שנדמה לי שלא יודע ד. להתקבע על מה שאני כביכול יודע ולהפסיק להיות פתוח לאמת המתחדשת ללא הרף ה. להשתמש בידע שלי למטרות אנוכיות (ידע זה כוח) ו. לחשוב שבעזרת הידע ובכוחו אני חי. ועוד ועוד סכנות.
- האמונה כאמור זקוקה לדעת כעזר, אך בנוסף, האמונה זקוקה גם לברית כדי לעמוד. אמונה וברית הם שני מושגים שהולכים יד ביד, הם אינם הפכים כמו אמונה ודעת, אלא מאותו מין. כדי לפעול באמונה ולעמוד בה יש צורך בברית של נאמנות. הברית והעמידה בברית הם הפרקטיקה של האמונה. האדם צריך את הברית בתחומים רבים בחייו (ברית בנישואים, ברית שותפות בין אחים לאמונה, ברית עם אלוהים וכולי) כי הברית תתמוך באמונותיו בנוסף לתמיכה הדרושה על ידי הדעת.
- כדאי לשאוף תמיד לחקור ולדעת מתוך מחשבה עצמאית ולא להסתפק במה שמקובל, כי בקרב מה ש'ידוע' ומקובל יש לא מעט שקרים ועיוותים.
- הדרך הנכונה לרכוש אמונה היא לבקש זאת מאלוהים, והדרך הטובה ביותר לרכוש דעת היא לשאול את אלוהים שאלות (הוא יענה במידה וכורתים איתו ברית שצריכה להיכרת בדרך הספציפית שהוא מכתיב ובמידה וממשיכים לחפש באופן אקטיבי גם לאחר ששאלת. אלוהים עונה לזה שמחפש). אני יכול להעיד שמעולם לא שאלתי את אלוהים שאלה שלא ענה לי עליה.
- למרות חשיבותה של הדעת יש להיזהר שהדעת לא תכתיב את הגבולות כי אם הדעת תכתיב, נישאר בגבולות הידוע, האמונה לא תמריא ולא תיקח אותנו למחוזות חדשים. ללא התרחבות מתמדת למחוזות חדשים אנחנו נופלים לסטגנציה שהיא תהליך ממית כמו כן. אלוהים הוא חדש תמיד ובאותה נשימה הוא לא משתנה, הוא אינסופי, נאמן תמיד לעצמו בעבר בעתיד ובהווה. אם ייצור כלשהו יגיע לרמה כזו של שילוב דעת ואמונה, יהיה לאחד עם אלוהים.
אלוהים הוא שיצר ויוצר הכל באמצעות האמונה והדעת שלו, עם זאת הוא נותן לאדם להיות שותף איתו בכך, לכן הוא גם מניח לאדם לטעות. האמת היא שהאדם טועה כל הזמן כי ידיעותיו אינם מספיקות אפילו כדי ליצור ולתחזק לארך זמן את המציאות הסובייקטיבית הקטנה של עולמו הפרטי. ואולם כאשר בני האדם בוחרים במודע להיות שותפים פעילים במציאות שאלוהים יוצר בעבורם כל יום מחדש, כאשר אנחנו מקבלים את האמיתות שלו ומאמינים בהן איתו, אנחנו נעשים שותפים למה שהוא עושה בנו ואף למעשיו חובקי העולם ויוצרים את המציאות ביחד איתו.
יחד עם זאת יש לזכור כי אלוהים ומלאכיו אינם הכוחות הרוחניים היחידים ביקום, וכי האדם יוצר את המציאות שלו בהתאם לכוח הרוחני שאיתו הוא בוחר לעבוד ואיתו כורת את הברית (האמונה והברית באים תמיד יחד. כולנו כורתים בריתות כל הזמן).
לגבי השאלה אילו כחות רוחניים יש, כיצד הם פועלים, מה ההבדלים ביניהם, כיצד אנחנו כורתים בריתות רוחניות באופן אוטומטי כל הזמן, איך כורתים ברית (או חותמים על הסכם) באופן מודע ואיך יוצרים קשר מודע עם כוח רוחני זה או אחר, ניתן לפנות לפוסט שעוסק בנושא: כאן.