והדרך לירושלים.
(1570 מילים)
אפשר לאפיין את הקיום בשני מצבי צבירה: אינרטי ויוזם. במצב האינרטי אנחנו פועלים לפי מה שהוכתב והשתרש בהכרה על ידי ההורים, הסביבה, האופנות, ההרגלים, הטַבּואִים, הפחדים או המאוויים והחלומות שפעם חלמנו ונשארו טבועים בהכרה. המצב האינרטי מנתב את האדם בדרך סלולה, מוכרת, ידועה מראש, שאין בה הרבה מקום לייחודיותו האינדיבידואלית.
אופן הפעולה האינרטי נועד להקל על הקיום וגם לשכלל אותו, הרי אם תרצה לטגן חביתה לארוחת הבוקר למשל, טוב שיש אופן פעולה מובנה וקבוע מראש ולא צריך כל בוקר לחשוב מחדש היכן הדברים מונחים וכיצד להפעיל את הכיריים. אופן החשיבה המובנה מאפשר גם לבנות את הנסיון והידע האנושי נדבך על גבי נדבך. על ידי כך שבני אדם צועדים בעקבות מחשבותיהם של אחרים ומקבלים את מסקנותיהם בלי שצריך לבדוק ולהוכיח אותם כל פעם מחדש, אפשר להוסיף תובנה חדשה על מה שכבר ידוע וכך להגיע להישגים אליהם האדם הבודד לא יגיע לעולם.
אולם לקיום האינרטי יש חסרונות שאופן החשיבה היוזם בא למלא. מעל הכל, הקיום האינרטי הופך בעייתי כשרוצים לחיות חיים רוחניים כלשהם. אמנם ישנן דרכים רוחניות אשר קיימות כבר במאגר הנסיון האנושי: קבוצות רוחניות, דתות, שיטות למודעות ושיפור עצמי, כל אלה מתקיימים במצב הצבירה האינרטי, כלומר הם בנויים על תורות ומסורות קיימות וסלולות, ואלה נחוצים. אולם בלב ליבו של העולם הרוחני יש חופש, יצירתיות, חד פעמיות, הווה ייחודי, וכדי לחיות את אלה יש צורך במצב הצבירה היוזם. מצב הצבירה האינרטי קל ונוח יותר, אינו דורש אקטיביות רבה, לעומת זאת המצב היוזם איננו קל לכן רבים נרתעים ממנו. אין שם על מה להישען, אין אדם אחר, אין דברים קבועים, ברורים מראש, אין אוטוריטה, במצב קיצוני ניתן שם גם לאבד את השפיות.
במוקד המציאות החד פעמית, הייחודית, החיה (היא חיה עכשיו בניגוד למה שהיה בעבר ויהיה בעתיד, כי מה ששייך לעבר מת, מה ששיך לעתיד עוד לא נולד) ישנה תודעה שיזמה ומנהלת את כל זה והתודעה הזו היא אלוהים. אלוהים מעוניין לקדם את ברואיו לעבר האחדות החד פעמית, בלתי מחולקת של המציאות העכשיווית החיה שלו, לכן סלל גם דרך ותורה שמובילים אליו. הדרך והתורה הכרחיים כי שום אדם ואף ייצור לא ימצא את הדרך לשם בלי זה. אך הדרך והתורה הם רק סמל, הצבעה על משהו אחר ולכן יש פה סכנה.
את ה'תורה' הזו אפשר להמשיל לשלט שמכווין נגיד, לעיר ירושלים. השלט איננו בשום צורה ירושלים, והמילה הכתובה 'ירושלים' רק מסמלת את הדבר כשהיא עצמה איננה הדבר כלל. השלט הינו כלי חשוב להתמצאות בלבד, ורגע אחרי שקוראים אותו ומיישמים את הוראתו אפשר לשכוח ממנו ולהמשיך הלאה. כך היא תורת אלוהים הכתובה, או תורתו הנמסרת בעל פה או זו הנלמדת בשיעורים ודרשות.
מאחר שבליבה של התודעה קיימת מציאות ייחודית, חד פעמית, הרי שעל ההולך ללמוד להתהלך בתוך מציאות ייחודית זו וכל ה'שלטים' המילים וההסברים לא יחליפו זאת בעבורו. עליו גם ללמוד לחיות שם באופן מתמיד, יומיומי (זו היא העיר ירושלים עצמה שמעבר לשלטים), לא כמי שלרגע פותח את הדלת, נבהל, וחוזר לחיקה החמים והנוח של צורת המחשבה האינרטית.
אמנם בתחילה נדמה שיש כאן מעין סתירה, כי המתהלך המתחיל מאוד זקוק ל'שלטים' ולהסברים כפי שאדם שמעולם לא היה בירושלים צריך הכוונה כשהו בדרך לשם. אולם אז הוא מגלה (אם הוא כנה עם עצמו) שדבקות בתורה, בדרך, בהוראות שניתנו מראש, אינם מביאים אותו אל האחד הייחודי שהוא התכלית, אלא אל המקום ההפוך. בלי התורה אי אפשר להגיע, אבל התורה כשלעצמה לא תוביל לשום מקום של ממש כי עצם קיומה סותר את התכלית, סותר את החד פעמיות שבמצב ה'יוזם'. היעד, התכלית, זה מקום פעיל, חי. השלט הוא דבר סטטי, מת.
יש צורך בשילוב נכון של השניים והשילוב הנכון הוא לימוד ושינון של ה'תורה' ביחד עם דו שיח פעיל, מתמיד, חי, עם התודעה העליונה (חי במובן שהוא לגמרי בזמן אמיתי והוא משוחרר מציפיות, דעות קדומות, קיבעון מחשבתי). אפשר לקרוא לדו שיח זה תפילה – תפילה שאיננה מתוך טכסט מוכתב מראש אלא היא בפשטות דו שיח שמתוך מערכת יחסים חיה ואישית עם המקור החד פעמי ייחודי של הקיום, והיא זו בלבד שמביאה ליישום אמיתי של ה'דרך' – דהיינו לחיים.
יחד עם זאת חשוב ללא הרף לשים את הדו שיח שתואר בגבולות המגוננים של הדרך הסלולה – של התורה המוכתבת – דהיינו להסתכל מדי פעם במפה ובשלטים שעל הדרך, כי עם תפילה בלבד קל ללכת לאיבוד. יש לזכור כי כשם שאלוהים הוא אינסוף חופשי ובלתי מוגבל, כך הוא ספציפי ומדוייק מאוד. לא כל מקום חופשי או אינסופי הוא אלוהים, יש מקומות שהם סתם אינסוף של כלום ושל חושך, לכן יש צורך שלצד המחשבה היוזמת, החד פעמית, בזמן אמיתי, בהליכה עם אלוהים, תהיה גם מחשבה ביקורתית שנעזרת ב'תורה', וכדאי גם לזכור שאלוהים ידע מראש שבני אדם יזדקקו לתורה ולכן הוא יצר אותה במיוחד בעבורם מראש. לכן כשמשתמשים בתורה, בהסברים והנחיות, יש גם לדאוג שאלה ניתנו מאלוהים או מאדם שאלוהים מינה ולא מגורם אחר.
אנסה לסכם את הנסיון שלי בהליכה מרתקת זו ולומר: הדרך המובנית, התורה, ההנחיות שניתנו מראש, הם הקרקע היציבה שעליה אני מתהלך, הבסיס, בלעדיה הייתי נופל לתהום, מאבד את שפיות דעתי, כי אינני מסוגל להיות במקום החד פעמי בלי שיש לצידי איזה פיגום שבו אני יכול לאחוז. בעזרת התורה/הפיגום באפשרותי לערוך השוואה מתמדת בין דברי התורה לבין החיבור החד פעמי\חופשי שיש לי עם התודעה האין סופית ולוודא שאין בין השניים סתירה אלא התאמה מבחינת ההגיון (כאמור, מבחינה מהותית אין התאמה בין התורה המתה לבין אלוהים החי – להיפך, הם סותרים זה את זה. ההתאמה שכן יש ביניהם צריכה להיות התאמה של מבחן ההגיון!
לדוגמא: אם על השלט בדרך, כתוב שאני על הדרך לירושלים עיר הבירה של ישראל והנה הגעתי לעיירה קטנה, כפרית, ללא מבני ציבור, אזי ההגיון אומר כי יש לשוב ולבדוק האם אכן הגעתי לירושלים, כי סביר להניח שטעיתי בדרך או שהמקום הוא רק אחד מהמקומות שבדרך ועלי להמשיך הלאה. שים לב: אם הגעתי לירושלים האמיתית, אני בפירוש רואה ששום שלט עד עתה או מעתה, לא יכול להעניק את החוויה האמיתית של העיר עצמה ואולם אני גם מבין שהשלטים יכולים לתת כלי לבחינה הגיונית ולביקורת על החוויה שאני חווה בזמן אמיתי, גם בזמן שאני כבר בתוך ירושלים.
הסכנה בשלטים בתחום הרוחני היא כי אנשים נוטים לחשוב שהשלט הוא הוא הדבר ואז נשארים על יד השלט סוגדים ומהללים אותו וממציאים עולם שלם, מדומיין, של חוויות סביב ובעקבות השלט, בה בשעה שמדובר בחתיכת פח וצבע עליו. כדי שההליכה תהיה חיה – שיהיו בה חיים ותהיה מחייה – עלי להתהלך במקום החד פעמי שתואר ושם להיות בדו שיח מתמיד (תפילה), כי רק שם, במקום החד פעמי ייחודי הזה, אני גם מקבל הוראות הנחיות והגנה בזמן אמתי, אך בעיקר, אני מקבל השראה (רוח) שללא הרף משתנה, ללא הרף זורמת, מפליאה, מפתיעה, משחררת, יוזמת, מחדשת, נוגעת באינסוף, ללא הרף נוגעת באהבה (אי אפשר לאהוב בלי לשחרר לגמרי, לגמרי לזרום, להביא ללא הרף את החדש והגאוני, לגעת באינסוף, אך רק אלוהים הוא המקור של כל אלה). לעיתים ההליכה החיה הזו ממש לא מובנת, קשה לעיכול, לגמרי חדשה, אינה תלויה בדבר אלא רק ברוחו החופשית של הריבון שבו אני מתהלך, תלויה ביהוה.
ההליכה במקום החד פעמי שתואר כמוה כהליכה על חבל על פי תהום. להכרה האנושית ה'טבעית' ה'רגילה' זה נראה חריג, לא מובן, כמעט מטורף, מפחיד, חסר אחיזה. זאת כפי שאולי חש גוזל נשר שפורש כנפיים ורוצה לעוף בפעם הראשונה אך נדמה לו שאין אחיזה בשמיים ורק התהום מחכה לו למטה. אז התורה מנחמת שומרת את פורש הכנפיים העולל כאומנת, כאם שעוטפת את ילדה הקטן בזרועותיה המגוננות, (כולנו, בני האדם, תינוקות, כי גם אם אדם חי 120 שנה – במונחי האינסוף הוא עדיין עולל), אז פסוקים, מצוות, הוראות, הנחיות, סיפורים מתוך התורה הכתובה עולים מעצמם בהכרה שמתרגלת אותם. שים לב: את השלטים הפיזיים בדרך לירושלים הציבו במקומות שידעו מראש שאנשים יזדקקו להם – כמו בצומת דרכים למשל. כך גם אלוהים עושה למען האדם שבכנות הולך בדרך אליו – הוא נותן לו חלק זה או אחר של התורה בדיוק ברגע שהוא זקוק לה. הנה כמה מאלה שלא פעם משמשים אותי בדרכי ועולים בהכרתי מעצמם ברגע שאני זקוק להם:
"כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ. עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ פֶּן תִּגוֹף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ."
"גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמוּנִי" (שבטך ומשענתך הם התורה, גיא הצלמות הוא המקום שבו לרגע איבדתי את הדרך ואני מחפש איזה שלט שיורה לי את הכיוון מחדש).
"אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרִי. עֶזְרִי מֵעִם יְהוָה עוֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ אַל יָנוּם שׁוֹמְרֶךָ. הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל. יְהוָה שׁוֹמְרֶךָ יְהוָה צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ, יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה. יְהוָה יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע, יִשְׁמוֹר אֶת נַפְשֶׁךָ, יְהוָה יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם."
"מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי. מֵאוֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי. נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי."
דברי התורה כפסוקים אלה, מתארים בצורה מאוד מהימנה את החיים בתוך\בחברת המקום החד פעמי, ייחודי, אולם רק לקרוא ואולי אף להתלהב מהנקרא כמוהם כלשמוע תאורים, מחקרים, הנחיות, חוויות מפי אנשים מנוסים, על זוגיות למשל, אולי אף להתלהב מהדברים – בלי להתנסות בפועל. כדי להתנסות, כדי לחיות את הדבר, צריך לעזוב רגע את התיאורים והתאוריות ולקפוץ אל תוך הדבר עצמו, לא רק לרגע, כמי שיוצא לדייט קצר ומיד חוזר לביטחון המדומה של הלבד, אלא להפוך זאת לדרך חיים. ואולם גם מי שנמצא בזוגיות אמיתית, יומיומית (לא באינטרנט) טוב יעשה אם יקשיב מדי פעם לדברי חכמה בנושאי זוגיות וישכיל להיעזר בנסיונם של אחרים.
ללכת בנאמנות בתוך זוגיות חיה באופן מתמיד, יומיומי, יש עדיין כמה שמוכנים, ואולם מי מוכן לחיות כך את הרוח? מצד אחד לאמץ את התורה ולשים אותה כבסיס תחת הרגליים, יחד עם זאת לחיות את הרוח באופן החד פעמי ייחודי שלה, כל יום מחדש? וגם אם אתה נכשל, לחזור ולנסות ולהתעקש, שוב ושוב ושוב, להתהלך שם כמו שמתהלכים על חבל דק, תלוי בין שמים וארץ, בלי פחד (כשהמתהלך האמיתי נופל – והוא נופל כל הזמן – אלוהים תופס ומחזיר אותו בעדינות לחבל שלו), ללמוד לעוף, אינסופי, בחלל הרחם האהובה, להיוולד ללא הרף, שוב ושוב ושוב, יום יום מחדש? מוזר, כמעט אף אחד.