(860 מילים)
(בהמשך לפוסט הקודם, הינה עוד פוסט יומרני להחריד, חסר בסיס עובדתי, לא מתכתב עם שום תאולוגיה שידועה לי, כתיבה שהיא בבחינת התאבדות ספרותית.)
במשך ימים, חודשים, אני יושב, מנסה לעקוב אחרי צורת המחשבה שלו, אחר זוויות הראיה, ולא תמיד מצליח, וההתבוננות הזו מרתקת אותי. צורת המחשבה שלנו, המובנית בעולם הזה כל כך שונה. למשל, כשאני מקבל משהו, כשיש לי משהו, הרי אני נוטה להשתמש בו, להפיק ממנו את מירב ההנאה והסיפוק לעצמי, אבל אלוהים לא ממהר להשתמש במה שיש לו. אינספור אוצרות, מיליארדי מיליארדים שמשות ובכל אחת מהם כמויות אנרגיה דמיוניות. הוא לא עושה עם רובן שום דבר! מניח למליארדי הגלקסיות להסתובב, לבעור ולכלות. טריליוני מגה טון של אנרגיה שסתם מתפזרת ביקום…
אלוהים הוא מין סגפן מוזר כזה. כשהוא מחליט להיראות הוא בא בדמות כבשה דווקא, יושב בצד, מדבר בשקט. רבים מתחנפים אליו כי יש תחת ידו אוצרות דמיוניים, אבל אז כשקצת מכירים אותו מתרחקים במהירות כי הוא לא עונה לציפיות. הוא מלך עשיר שמתרועע עם קבצנים. זה לא נתפס, זה לא מתקבל, זה לא ברור. לא שהוא קמצן, להיפך, כל מה שהוא לא צורך הוא מפזר. יש לו מין מזרקה כזו של שקלים שעפים לכל הכיוונים ולא חוזרים יותר. הוא לא מנסה להפיק מהם תועלת, הוא לגמרי שווה נפש כלפיהם.
מצד שני הוא לא פרוש, הוא לא נזיר בודהיסטי או נוצרי, הוא לא אחד שחומר לא מעניין אותו, הוא לא מתנזר מעיסוק בחומר, להיפך, הוא מאוד מתעניין בכל ההיבטים החומריים ודואג שכל אחד מהם יהיה בדיוק כפי שהוא רוצה. הוא בודק וסופר את כל מיליארדי השקלים האלה שנובעים בזרם אינסופי, במדויק. למעשה הוא אבי אבות מנהלי החשבונות הדקדקנים. הכל מחושב אצלו עד למספר דמיוני של ספרות מימין לנקודה העשרונית, אף שקל אחד לא עף לו סתם בחלל בלי שהוא יודע לאן ובאיזה כיוון. אם מי מעבדיו ייקח לעצמו אפילו שקל אחד בלי רשות, מיד, בחומרה, יוגש לו חשבון עם ריבית דריבית. אבל מה הטעם? אני שואל אותו והוא לא מסביר. אני מבין שהסברים לא יועילו. אפשר להבין בלב לא בשכל, שבכל זאת יש בזה טעם. טעם מוזר, נשגב מהבנה אנושית. טעם עילאי.
אבל למה? (אני חוזר לצורת מחשבתי האנושית) יש לך כל כך הרבה ואתה לא משתמש בזה, זה סתם מתפזר, למה אי אפשר להנות קצת, בשביל מה זה קיים? והוא לא עונה, רומז לי בכך שאני יודע את התשובה אבל מתעקש שוב לנסח שאלות בשפת בני אדם. רומז שנמאס לו מהנדנוד האינסופי של בני אדם שלא רוצים להבין את שפתו ומתעקשים לדבר בשפה שבעזרתה אי אפשר להבין.
בכל זאת ובסתירה מוחלטת לנטיה שלו לפזר, יש דברים שהוא אוגר. הוא כמו גדול האספנים המשוגעים לדבר, אוגר כישרונות, מעשים טובים, ביטויי אהבה, אמונה, תפילה, דברים כאלה, ואסור שאחד מאלה, שלהם הוא מצפה, לא יתקבל. אסור. הוא אוגר וצובר אותם כמו אספן גרוטאות מכור. הוא לוקח אותם למגרש האוצרות שלו, גם אם הם חלודים, פגומים, בקושי מזוהים, הוא לוקח הכל. ממיין מקטלג, מבריש, מנקה, מתקן את מה שאפשר לתקן ומניח את זה ממוספר על מדפים אינסופים בארכיון היכל התהילה שלו.
בשביל מה אתה אוגר את כל זה? תראה איזה ערמות של דברים? סתם מונח על מדפים? מצד אחד אתה מבזבז אוצרות אגדיים מרהיבים מצד שני אתה אוגר פחים חלודים? אבל גם כאן הוא לא ממש יענה (איכשהו יענה, אבל בשפה שאי אפשר פה לתרגם.) רק מוטב שתדע שכבן אנוש אוי ואבוי אם היתה לך הזדמנות להוציא אל הפועל משהו מהדברים האלה שהוא אוסף ומחבב ולא הוצאת לפועל, שמנעת ממנו לאסוף את הפרי של אותם הדברים ולשים על אחד המדפים שלו. הוא ירגיש שרימית אותו, הוא יתעצבן, הוא יחמיץ לך פנים.
בכל זאת אני מאוד אוהב אותו. הוא מיוחד, לא דומה לשום דבר 'רגיל'. ככל שאני לומד את צורת המחשבה שלו זה נעשה מהנה יותר. אבל אז, מיד, אני צריך לוותר על הכיף, לתת לו את זה שיאחסן על אחד המדפים, אחרת הוא מפסיק לשחק!
אינספור אפשרויות יש בעולם ואני מנסה להיות כמוהו, לנטוש את הכל רק כדי ללמוד את השיעור הקפדני, המסוים, שהוא מבקש ללמד אותי. אינספור בילויים יש בעולם והוא רוצה שרוב הזמן אעבוד בשבילו. אולי אח"כ, אפשר בילוי קטן נחמד, זהו, מחר בבוקר חוזרים ליום עבודה ארוך ומתיש. אפילו יום השבת הוא יום עבודה. עבודה רוחנית, לימוד, תפילה וחשבון נפש.
אינספור נשים יש בעולם, אבל הוא רוצה שאזניח את כולן, אתן להן להתבזבז, אתעלם מהן ואקדיש את עצמי לאחת, ואיתה במקום להנות אני צריך רוב הזמן שוב לעבוד.
זה לא פשוט, זה נראה די תובעני, גם בגן עדן איני חושב שיהיה שונה. המוסלמים אולי יקבלו את שבעים הבתולות שלהם אבל אנחנו לא! ומי שלא יסגל את צורת המחשבה המוזרה שלו עוד בעולם הזה, מי שלא יסגל את דרך ההתנהלות האחרת, גם בעולם הבא לא יהיה לו שלום. אולי יהיו לו בתולות, אני לא יודע, אבל זה לא אומר שיהיה לו שלום.