(988 מילים)
את הסיפור הקצר שלהלן כתבתי לפני שנים, בזמן שהייתי במצב אישי לא פשוט. התיאור הוא משל והנמשל הוא קהילת המאמינים ומה קורה בקרבם בזמן שהמלחמה הגדולה מתרחשת.
התיאור לא מתייחס למלחמות ישראל הפיזיות ולמלחמה האחרונה שמתרחשת במחוזותינו, הוא מתאר את המלחמה הרוחנית בלבד ואת הנוטלים בה חלק.
אמצע מלחמת העולם הגדולה. בֵּן גולמן גויס בחופזה ועבר אימון בסיסי במחנה טירונים כמעט ריק. כשסיים הובהל למל"מ (המרכז לאימון מתקדם) – מיתקן ובו כיתות לימוד מרוהטות וממוזגות, מחשבים, מקרנים וכל אמצעִי הוראה שניתן להעלות על הדעת. בנוסף היו שם מטווחים, אזור לתרגול לוחמה בשטח בנוי, מרכז צלילה, מסלולים לנהיגת שטח ועוד. למרות השפע בציוד חומרי ניכרה שם הזנחה וניכרו מחסור בתחמושת חיה ובכוח אדם. רוב כוח האדם נמצא בחזית, נאמר לו, והמצב שם קשה. טיבו של הקושי התברר לבֵּן רק מאוחר יותר ובינתיים היה ניזון מאמצעי התקשורת שדיווחו על הישגים וניצחונות למרות הקושי. יום אחד פגש בפצוע שהגיע מהחזית והבחין בעיניו הכבויות, באימה, בסבל, ובפצעיו שלא טופלו. לצידו הופיעו המסבירים והמרפאים-מרדימים והחלו לפעול בהתלהבות. תפקיד המסבירים היה לצייר לבֵּן את מצב הקרבות בוורוד ותפקיד המרפאים-מרדימים היה לרפא את הפצוע במילים יפות. הם מדרגות הפיקוד, אמרו טירונים ספורים נוספים שאכלסו את המתקן לצד בֵּן, ושכחו את מה שראו. בֵּן הבין שלא חוסכים באמצעים להסברה.
בֵּן היה פטריוט, נלהב לשרת את ארצו. גם אילו ידע את תמונת הקרב האמיתית ואיזה מחיר הוא עתיד לשלם, היה מתנדב ליחידה המובחרת. עתה התעתד לעבור אימון 'מתקדם' אך לא כך היה, הוא לא עבר את ההכשרה לה היה זקוק. יחד עם זאת גאוות היחידה נישאה שם בפי כל, זה היה ראוי להערכה. מאוחר יותר, כשהשתתף בקרבות, כשנלכד בפינת רחוב וצחנת צמיגים בוערים ובשר חרוך הכו באפו, כשברח מבניין מנופץ בו בוּדדו חבריו, נפצעו או נהרגו, ראה שנוסף לגאווה הייתה גם זחיחות. הם היו מעונים בלי שנתנו את הדעת, כאילו קרב הזוועה מתרחש במימד תודעה אחר ממנו הם מעדיפים להתעלם. העולם פגום, היו אומרים בחיוך סלחני, כדי לתרץ את המציאות והפער בינה לתיאורי המסבירים, והוסיפו, אבל אנחנו שייכים ל'יחידה'.
בן נשלח לחזית, בכל אופן כך הוא סבר. בפועל הגיע למרכז השליטה. כאן תשתתף בלחימה, אמרו לו. תחילה תמזוג תה ובשאר הדברים תתנסה תוך כדי. תה? חשב בֵּן, הרי מלחמה משתוללת.
הוא הגיע לאולם מרופד כורסאות ושטיחים שבו מכשירים אלקטרוניים רבים, מסכי מכ"מ ומחשב תלויים לכל אורך הקיר ועליהם מוקרנים תרשימים מפורטים, צבעוניים, מפות ומצגות. הוא התרשם מלוחות הבקרה והנורות הצבעוניות שהבהבו, ניסה לחקור מה מקרין כל מסך ומה עושים הכפתורים אך לא ממש הבין.
יום אחד, והוא עדיין נבוך, בזמן שהיה במטבח והכין את התה ניגש איליו מישהו ואמר בחיוך:
חבל, אתה סתם לוקח ללב את המלחמה הזאת. בא ואראה לך איך זה מתנהל.
הם הלכו לחדר אחר שאליו התנקזו חוטים לרוב שהגיעו מהאולם המרכזי. החוטים התחברו למחשב נייד קטן והבחור הסביר לבֵּן כיצד הוא מעביר למסכים שבחדר ולמכשירי הקשר תמונות ודיווחים כרצונו ולפי מיטב הדמיון. בֵּן הזדעזע, אחר כך ניסה להבין, האם כל המלחמה הזאת מדומיינת? לא, במו עיניו פגש פצועים והלומי קרב ושמע מפיהם סיפורים נוראים, פיזיים לגמרי. הוא רץ למפקד הבסיס לדווח על סוכן מטעם האויב שמטעה את צמרת הפיקוד בנתוני שווא ובתמונות שלא היו.
אה אלישע? אמרו לו בחיוך, כן, הוא קצת משונה, אבל בחור טוב. אל תדאג, הוא לא מצליח לשבש כלום.
אבל ראיתי את כל החוטים שמחוברים מהמסכים למחשב הנייד שלו, חשב בֵּן, מה כאן קורה?
בסופו של דבר החליט שעליו לצאת ולחפש את שדה הקרב בעצמו, אם קיים כזה, ואם לא מהיכן מגיעים הפצועים? ממילא, לא הרחק משם, היה שומע הדי ההתפוצצויות ורואה הבזקי אש. בתום הליכה קצרה הגיע לעיר שרופה ומופגזת ופגש בחברים ליחידה שניסו להתבצר בבניין קומות מחורר כדורים. מרגמה ניצבה על הגג ובחור אחד ניסה לנחש לאן להשיב אש.
אולי המפקד יודע לאן לכוון, אמר לו בֵּן, בוא נחפש אותו, היכן הוא אמור להיות?
למטה, בחדר, אמר מפעיל המרגמה האמיץ.
בֵּן ירד. המפקד ואחרים שיחקו בקלפים.
מה אתם עושים? התפרץ, לאן אנחנו יורים?
מצפון תיפתח הרעה, סיכם המפקד, שלף קלף והוסיף, זכור, הכל שייך ליחידה והשליטה שייכת לי!
בֵּן רץ לגג וצעק מבין רעמי התפוצצויות שהחלו נוחתות מסביב, לצפון – אש.
איש המרגמה טען וירה למקום לא ידוע ב'צפון'. בתגובה נחת מטח של פגזים מכוון להפליא. שניהם נשכבו אך איש המרגמה נפגע קשה מרסיס, חיכה להפוגה ועזב את המקום, מדדה. בֵּן שניצל בנס שב לחדר הפיקוד.
המפקד, המצב למעלה קשה.
אנחנו עסוקים, אמר המפקד, תנסו להסתדר.
הוא רץ חזרה, טען, ירה והתגובה שוב לא איחרה לבוא. מטח חדש החל נוחת והוא נַס בלית ברירה אל החדר.
יש בעיות המפקד, התפרץ, ראשו מדמם מרסיס שחדר לקסדה ובנס לא חדר לגולגולתו.
פגז שרק לפתע, חדר דרך החלון והתפוצץ אל הקיר.
להתפזר, צרח המפקד וכולם מיהרו לצאת. בֵּן החל להתרוצץ בחדרים אך היכן שהלך רדפו אחריו הפגזים, כאילו מישהו הניח עליו כוונת והחליט לחסל אותו בכל מחיר. הוא נבהל מאד.
עזרו לי, צעק, אך אף אחד לא ידע איך.
הבניין החל מתמוטט.
הפצועים, צרח בֵּן, הוא נזכר באלה שלא היו מסוגלים להתפנות בעצמם וקובצו באחד החדרים.
צריך לעזור להם, צעק בחזרה המפקד, אני הולך למרכז השליטה לבקש סיוע, שם ניפגש. בן נזכר במסכים המחוברים למחשב הנייד בחוטים.
כל מי שיכל רץ עם המפקד הרחק מהבניין המתמוטט. בֵּן רץ פנימה אל חדר הפצועים, העמיס את אחד מהם על גבו וניסה לצאת. הפגזים המשיכו לעקוב אחריו, עד שלבסוף הוא התייאש. כוחותיו אפסו. דם רב כיסה את פניו עד כי לא ראה יותר. הוא גישש את דרכו, יצא לרחוב והתמוטט. החייל שעל גבו נאנק מכאב שעה שנפלו ונשכב לצידו. בֵּן לא היה יכול לזוז יותר.
ימים עברו תוך ייסורים, אך הדי הפגזים הלכו והתרחקו. יום אחד הצליח לאסוף טיפת כוח ולמרות הרעב, הצמא ופצעיו שהזדהמו, באופן על טבעי, זחל וניסה לצאת מהעיר. במרחק שני רחובות נפרש שדה ומין רובוט התהלך שם, גבו אל בֵּן ומין שלט רחוק בידו, כמו זה המשמש לניהוג מכוניות צעצוע. כשהרובוט לחץ על כפתור המריאו טילים לכיוון מטרה כלשהי בקול לחישה שורקני. בכל מקום שטיל נחת נפער באדמה בור שקבר בתוכו את בני האדם שהיו במקום. בֵּן קם ובכוחותיו האחרונים התגנב אל מאחורי הרובוט העוין והנחית מכה על ראשו בכת הרובה שעוד היה על כתפו (כדורים לרובה לא היו). הרובוט הושלך לארץ התפרק ונדם. הס הושלך מסביב.