(1875 מילים)
אחד האתגרים הגדולים שלנו במאה העשרים ואחת הוא להביא את עצמנו לזוגיות מאושרת וליצור משפחה שתביא פרי טוב לאלוהים ולעולם. לעיתים קרובות נראה שבכוח הנושאים האלה לקבוע את אושרינו בכלל, בכל זאת רבים מאיתנו במהלך חיינו מצליחים במשימה זו רק במידה חלקית או לא מצליחים בכלל. לעיתים אנחנו מאשימים את אורח החיים המודרני, את אובדן הערכים ואובדן המסגרות המגוננות, אולם מחקר היסטורי מגלה שבעבר לא היה יותר טוב מהבחינה הזו, עצם העובדה שזוגות בעבר כמעט לא התגרשו לא אומרת שהם הצליחו לבנות זוגיות מאושרת. אם התנ"ך הוא מקור לעדות הסטורית הרי שאפשר ללמוד משהו מן העדות הזו גם לגבי זוגיות, ואם התנ"ך הוא גם ספר חכמה הרי שהעדות ההיסטורית בנוסף למוסר החכמה הם רבי ערך.
מראש, מיום הבריאה, תפקיד הברזל (אחד מתפקידיו) הוא לתת ביד האדם חומר גלם לתעשיה ויצירה, תפקיד המים להרוות צימאון, תפקיד העץ להעניק פרי וצל ותפקיד האשה להיות עזר לבעלה לציית וללכת אחריו. תפקיד האיש להנהיג את אשתו בדרכי אלוהים ולאהוב אותה, כך הם הדברים לפי התנ"ך, אולם מאז הנפילה מגן עדן כל העניין השתבש.
החטא בגן עדן היה חטא מיני קודם כל, והרי אדם וחוה לאחר החטא מיד התביישו והסתירו את אברי מינם, ומדוע הסתירו דווקא שם? גם ברית המילה שאלוהים ציווה את אברהם מרמז כי החטא בבסיסו הוא מיני ולכן יש שם עורלה שצריך להסיר כדי להיטהר ולחדש את הברית. החטא בבסיסו הוא מיני דהיינו: האשה בגדה בבעלה והאיש בגד באשתו, הברית הזוגית ביניהם השתבשה באופן עקרוני ותפקידיהם שנועדו מראש כדי לברך זה את זה, התהפכו עליהם לרעה. האשה לא יודעת ללכת בעקבות בעלה והאיש לא יודע להנהיג אותה ולא יודע לאהוב. ובכן, כיצד מתקנים? כדי שישובו למעמדם המקורי בגן עדן על האיש והאשה בין השאר להבין את תפקידם המקורי ואיך מערכת היחסים ביניהם צריכה להתנהל על פי טבעם הבראשיתי ורצון אלוהים.
האיש והאשה אינם שווים בתפקידיהם, מאז בריאת העולם לא נשלחה אשה לפרוץ דרך מבחינה רוחנית, לא מפני שהיא פחותת ערך אלא מפני שזה לא תפקידה. מאברהם משה ויוסף ועד היום ניתנו לנשים גם תפקידים רוחניים וניתנו מתנות רוחניות כנבואה ורפואה, אולם הן לא הובילו בפועל מהלך רוחני ממשי וגם לא יובילו אותו. לאשה תפקיד חשוב, האיש צריך להקשיב היטב ולשמוע דברים רבים דרכה, אילו יעשה כך יתברך מאוד, ואולם את ההובלה הרוחנית עליו לעשות בעצמו.
צפורה נולדה ליתרו כהן מדיין, אדם בעל שיעור קומה ובעל חכמה (על חכמתו לומדים למשל מהעצה הטובה שנתן למשה בזמן שהוביל את העם במדבר). את משה היהודי היא פוגשת על יד באר מדין, מתרשמת ממנו, מספרת את מה שעשה על יד הבאר לאביה והזוג נישא. מעט מאוד מסופר במקרא על חייו האישיים של משה ועל הזוגיות עם צפורה בפרט, אולם ניתן לשער כי עשרות השנים שמשה עשה במדבר, בין המדיינים, כרועה צאן, שינו אותו, את תדמיתו בעיניי עצמו ותדמיתו בעיניי הסביבה. הוא גדל כנסיך בבית פרעה, האדיר במלכי תבל באותו זמן. שכשהגיע לבאר מדיין, בברחו ממצרים, היה עדיין צעיר ומלא להט, איש שנועד לגדולות, חדור אמונה ובטחון בעצמו להביא צדק ואמת בין בני האדם ובמיוחד לעמו הרדוף. כך היה כשהיכה את הנוגש המצרי וכשניסה להפריד בין הניצים היהודים במצרים לפני שברח, כך היה ליד הבאר כשיצא להגנת הרועות המדייניות (בקוד ההתנהגות המקובל בין רועי הצאן הקדמונים, לנשים היתה זכות לשאוב מהבאר ראשונות, אך הרועים ההם לא כיבדו את הקוד ומשה יצא להגנתן). נקל להניח שאז, גם בעיני צפורה בת יתרו כהן מדיין הוא נראה מלכותי וכביר, אך מאז לא עשה מעשים כבירים ולא גר בארמונות מלכים, הוא רעה צאן במדבר. מלכתחילה חשה צפורה שיש באיש הזה פוטנציאל תמיר אולם מה נהיה ממנו מאז? והרי גם הוא עצמו הפסיק להאמין בעצמו וכשאלוהים בסופו של דבר קורא לו להוציא את העם מעבדות הוא מסרב, טוען שאיננו יכול. משה אז היה כבר בן שמונים! וצפורה מכירה אותו היטב מהחיים במחיצתו במשך ארבעים שנה ואולם היא התרגלה לרועה הצאן שנהיה.
בכל זאת הוא שונה מכל הרועים, קצת מוזר, והרי הוא לא נולד מדייני אלא להורים חדורי אמונה מבני ישראל וגדל בארמון המלך פרעה. נסיך מצד אחד, מצד שני מודע היטב (כנראה שגם דאגו להזכיר לו) למוצאו היהודי הנחות בעיני המצרים. במדיין הוא היה נוהג להתבודד עם הצאן בהרים, מגיע למקום מסויים, יושב בתוך הריק הנרחב, מהרהר, מהרהר. מנסה לשווא להבין את מהלך חייו. מה המשמעות של כל זה? ומה השתבש? כיצד ומדוע הקריאה שחש בוערת כל כך התהפכה עליו? ומה עכשיו? מה הוא יושב פה על ההרים הערומים המאובקים האלה? לצידו כבשים ועיזים, עסוקים בענייניהם השגרתיים היומיומיים – עם לא חכם במיוחד – היכן ולמי הוא ישפוך את ליבו ואת הגיגיו? לאן יפנה תפילותיו? למי הוא יזעק?
שוב ושוב משה מפנה את הצאן במעלה ההר, הר האלוהים לפי מסורת מדיין, אפוף האימה והסוד, הולך לשבת שם באיזו תצפית נידחה, להקשיב לרוח, להקשיב למדבר מתייבש מסביב. לבדוק שוב את נפשו, למלל אל בין השיחים הדלילים, אולי יום אחד ישמע שם משהו שונה, יקבל איזו תשובה? הוא מנסה להקשיב לליבו זה הבוער כבר שמונים שנה ומבחין, שנה אחר שנה, איך הלב הזה משתנה, מתעייף. לב שנבגד, ננטש, התרוקן, התייאש. עד מתי?
דווקא להר הזה הוא מוביל את הצאן למרות שאין מרעה רב על ההר ובוודיות שלמטה הצמחיה יותר עשירה. וצפורה רואה. ברגיל ידיה מלאות עבודה, יש ילדים לגדל, יש בית לדאוג ויש צאן שהולך ורזה. ומי זה האיש שאתו התחתנה? למה דווקא עם התמהוני הזה שאי אפשר להצביע על שום הישג שהשיג במדיין? מפני מה הוא הולך להתבודד ימים שלמים על ההר ודומה שליבו הולך וכבד?
ואז, יום אחד, בלא אזהרה, הוא בא ומספר שפגש את אלוהי אבותיו, צווה לחזור למצרים, להתגרות בפרעה שליט האימפריה הכל יכולה ולדרוש את שחרור עמו מעבדות, לא פחות. מאיפה זה בא לה? מה פה קרה? מאז ומעולם ידעה שהוא מוזר, אבל עד כדי כך? הנה הוא מראה לה כיצד הוא משליך את מטה הרועים שהופך לנחש, ואז אוחז בזנב הנחש וזה הופך בחזרה למטה, כאילו שזו ההוכחה שכוח האל אתו ותוכחת דבריו.
אבל צפורה הרבה יותר הגיונית, מפוכחת, והרי כל ילד מדייני יודע שלפרעה מכשפים וקוסמים כמו כן וגם הם יודעים להשליך מטות שהופכים לנחשים ולעשות מיני קסמים ואותות. ועכשיו, בגיל שמונים, משה שלה נזכר לשחזר את הטריק ההוא שבוודאי למד בילדותו במקדשים במצרים. ומה? עם המקל הקטן הזה הוא מתכוון להשליט את רצונו על המלך פרעה?
משה הולך ליתרו, הוא ממלא את תפקידו כלפי אבי המשפחה (למרות שהוא לא ילד, הוא בן 80) ומקבל את ברכת הכוהן לדרך, "אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים" הוא אומר (שמות ד' 18), אבל יתרו אדם חכם והוא מנחש שיש בדבר יותר מסתם ביקור קרובים. מאז ומעולם יתרו מעריך ומחבב את משה. יתרו יודע. הוא שומע, מכיר מקרוב את ההר הקדוש, את הר האלוהים וגם צפורה יודעת, אבל מה שהיא יודעת בלב ועם השנים העלה אבק ומה שהיא יודעת בהגיון מעשי, שני הדברים האלה מסובכים זה עם זה.
אך אין לה זמן להתחבט בשאלות, צריך להכין את המסע. היא מדיינית! מינקותה למדה לכבד את המדבר ולירוא. משה שלה לא נולד כאן אבל אצלה זה טבוע: מתחת לכל אבן עלול להסתתר הנחש שיכיש, ונגמר. כל מעידה על סלע, כל חתך, בכוחם לגרום זיהום שיתפתח לנמק ואז זה מוות עגום, איטי וחסר הילה. הלילות קפואים והימים לוהטים – פעם אחת לשתות מבאר מזוהמת, פעם אחת המזון שהם נושאים במדבר יעמוד זמן רב מדי בשמש ואם אוכלים בלא דעת, אין בית חולים, אין אנטיביוטיקה ודרכי המדבר שורצות שודדים. כל החלטה שלה לגבי מה לקחת לדרך ומה להשאיר יכולה להתברר קטלנית. היא צריכה לחשב כל דבר, ומה הוא חושב? שהיא הנערה בת השתים עשרה שפגש בזמנו על השוקת?
המשפחה יוצאת לדרך ואז בחאן הדרכים הנידח חששותיה מתאמתים בדיוק כפי שניבא לה ליבה. משה חולה ונוטה למות, נראה שלא יראה את הבוקר הבא. והיא, אנה היא באה עכשיו?
משה קודח, לא לגמרי בהכרה, ולרגע קט מצטלל ומבטיהם נפגשים. צפורה יודעת. הם דיברו על זה עוד לפני שיצאו:
'לא מלנו את בננו כל השנים' אמר לה טרם צאתם 'המילה היא האות לברית ביננו לבין אלוהינו, ואיך אלך עכשיו במצוות אלוהים, לדרוש את מימוש הברית בין ישראל בכור אלוהים לבין אלוהיו, ואני את בני שלי לא מלתי ולא מימשתי את הברית בעצמי? עלינו לעשות זאת עכשיו, עוד לפני צאתנו לדרך'. (סביר להניח שהבן המדובר היה כבר אדם מבוגר אולם זה לא משנה עקרונית).
'אתה לא נורמלי' אומרת צפורה 'אנחנו יוצאים למסע מפרך, מסוכן, אתה בן שמונים ובדיוק עכשיו הילד צריך לעבור את הניתוח הברברי הזה? הוא יהיה חלש, הוא יהיה חולה ומי יסחוב אותו אז? אתה? הפצע שלו יזדהם וימות לי הילד. אני יוצאת איתך למסע הלא הגיוני הזה וליבי כבד, ועכשיו גם את הבן אתה רוצה לקחת לי'?
'יקירתי, זה לא ניתוח ברברי, גם אני עברתי אותו ולא קרה לי שום דבר. אין ברירה, אנחנו עושים את הניתוח עכשיו, זוהי מצוות אלוהים'.
צפורה משנה את טון הדיבור: 'משה, אני מתחננת', ומתחילה לבכות חרישית 'אתן את חי, רק לא הילד! אין לך מצפון? אין לך לב'?
ומשה מוותר. הם יוצאים לדרך ללא הברית. ועכשיו, צפורה יודעת, והיא חרדה. ללא מילה מיותרת, ללא הסברים, היא לוקחת את הצור ומלה את בנה, במו ידיה, מיד במקום. היא לוקחת את הערלה שהסירה, נפשה סוערת כועסת, חסרת אונים. למה היא צריכה לעשות את מה שהיא לא רוצה!? היא שונאת שמכריחים אותה. היא משליכה את הערלה לרגלי בעלה:
'הנה שמח? סיכנת את בננו ועשית את אשתך כועסת. אני לא אוהבת את האל האכזר הזה שלכם, אבל הנה, עשיתם את זה. "חתן דמים אתה לי!" (שמות ד' כ"ה).
ומיד סרה הקדחת מעל משה והוא מבריא לגמרי. המשפחה יוצאת שוב לדרך בואכה מצרים בשליחות האלוהים בורא שמים וארץ להיות הכלי בידיו לשחרור עמו מעבדות לחירות. שחרור שהוא סמל ולקח שיזכרו מעתה ועד סוף הדורות. אבל בין משה לאשתו היחסים מתוחים, כמו רוב בנות חווה היא איננה באמת יודעת ללכת אחרי מנהיגה.
משה נרשם בדברי הימים כאחד המנהיגים הרוחניים הגדולים בכל הזמנים, פורץ דרך שהביא מהפיכה ערכית לעולם, את מהפיכת התורה המוסרית ששינתה את פני ההסטוריה. קשה להפריז בערכו של משה ובתרומתו לעולם ולעם ישראל, אולם לאשתו אין חלק, אין יד ורגל בכל המהפיכה הזו שחולל. במקרא היא לא מוזכרת לאורך כל סיפור היציאה ממצרים, מתן תורה בהר סיני והמסע לעבר כנען, וכאשר היא מוזכרת, כמו במקרה זה של משה שנפל בדרך למשכב, היא מוזכרת בהקשר של חוסר אמונה וחוסר בטחון בדרכו של משה.
משה לא מועלה על נס בשל כשרון מיוחד שהיה לו, הוא לא הערים על פרעה בחכמתו שלו ולא השתמש בתחבולות מלחמה שרקם. גם לא מוזכר ש'עשה מעשים טובים' או ש'למד תורה', משה (ושום גבר אחר) גם לא צריך להיות יפה במיוחד, מוכשר במיוחד, חכם, חריף, טוב או רגיש כדי להיות 'גדול' בעיני אלוהים, כל גדולתו של משה היא בכך שהיה כלי נאמן לגבורת אלוהים וחכמתו. אלוהים הוביל אותו בכל דבר שעשה, הכתיב לו כל מה שכתב, ומשה פשוט הלך אחריו באמת, בציתנות ואהבה. זה היה תפקידו של משה וזה תפקיד הגבר בכלל – ללכת אחרי אלוהים. ומאחר ומשה עשה זאת ללא פשרות, זכה בחסדו לגדולה ונעשה מבורך. אילו צפורה היתה באמת יודעת, אילו ידעה את הדרך לברכה, היתה נראית אחרת בתנ"ך ובכלל.
גם ציפורה ככל אשה, לא בהכרח צריכה להיות יפה, היא לאו דווקא חייבת להיות מוכשרת, חכמה, חריפה, טובה או רגישה אלא פשוט למלא את תפקידה. כפי שתפקיד הגבר ללכת אחרי אלוהים, תפקיד האישה ללכת אחרי בעלה. ציפורה היתה צריכה ללכת אחרי משה כפי שהוא הלך אחרי אלוהים בנאמנות ואהבה. אל לאשה להתנות את מילוי תפקידה בכך שהוא ימלא את שלו, במידה והוא לא ממלא את תפקידו היא לא צריכה להתכחש לאמונתה באלוהים בגללו אלא להתפלל למענו שאלוהים יושיע אותו תוך כדי כך שהיא ממשיכה לקבל את מנהיגותו. כל אחד מבני הזוג צריך למלא את תפקידו משום שזו מצוות אלוהים והדרך לשרת את אלוהים ולא משום שלדעתו הצד השני ממלא או לא ממלא את חלקו. כך יקיים את 'התורה' ויזכה בברכה.