(1910 מילים)
התנ"ך משופע בסיפורים וסיטואציות אנושיות המתארים מערכות יחסים. מערכות היחסים הם השדה בו נערכות ההתנסויות האנושיות ושם אנחנו גם ניצבים בסופו של דבר מול מבחני חיינו. אביא הפעם שני סיפורים המשקפים מערכות יחסים זוגיות. בשניהם הזוגות הם אנשים רגילים, לא גיבורי חייל או בני מלכים, אך דרך המסר האנושי שבסיפורם ניתן ללמוד שיעור מעניין.
הזוג הראשון הוא מנוח ורעייתו, זוג עממי משבט דן. סופר התנ"ך מדגיש את היות מנוח ואשתו אנשים פשוטים על ידי כך שהוא לא מעניק לאשת מנוח אפילו שם והיא נקראת בקיצור 'אשה'.
עוד לפני שניכנס לסיפור, אקדים משפט שיתן רקע לבאות ואומר כי גם האדם העממי נוטה ליחס לעצמו חשיבות וגם אם אין לו מעמד מיוחד או סמכות הוא רוצה לנהוג באדנות לפחות כלפי אשתו. האם זו תשוקה לגיטימית? האם לפי התנ"ך על הגבר להגביל זאת בעצמו? מהן זכויותיו ומהן חובותיו כלפי אשתו? ומצד האשה, על פי התנ"ך, מהן חובותיה וזכויותיה מולו? כיצד עליה לנהוג בסיטואציה כזו? בשאלות אלה עוסק הסיפור שלפנינו.
אשת מנוח היא עקרה ואנו יודעים כי עקרות בעת העתיקה היתה עניין קשה מאוד לבני זוג. יום אחד, נראה לעיני אשת מנוח דמות שהכתוב מכנה אותה "מַלְאַךְ יְהוָה" והיא מתבשרת מפיו כי תלד בן וכי הוא "יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים" (שופטים י"ג 5). המלאך מוסר לה בקצרה כמה הנחיות כיצד לנהוג בבן שייוולד, והולך.
לאחר המפגש האשה מספרת לבעלה את כל הקורות אותה ובכך מדגים סופר התנ"ך את השקפתו לגבי השאלה כיצד על אשה לנהוג כלפי בעלה. ואולם גם כאשר היא ממלאת כך את תפקידה, מנוח לא מסתפק בדבר שהיא מספרת לו אלא רוצה לראות ולשמוע את הדברים מאת המלאך בעצמו. הוא מתפלל ומבקש שאיש האלוהים שנראה לאשתו יבוא שוב ויסביר לו אישית את שצריך לעשות.
הכתוב מציין כי אלוהים נעתר לתפילת מנוח והמלאך שוב מגיע. ואולם גם הפעם המלאך בוחר להיראות רק לאשה כשהיא לבדה בשדה ולא לבעלה. ואז שוב מוכיחה האשה את נאמנותה וכניעותה לבעלה כאשר היא אפילו לא באה בדברים עם המלאך אלא משאירה אותו להמתין לבד בשדה, רצה למנוח אישה לספר לו כי בא המלאך ועליו לבוא לשאול אותו את שאלותיו כמו שביקש. כדאי לשים לב כי על פי דברי האשה למנוח בפעם הראשונה, היא פוגשת ב "אִישׁ הָאֱלוֹהִים וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלוֹהִים נוֹרָא מְאוֹד" (שופטים י'ג 6). אך למרות שהיא פוגשת דמות כה כבירה ומופלאה ולמרות שהמלאך מוסר לה באופן אישי הנחיות והבטחה לבן, היא לא נכנסת איתו בשיחה ונשארת כנועה לסמכות בעלה ולדבר שביקש.
התנ"ך מעביר רבים ממסריו דרך, הקבלות, השוואות וחזרות על אותו נושא מזוויות שונות. זה אחד האמצעים שמאפשרים עומק כה רב, שכן מספר ההשוואות וההצטלבויות בין הסיפורים, הדמויות, האירועים וכולי הוא רב, והוא הולך נמשך ומעמיק ככל שמעמיקים להגות בטקסט. אחת ההקבלות וההשוואות שעולות כשקוראים את סיפור מנוח ואשתו עד לנקודה זו, הוא לסיפור אדם וחוה. גם חוה הרי זכתה לביקור של דמות על טבעית – הנחש בסיפור הפיתוי בגן עדן – כשהיא לבדה בשדה וגם לה הדמות מציעה מיני דברים פנטסטיים. לאשת מנוח העקרה הדמות מציעה ילד ולחוה הדמות מציעה לאכול מהפרי האסור: "אז יפקחו עינייך ותהיי כאלוהים יודע טוב ורע". (את סיפור אדם וחוה אביא בעתיד בפוסט נפרד).
ואולם בין תגובת חוה לאירוע לתגובת אשת מנוח מונח כל ההבדל בין ברכה לקללה. חוה שומעת לעצת הנחש בלי ללכת להיוועץ בבעלה ואשת מנוח עושה כן. שתיהן הרי לא יודעות מראש מה בדיוק טיבה של הדמות העל טבעית שמופיעה בפניהן. ואולם אלוהים נתן לאדם בני ובנות זוג על מנת שיוכלו להשלים זה את זו, להיוועץ זו עם זה ולהתפלל ביחד שכן תפילה משותפת שלמה יותר מתפילת היחיד. במיוחד כאשר התפילה המשותפת מבטאת כבוד, הערכה, מסירות, התמסרות ואהבה הדדית, כפי שאמור להיות בין בני זוג. יש להדגיש כי שיתוף כזה בין בני הזוג יכול להתאפשר רק כאשר שניהם יודעים להיות נאמנים וליישם את תפקידיהם הזוגיים שניתנו מראש על ידי הבורא שכן תפקידי האיש והאישה שנים זה מזה. מי שיודע כיצד להיות נאמן לתפקידו הזוגי ידע גם כיצד להיות נאמן לאלוהים ולתפקידו כאדם לפניו.
אך נראה שמנוח לא יודע לתת אמון באשתו שכן הוא לא מקבל את דברי המלאך דרכה אלא דורש שהמלאך ידבר איתו (אחד מתפקידי האיש הוא לכבד ולאהוב את אשתו. האם מנוח כאן מכבד ואוהב?) המלאך רומז למנוח על הבעיה הזו בגישתו בכך שגם בפעם השניה הוא בוחר להיראות לאשה ולא לו. לאמור: 'למה אתה לא נותן אמון באשתך? הרי אתה מכיר אותה. אתה יודע שהיא אשה טובה ונאמנה וגם אני נתתי בה אמון בכך שהבאתי את דברי לשניכם, דרכה'.
ואולם מנוח איננו דמות חד ממדית. יש בהתנהגותו גם היבט חיובי שכן אם נחזור להשוואה בינו לבין אדם הראשון, נראה שמנוח גם עושה דבר טוב. הוא מוודא שהוא נשאר בתמונה בכל הנוגע לאירוע החריג שאשתו חוותה ולא סתם לוקח מידה את הפרי באופן חסר אחריות כמו שאדם הראשון עשה. מנוח מתפלל לאלוהים כדי לבקש ממנו הדרכה ובכך למעשה מגן על אשתו ועל עצמו מפני דבר לא רצוי שעשוי לקרות.
תפקידו הנוסף של האיש במערכת היחסים גבר-אשה הוא להנהיג את המשפחה, להנהיג את אשתו בדרכי אלוהים לאחר שהוא דואג להתפלל ולברר (בין השאר ביחד איתה, ולאחר ששמע וכיבד את דבריה) מה רצון אלוהים וכיצד עליו לשמור ולהגן עליה ועל המשפחה בצורה הטובה ביותר. ואם כן, מנוח עושה כאן לפחות חלק מתפקידו כגבר בניגוד לאדם הראשון. אילו אדם הראשון היה עושה אז את תפקידו ואילו חוה היתה עושה את תפקידה בנאמנות כאשת מנוח, קרוב לוודאי שהנפילה בגן עדן היתה נמנעת.
יתרה מכך. תפקידו של הגבר מעבר להיותו מנהיג ומגן הוא גם להיות מדריך ומורה המשפחה, ואחד הדברים שעליו ללמד את אשתו הוא שעליה תמיד לבוא ולהתייעץ איתו בכל דבר מהותי שהיא עומדת בפניו כדי שיוכלו להביא את הדבר ביחד בפני אלוהים. שכן את החכמה ואת התכנים להדרכה ולהוראה עליו לדעת לקבל מאלוהים, וכל זה גם בעזרת אישתו שנועדה להיות לו "עזר כנגדו" לא רק בעניינים מעשיים אלא גם ובעיקר בעניינים רוחניים.
גם בעניין הזה נראה שאדם הראשון התרשל שכן לא נראה שלחוה היתה הדרכה ברורה מה לעשות במצב שאליו נקלעה ואילו אצל מנוח ואשתו נראה כי הדברים ברורים ומיושמים, שכן בשתי הפעמים שהמלאך התגלה בפניה היא מיד וללא היסוס פונה ומספרת הכל לבעלה ולא פועלת לבד.
אם כן, על פי התנ"ך, נראה כי נדרש פה איזה איזון עדין מצד הגברים. מצד אחד עליהם ללמוד ממנוח לא להיות פאסיביים, לבקש חכמה, לדאוג ולשמור על נשותיהם בצורה אקטיבית, לגלות אחריות, לדעת ללמד ולהנחות אותן מה לעשות במצב כזה או אחר. מצד שני עליהם לדעת לתת אמון, לדעת להקשיב, לקבל ולכבד, לשתף איתן פעולה, ולא להתנשא מעליהן.
אלוהים ברא את האיש והאשה שווים. שווים בחכמה, ביכולת רוחנית ומעשית, בכשרונות וכולי למרות שיש להם תפקידים שונים. האיש צריך להנהיג ולאהוב את אשתו, האשה צריכה לדעת להיות מונהגת, ולשמוע בקול בעלה. התפקידים אינם המהות שבאדם כפי שמנהל בנק למשל אינו במהותו מנהל (אינו אמור להיות) אלא שהוא ממלא תפקיד מסויים בחיים האלה. יחד עם זאת היכולת למלא בנאמנות את התפקידים שנועדו לך במישורים השונים היא חשובה מאוד. מנוח לא יודע לכבד ולתת אמון ובזה חולשתו, ואולם הוא אדם מאמין ויודע להתפלל, להיות אקטיבי ולמלא את תפקידיו האחרים כגבר ובזה עוצמתו.
מנוח מגיע לשדה בעקבות אשתו ופונה למלאך בדברים: 'האם אתה הוא זה שדיבר אל האשה בעבר?' 'כן' עונה המלאך. 'יפה. אם כך אתה יכול למסור לי את המסר שלך. מה התכוונת לומר?' המלאך עונה בתמצתיות שייוולד להם ילד, וגם חוזר על עניין האיסור לשתות יין אך לא חוזר על כל הפרטים שמסר לאשה בעניין הילד, רק שב ומדגיש "מה שציוויתי לאשה תשמור". ובמילים אחרות: 'למה אתה לא מקשיב לה? בשביל מה קראת לי? על מנת שאחזור על הדברים שאמרתי לה כבר? למה אתה לא נותן בה אמון? למה אתה לא מכבד אותה? הרי היא ראויה לאמון וכבוד?'
אך מנוח לא מבין אלא ממשיך ומנסה זווית גישה אחרת כדי לשבור את הקרח עם המלאך. הוא מנסה להיות סחבק, להיות 'קוּל', להיות ה'גבר'. 'בוא' הוא מציע לו מתוך גישה אפוטרופסית 'אולי תאכל איתנו משהו?' הסחבק הגברי הישראלי, מסתבר, אינו המצאה של המאה העשרים ואחת. אך המלאך מסרב בחומרה. 'לא אוכל את לחמך' הוא אומר, 'אם אתה רוצה לתת משהו, לעשות משהו חיובי, תעלה קרבן לאלוהים'. 'ומה שמך?' שואל מנוח בנסיון סחבקי אחרון לנהל את העניינים בדרכו. אך המלאך לא נענה גם לזה ולא מוסר את שמו.
ואולם מנוח כאמור הוא גם אדם עם איכויות חיוביות וניתן לא מעט ללמוד ממנו. בסופו של דבר הוא מקשיב לדברי המלאך, מקריב את המנחה כפי שהמליץ לו, ואז, בזכות הקרבן, הוא ואשתו זוכים לראות את כבוד המלאך – הם זוכים להתגלות של טבעו האלוהי, טבע שלא נראה לעיניהם קודם לכן. המלאך עדיין ניצב לפניהם אך עתה הם מבינים סוף סוף שהמלאך הוא יהוה עצמו, אלוהי ישראל. הם נופלים על פניהם ומנוח אומר לאשתו בחשש: "מוֹת נָמוּת כִּי אֱלֹהִים רָאִינוּ" (שופטים י'ג 22).
כאן שוב מתגלית האשה כאשת חיל אמיתית ובעלת הגיון בריא. היא מסבירה לבעלה כי לא יתכן שימותו. כי אם המלאך היה חפץ במותם הרי לא היה נענה למנחה שהקטירו, ומראש לא היה מבשר להם שיולידו בן. זוג מת הרי לא מוליד ילדים.
בדברים אלה אנחנו למדים כי לאשה בטחון פנימי אמיתי ובדבריה היא מעידה כי היא מכירה בערך עצמה, זאת למרות שהיא ענווה ונמוכת רוח כלפי בעלה. והרי רק מי שמכיר בערך עצמו יכול לחוש ביטחון עצמי ורק מתוך ביטחון עצמי שכזה הוא יכול גם לכבד ולבטוח באחרים כמו גם לבטוח באלוהים. אזי הוא יכול לבצע בנאמנות את התפקיד שהופקד בידו מידי הבורא בלי לחוש רגשות נחיתות או עליונות. אדם כזה, בעזרת הביטחון השקט שיש לו, יכול לראות את המציאות בבהירות ובפשטות ובלי להסתבך. כי הפחד והחשש והצורך התמידי להתמודד או לכסות על חוסר ביטחון מקשים תדיר על האדם לראות הדברים בבהירות, מקשים עליו לבטוח אפילו במה שעיניו רואות ומקשים עליו לתת אמון במי שראוי לתת בו אמון.
לעיתים קרובות חוסר ביטחון גורם לאדם לנסות להפגין ביטחון מזויף כלפי חוץ, שתלטנות או חוסר רגישות. ואת התכונות האלה מפגין מנוח. הוא מנסה להפגין את אדנותו ושליטתו במצב אך ברגע האמת הוא מפחד שימותו למרות שאין הגיון בדבר. ברור שהמלאך לא מסר לו את דבריו כי אדם כמוהו נוטה לסלף דברים ולראות אותם דרך פחדיו וחוסר ביטחונו העצמי. לעומת זאת המלאך בוחר להיראות לאשה אשר מפגינה גם ביטחון שקט וגם ענווה, נאמנות, תושיה וראיית המציאות באופן בהיר ויציב.
אם כן, האם אלוהי ישראל הוא שוביניסט כפי שלעיתים אנשים חושבים? מן הכתוב לא עולה כך. אלוהים, לא פעם, בוחר בחלש יותר ובזה שנחשב באופן מסורתי לפחות ערך. הוא בוחר בהבל ולא בקין הבכור ואחר כך גם ביצחק וביעקב שאינם הבכורים. הוא בחר בדוד- הקטן והפחות מרשים מכל אחיו ועוד. כמו כן, למרות שבעולם הקדום האשה נחשבה לפחותת ערך (בעיניי בני אדם), הוא בחר בלא מעט נשים שימלאו תפקידי מפתח, ומוסר את דברו לנשים כמו במקרה זה.
ואולם, האם אלוהי ישראל פמיניסט? שוב התשובה היא לא. אלוהי ישראל יצר לגבר ולאשה תפקידים שונים ולכן אין לדבר על שוויון מהבחינה הזו או על פמיניזם. כאמור, התפקיד אינו המהות שבאדם. המהות היא משהו אחר. אשת מנוח הראתה משהו מהמהות הטובה שבה ומהות זו לא עמדה בסתירה לתפקיד הנשי שהקפידה למלא. מנוח הראה כי בתוכו גם מהות אחרת, ובגלל המהות הזו גם נכשל מלמלא חלק מהתפקיד הגברי שהועד לו, אם כי את החלק האחר היטיב למלא.
עוד אחד מתפקידי הגבר על פי התנ"ך, הוא להביא את המנחה וליצג את משפחתו בפני אלוהים בעבודת הקורבנות. עניין הקורבן הוא עניין מהותי ובזכות העובדה שמנוח יודע למלא את תפקידו ולהעלות את הקורבן כנדרש, זוכים שני בני הזוג להתגלות של כבוד המלאך וגבורתו. הקורבן משמש לכיסוי חטאי האדם, ומהרגע שהוקרב אלוהים סולח לאדם על גישתו הלא בוגרת, המחיצה מוסרת והאדם החוזר בתשובה באופן הזה יכול לקבל התגלות של כבודו. לכן, בזכות הקורבן, גם הטעויות של מנוח נסלחות והגישה לאלוהים מתאפשרת דרכו כמנהיג המשפחה ונפתחת למשפחה כולה.
הזוג השני שנביא את סיפורו הם אלקנה וחנה הורי שמואל הנביא. לסיפורם במקרא יש רקע דומה לסיפור מנוח ואשתו, הם גם ממש עוקבים מבחינת סדר הטכסט המובא בתנ"ך, אך תגובת אלקנה וחנה לאירועים שונה והיחסים ביניהם אחרים. כדי לא להאריך, אביא את סיפורם בפוסט נפרד.