(940 מילים)
ללא הרף זורמים הכעסים, הפחדים, השליליות, הקנאה והשנאה דרך האינטרנט ואמצעי התקשורת, דרך תיבת הדואר האלקטרוני שלי, דרך התבטאויות רבים מהסובבים, אפילו דרך משפחתי והחברים הקרובים ביותר. הדבר הפך מגפה ואני צריך לאטום את עצמי יותר ויותר כנגד הזרם העכור על מנת שלא להינגע (בקלות אני נעשה נגוע כי גם בי יש דלת פתוחה שאני צריך ללמוד לסגור יותר ויותר).
זהו גם הספורט הלאומי מספר אחד של עם ישראל: לבקר את המנהיגים שלו, לקונן על 'המצב' או במילה אחת, להתלונן. עוד מאז יצאנו ממצרים, עם של עבדים, בדרך לארץ המובטחת, פיתחנו את הנטייה ההרסנית הזאת. אם כי, צריך להגיד, שאין כמעט קשר בין מעשי המנהיגים או מה שקורה בחוץ (מה שנקרא 'המצב') לבין התשוקה לבקר. מי שעיניו בראשו יבדוק ויראה שזה היה תמיד, כנגד כל ממשלה, כל ראש ממשלה או מנהיג, וחסד מקבלים אצלנו רק במוות, רק אז מתחילים לדבר טובות על האיש.
המקור לתלונות ולביקורת הוא לא 'המצב', קשה ככל שיהיה, או מעשי מנהיג זה או אחר, אלא המאבק הפנימי של כל אחד עם עצמו. הפחדים, הכאבים, הדברים הלא פתורים, הכעסים, המתחים וכולי כל אלה מבקשים להתפרץ בדרך הקלה של האשמת האחר. אם הייתי מצליח להראות את האמת הזו אפילו לשני אנשים הייתי עושה מעשה טוב.
התשוקה הזו לביקורת, הפחד שדוחף בני אדם להתלונן, הורסים את האדם מבפנים, מעכירים את חייו וצובעים אותם בשחור. מעבר לכך, זה מעוור ומסית את תשומת הלב מהמקור האמיתי לבעיות ומהאפשרות לתקן. במקום זה, וכאשר עולה השליליות הרעה, במקום לפרוק אותה החוצה, יש הזדמנות לעשות משהו מועיל ולברר: מאיפה הכעס? למה וממה אני חושש? מה המקור, השורש המר שנמצא עמוק בנפשי ודוחף אותי להיות כל כך מריר ושלילי כלפי מישהו או משהו? והרי אותה פריקה רגעית של רעל ארסי לעולם לא תביא לתיקון כלשהו, זה רק יכין את הבמה לפריקת הרעל הבאה שתבוא בעוד כמה ימים או שניה בודדת – הכל תלוי בעד כמה הספקת להתמכר להרס הזה ולהיות לו לעבד.
הייתי מבקש שנשים את עצמנו רגע אחד במקום, נניח – ראש הממשלה המכהן. כל הרחש לחש הזה שמתרחש סביבו כמעט בכל בית בישראל, ים הרעל והארס שמופרש לאוויר, האם יש מישהו בעולם שיכול לתפקד באווירה כזו? ואיך הוא אמור לקום מחר בבוקר ולטפל בנושא הטרור, האיום הגרעיני, שביתת המורים וכולי? איך? במידה וראש ממשלה כלשהו מצליח אפילו במעט לתפקד, אני מלא הערכה והודיה, שכן ברור לי, שאני למשל, לא הייתי יכול.
ומה? בואו נאמר שמחר נעיף את ראש הממשלה הספציפי הזה לכל הרוחות ונמליך במקומו איזה מסכן אחר. הרי הניסיון הוכיח שזה לא ייפסק (אלא אם כן הוא יעבור אירוע מוחי ויהיה מוטל ללא הכרה או ללא רוח חיים). האם אנחנו לא יורים לעצמנו בראש על ידי האווירה הזאת? ומדוע אנחנו לא מכבדים לפחות את עצמנו? את הבחירה שלנו ברוב קולות כאשר בחרנו במישהו להיות ראש הממשלה למשך ארבע שנים?
אינני אומר שראש הממשלה של היום אתמול או מחר הוא צדיק. אינני אומר שהוא לא עושה טעויות, אפילו קשות. אינני אומר שלא דבקה בו שחיתות. בסדר, שהמשטרה תחקור, שהעיתונות תחשוף (אם יש משהו ממשי שצריך לברר, עובדות מוכחות ולא רחשי לב או נסיון שפל להנדסת תודעה.) אבל לפרוק רעל הרסני, האם זה עוזר? מצידי שבית המשפט יפסוק ושייזרקו את פלוני אלמוני לבית הסוהר, אין לי שום בעיה אם זה, להיפך אני בעד שיחשפו את הכל ושימצו את הדין אם כל מנהיג שסרח.
אבל אני ואתה הקורא, איננו שופטים בישראל ואפילו לא עיתונאים חוקרים, סתם אזרחים, ואני מעוניין לשאול אותנו שאלה לגמרי אישית: מה אתה עושה כשאתה מתלונן, מבקר, מאשים מישהו או משהו? (כשאתה עושה את זה בקול רם וגם בינך לבינך, במחשבות הפרטיות שבלב) האם אתה מסוגל להעריך את התועלת או את הנזק בזה? לברר עם עצמך בכנות, למה אתה עושה את זה? מאיפה זה בא? האם היית רוצה שיעשו לך את זה?
ואם גם אתה הגעת למסקנה שזה הרסני, בואו נפנים את תורת החסד והגישה החיובית. בואו נתוודא שזה הרסני ושאנחנו עושים נזק אדיר, נודה שיש גם הרבה חיובי (כולל בממשלה), ונברך על השגשוג, על השלום היחסי, על התשתיות שכן יש, על התעסוקה, על הצבא, נברך את אותם אנשים שבכל זאת הולכים לפוליטיקה (האם אני לא צריך להודות למי שמוכן לעשות את העבודה המאוד מלוכלכת הזו בשבילי?) אלה שעובדים ימים ולילות על מנת שכל המערכת הזאת בכל זאת איכשהו תתנהל, וימשיך להיות לנו את כל מה שיש. גם חכמינו קבעו בפשטות 'איזהו עשיר? – השמח בחלקו.' האם אני מוכן להיות עשיר, ששמח במה שבכל זאת יש?
יחד עם כל זה, חייבים לומר, שהיכולת האמיתית להודות, להיות שרוי במצב פנימי אמיתי של הודיה, אינה יכולה לבוא אלא מתוך ידיעת אלוהי האמת והודיה לו. כי רק כשאדם מצליח להתחבר לאלוהי האמת, באמונה, אהבה ומתוך יכולת אמיתית לשמוע את קולו, רק אז הוא מצליח על ידי פעולת אלוהים בתוכו (לא על ידי פעולת עצמו, כי הוא לא יכול), להיפטר מהפחד, מחוסר התקווה והתוחלת, מהתפישה המעוותת, מהמיקוד המוגזם באני, ורק אז הוא מצליח לראות היכן באמת מקור הברכה, השלום, האהבה. רק אז הוא באמת יכול להמיר את התלונה בהודיה.
יש לציין שהדעה כי חשוב להפסיק לחשוב מחשבות שליליות היא דעה מאוד אופנתית שרווחת היום בכל המקומות ובמיוחד בקרב מאמיני הניו אידג' המודרני (שזה כמעט כולם. כי הניו אידג' היא הדת המודרנית ששולטת ביד רמה בעולם המערבי של היום ובדרך כלל אף אחד לא מעז להתנגד לה ולחשוב אחרת). ואולם למרות שזו דעה אופנתית ורווחת, אנשים לא מיישמים זאת בפועל. כל המטרה של הכוחות הרוחניים השליליים בהשלטת הדעה האופנתית והרווחת הזו, מתוך ידיעה שבני אדם ברובם, מאחר והם לא מחוברים לרוח אלוהי האמת, לא יצליחו ליישם את זה, הוא: לגרום לבני האדם להפוך צבועים, פטתיים וכדי שישנאו את עצמם ואת זולתם עוד יותר כאשר הם מסתכלים במראה. הדבר בולט במיוחד אצל חסידי הניו אידג' היותר מובהקים. הפחד, השנאה, התלונות והמירמור הפכו בקירבם לטירוף הדעת ממש וזאת בניגוד מטורלל להצהרות שלהם שבהן הם מקדשים בדבקות דתית את ה'מחשבה החיובית' ה'סובלנות' וה'הודיה'.
יום יבוא, והוא לא רחוק, ומי שיתמכר להתלוננות יושמד, בדיוק כמו שהיה ביציאת מצרים בימי משה.