(1900 מילים)
להלן המאמר השלישי בסדרה בת אחד עשר מאמרים ברצף על עיקרון ה'אין'.
האמת בנויה רבדים רבדים, האחת על גבי השניה. אי אפשר להגיע לאמת גבוהה יותר בלי להבין לעומק את זו שתחתיה. אם יגלו אמת גבוהה לאדם שלא יודע את זו שקודמת לה ומהווה לה בסיס, היא תישמע לו כשטות, או שיבין אותה לא נכון ותגרום לו לאמץ קונספציה שגויה, או שיחשוב שהבין ויתגאה כאילו הוא יודע דבר שלמעשה איננו יודע. לכן האמת ניתנת לאדם בשלבים ורק כשהוא מבוסס היטב בדבר מסויים ניתן לתת לו את הדבר הבא.
במאמרים קודמים הסברתי שהאדם הוא חלק ה'אין' או ה'לא' או החושך, הנגטיב, המוות וכולי ושאלוהים הוא חלק ה'יש' ה'אור' החיים וכולי. (חשוב לקרוא מאמרים קודמים אלה כדי להבין את ההמשך). האלוהות מכילה את היבט ה'אין' גם בלי האדם ואולם לאדם נועד תפקיד לשרת את אלוהים כזה שאחראי ומייצג מטעמו את היבט ה'אין'. כדי למלא את התפקיד ולשרת את אלוהים האדם המאמין חייב להודות ולהכיר בכך שהוא 'אין', שאיננו יכול ליצור חיים, אור, אהבה, תכלית, אמת, טוב וכולי. האשליה שיש לאדם לגבי עצמו שביכולתו להיות 'טוב', שמקורו 'טוב' וביכולתו ליצור משהו טוב היא האשליה שניתנה לו מאת הנחש בזמן הנפילה בגן עדן. (כל אלה מוסברים במאמרים הקודמים).
במאמר זה ננסה להעמיק את ההבנה לגבי אותו 'אין' ולבחון את הרבדים השונים של זוגות הניגודים 'יש' ו'אין'.
ב'אין' עצמו יש דואליות ונגודיות קיצונית. מעצם טבעו ה'אין' הוא ניגודים שמאיינים אלה את אלה וכך הוא נהיה ל'אין'. ניגודים אלה אי אפשר כביכול ליישב, הם אינם הגיוניים ואינם מתחברים לשום דבר בונה אלא הם כאוס שמכלה את עצמו. ב'אין' הזה יש למשל את הכלום, השום דבר, שכמוהו כסיפרה אפס. יחד עם זאת האפס הזה בקלות מכפיל את עצמו והופך לשמונה שמסמל את האינסוף (אינסוף של תוהו ובוהו). אפס שהוא גם אינסוף מהווה ניגוד (סתירה) שאין בה הגיון.
דוגמא נוספת: ה'אין', משום שאין בו חיים משל עצמו, שוקע חיש מהר בתנועה מונוטוניות. שום דבר חדש לא יכול להיות שם וגם אם תתן ל'אין' איזושהי דחיפה, איזושהי תנועה חדשה, אזי עם הזמן התנועה תאבד את החיוניות שלה, את המקוריות, את המשמעות ואת התכלית ותהפוך שוב לתנועה צפויה, שחוזרת על עצמה, מעגל שכבול בתוך עצמו. יחד עם התנועה המונוטונית רפטטיבית והצפויה לחלוטין, ה'אין' הוא גם כאוס שאין בו שום חוקיות, אין בו הגדרות ודבר מובנה, לכן הוא לחלוטין לא צפוי. כמובן שדבר שהוא לגמרי צפוי ולגמרי לא צפוי בעת ובעונה אחת, הוא דבר שאין בו הגיון.
בנוסף, כפי שתארתי למעלה, ה'אין' הזה הוא דבר הרסני שמכלה את עצמו, הוא מוות וחושך. יחד עם זאת ובסתירה כאילו מוחלטת, כאשר ה'אין' מושם בידי 'יש' כלשהו – שהוא גורם יוצר ובונה – ההרס והמוות שתוארו הופכים למקור של אינספור דברים שמעולם לא היו ומעולם לא נהגו, כלומר הופכים לדבר שנובעים מתוכו בשפע חיים חדשים, מקור ליצירתיות, להתרחבות מגוונת וכולי. דוגמא לכך אפשר להביא מהטבע, שם הרי הגעש למשל מיצגים גורם מפחיד והרסני. יחד עם זאת, בשל האפר הגעשי, סביבות הרי געש הם מהמקומות הפוריים ביותר.
דוגמא נוספת לסתירה הפנימית: ה'אין' הוא פאסיביות מוחלטת, פרזיטיות שרק שואבת ולא עושה בעצמה כלום. יחד עם זאת ובסתירה מוחלטת, ה'אין' בתנאים מסויימים וכאשר הוא לא נשלט בידי ה'יש' ונותנים לו להוביל ולהחליט, הופך להיפראקטיבי שלא נח לרגע, יוצר כל הזמן בעיות וקשיים, מעיין נובע אינסופי של טענות וקובלנות, פעלתנות קדחתנית שמטרתה להכפיש להאשים לקלקל ולעוות. במצב הזה אין בו מנוחה ואין בו שלום לרגע.
ועוד אחרון (אם כי יש המון דוגמאות לדואליות והניגודיות הקיצוניים שה'אין' מייצג): ה'אין' בהיותו כאוטי אין בו שום הגיון וסדר, הוא מבולבל וסותר את עצמו, לא עקבי, לא נאמן, לא אחראי. יחד עם זאת ה'אין' משתמש ללא הרף בהגיון בטיעוניו כשהוא בא להתלונן ולהכפיש. אין כמוהו מצטיין בהפעלת הגיון קר מחושב נקי, כאשר הדבר תואם את האינטרס שלו. ה'אין' נוטה באובססיביות ללמוד את כל החוקים של ה'יש', להתמחות בכל הניואנסים הקטנים כדי אחר כך להשתמש בזה בתלונותיו וכדי לנגח. הוא מאוד מחבב חוקים ושימוש בהגיון, מאוד מחבב שליטה באמצעות הגיון כביכול (למרות שאין שם באמת הגיון) ושואף תמיד להיות בשליטה ולשלוט. אך זה שוב יוצר ניגוד מטורף לטבעו הכאוטי שם אין למעלה ולמטה, שולט ונשלט, אין סדר והגיון. נפוץ מאוד לראות את ה'אין' מנתח מצב בהגיון קר ומלוטש כאיזמל מנתחים ורגע אחרי כן הופך להיסטרי ומאבד כל שליטה בשל עניין פעוט כלשהו.
מהדוגמאות שלמעלה ניתן לראות שה'אין' יכול גם להיות לעזר רב (למעשה עזר שאין לו תחליף) בתהליכים בונים ויוצרי חיים. ואולם כדי שזה יקרה ה'אין' חייב להיות כפוף ל'יש' לגמרי להישמע ולציית לו. ה'אין' כשלעצמו מלא בסתירות וניגודים וגם ה'אין' וה'יש' כמערכת הם כביכול ניגודים. אני אומר כביכול כי ככה זה עשוי להיראות מזווית ראיה אנושית (כלומר מזווית ראייתו של ה'אין') ואולם על ידי החיבור הנכון ביניהם אלה ניגודים משלימים, אלה הם שני צדדיו של השלם וצריך את שניהם.
הסוללה החשמלית יכולה להוות משל ודוגמא מתוך העולם הטכנולוגי לעיקרון הזה, שעל פיו אלוהים השתית את הכל. בסוללה, אם בונים אותה כמו שחוקי הפיזיקה מכתיבים, משתמשים בחומרים המתאימים ומציבים אותם בבמקומם הנכון, מקבלים אמצעי מופלא ושימושי. מה שנראה היה במבט ראשון כניגודים שלא יכולים לדור זה עם זה ואין שום סיכוי לשלב אותם לדבר בונה, מתגלה לא רק כאפשרי אלא כמחוייב המציאות.
כחלק מהסידור הנכון צריך לבודד את מגעי הפלוס והמינוס בסוללה כדי שלא יווצר קצר ביניהם וכדי שאפשר יהיה לחבר אותם אחר כך באופן מבוקר. בנוסף, מבודדים את שניהם בתוך מעטפת הסוללה שמפרידה ומבודדת את המכלול מהסביבה שעשויה להזיק לה מבחוץ. אז, אם יאפשרו לזרם החשמלי לנוע מהחיובי לשלילי ולא להיפך, כלומר החיובי יהיה הנותן ולכן המנהיג והשלילי יהיה המקבל ולכן הנכנע – אזי הסוללה החשמלית מתפקדת. ברוחני אלה אותם עקרונות בדיוק: צריך להשתמש בשני הניגודים ולהציב אותם באופן הנכון, צריך לבודד את החיובי מהשלילי לפני שמחברים ביניהם באופן מבוקר, צריך להגן על שניהם מגורמים הרסניים בסביבה – לשים אותם במעטפת מגוננת, צריך לאפשר את זרימת האנרגיה בכיוון הנכון על פי ההיררכיה שנקבעה מראש, ואז זה עובד.
כשמחברים כך את הניגודים ולא מתפשרים על שום פרט חיוני, האפס שב'אין', זה שנוטה להתחלף באינסוף באופן ספונטני כאוטי וחסר הגיון, לפתע פתאום הופך למקור של עושר גדול שמשתרע ממש מהאפס לאינסוף. אזי לפתע התנועה הרפטטיבית המונוטונית והצפויה שמתחלפת בכאוס בלתי נשלט ובלתי צפוי, הופכת לתנועה משולבת, שהבסיס שלה הוא דבר ידוע וצפוי שמקנה ביטחון ובתוך הצפוי הזה התנועה יודעת להפוך גם למפתיעה, לחדשה ויצירתית, וזאת באופן שלא הורס את הבסיס ואת מה שנבנה כבר.
אז, אופן החיבור הגאוני הזה, קורא תיגר אפילו על גבולות ההגיון שכן, בחיבור הנכון אחד ועוד אחד הם יותר משניים. ואולם שים לב שבסידור הנכון, פריצת גבולות ההגיון נעשית כדי להוסיף לו מימד, כדי לתמוך בהגיון, ולא כדי להרוס ולאיין את מה שכבר נבנה בהגיון ועובד נכון.
אז, גם הפעלתנות האובססיבית שהחליפה באופן כאוטי את הפאסיביות הבסיסית, יכולה לשרת באופן בונה את ה'יש' כי אז יש לה על מה לפעול ולאן להזרים את האנרגיה שלה באופן בונה. הפאסיביות והנטיה לפעלתנות כאחד, כאשר הם מכוונים נכון, ישמשו כדי להעצים ולתדלק את היוזמה של ה'יש', כדי לנוע בעוצמה קדימה, או כדי לשמר ולקבע את מה שהושג כבר.
אז, חוסר ההגיון הכאוטי שהופך להגיון קר רק כשנוח ל'אין', מצליח להשתמש בכישורים האלה כדי לעזור ל'יש' לבחון כל דבר גם מהצד הנגטיבי ולאשר אותו, שכן ההגיון של ה'אין' הוא הגיון שמסתכל מנקודת המבט הסובייקטיבית, תועלתית, לעומתית, מפלגת, ביקורתית, מאיינת. וה'יש' זקוק לזווית ראיה זו כפי שציינו.
לאור תאור זה, מעניין לבחון את דמותו של השטן שייצג את עיקרון ה'אין' באלוהות לפני שמרד, כפי שזה מתואר בתנ"ך. כאן הוא עדיין מהווה דוגמא נכונה לשיתוף פעולה עם ה'יש' (עם אלוהים), לאמור: "כֹּה אָמַר אֲדוֹנָי יְהוִה, אַתָּה חוֹתֵם תָּכְנִית מָלֵא חָכְמָה וּכְלִיל יֹפִי. בְּעֵדֶן גַּן אֱלוֹהִים הָיִיתָ, כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסוּכָתֶךָ אוֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלום תַּרְשִׁישׁ שׁוֹהַם וְיָשְׁפֵה סַפִּיר נוֹפֶךְ וּבָרְקַת וְזָהָב, מְלֶאכֶת תּוּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ. אַתְּ כְּרוּב מִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ וּנְתַתִּיךָ בְּהַר קוֹדֶשׁ, אֱלוֹהִים הָיִיתָ, בְּתוֹךְ אַבְנֵי אֵשׁ הִתְהַלָּכְתָּ, תָּמִים אַתָּה בִּדְרָכֶיךָ מִיּוֹם הִבָּרְאָךְ עַד נִמְצָא עַוְלָתָה בָּךְ" (יחזקאל כ"ח 12).
השטן מכונה בפסוקים אלה "חוֹתֵם תָּכְנִית". כלומר ה'אין', על ידי כך שהוא משתמש בנטייתו להגיון של זווית הראיה הארצית, חותם את התכנית האלוהית, מאשרר אותה גם מהצד הארצי המעשי המפריד והמחלק. למה הדבר דומה? למהנדס בניין שלפני שמתחילים בבנית מבנה כלשהו צריך לעבור על תכניות היזם והאדריכל ולחשוב על כל דבר אפשרי שעלול לגרום לכשלים, שיגרום למבנה לקרוס או לא לתפקד. רק כאשר המהנדס חותם על התכנית ומאשר שחישב את כל החישובים והכל תקין, ניתן להתחיל לבנות.
בהמשך הפסוקים ביחזקאל מתוארות כל המתנות שהשטן קיבל מאלוהים בשל השרות הזה והן מסומלות על ידי כל האבנים היקרות – כאישה נאמנה ואהובה שבעלה מרעיף עליה מתנות יקרות תכשיטים ואבני חן.
את ה'יש' וה'אין' ניתן למצוא בכל המימדים – הכל בבריאה בנוי על אותו עיקרון. למשל, האדם ועולם החי הצומח והדומם הם מערכת של 'יש' ו'אין', כי האדם הוא בעל התודעה שרואה את התמונה הגדולה, בעל חופש בחירה ולכן בעל יכולת להביא יצירתיות וחיים. הוא גם זה שיכול לשתף פעולה עם אלוהים באופן מודע, לשמוע ממנו ואז להפעיל את הכוחות שבטבע באופן נכון. הטבע נועד לשרת את האדם לתמוך בו וגם להיות איתו לאחד, באהבה גדולה ובאושר גדול. טבע שלא מחובר לאדם באופן הזה (זה קורה בעולמינו כאשר האדם לא מבין את תפקידו הנכון במערכת הזו ולא מבצע אותו), הוא טבע קוצני, כאוטי, עויין. גאולת הטבע הסובל ממלחמת קיום אכזרית אינסופית (זו המלחמה שבין הניגודים שלא סודרו באופן נכון זה עם זה) נמצאת בגאולת האדם.
הורים וילדיהם גם הם מערכת של 'יש' ו'אין'. הילדים נועדו להיזון, לקבל, להתחנך מידי הוריהם אך גם לציית ולכבד אותם. ואולם החיבור הנכון בין הורה וילד לא משרת רק את הילד אלא גם את ההורה, מלמד את ההורה דברים רבים ומעשיר את חייו ללא שיעור. ילדים והוריהם נועדו להתחבר, באופן נפשי, באופן רוחני וגם לפעול יחד בשיתוף כדי לשנות את העולם באופן בונה. ביטוי לצורך הזה באחדות בין הורים לילדים יש בספר מלאכי פרק ג' 23: "הִנֵּה אָנוֹכִי שׁוֹלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם". התיקון הזה הוא כל כך הכרחי שאלוהים שולח לשם כך את אליהו הנביא – המשרת הנאמן שלו – ואם למרות הכל התיקון לא יתרחש, אלוהים מזהיר כי יבוא להכות את הארץ בחרם, שזה איום קשה וחמור מאוד.
ההורים בינהם הם 'יש' ו'אין' כמו כן והם נועדו לסמל את אלוהים עצמו והאופן שהוא בנוי (נבראו בצלם) וכל מה שנאמר למעלה על ה'יש' ועל ה'אין' נכון לגבי האיש והאשה ויחסיהם.
גם האדם ואלוהים הם 'יש' ו'אין' כפי שציינתי ותארתי למעלה.
ולבסוף, האלוהות עצמה מורכבת מ'יש' ו'אין' שהן אישויות נפרדות בתוך האלוהות שמתחברות ומתמזגות לאחד השלם: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל: יְהוָה אֱלוהֵינוּ יְהוָה אֶחָד".
זוגות הניגודים בנויים באופן היררכי ותלויים זה בזה: האדם לא יצליח להתחבר לטבע אם הורים לא יתחברו לילדיהם, כי החיבור של הילד להוריו הוא החיבור הראשון שמהווה דגם ומלמד אותו איך להתחבר לכל דבר אחר. ללא חיבור להורים הילדים גדלים להיות אנשים שלא יודעים להתחבר לטבע או לכל דבר אחר בעולם. בו בזמן הורים לא יצליחו להתחבר לילדיהם אם לא ידעו להתחבר האחד עם השני. כי הילד שרואה שהוריו לא מחוברים והוא שומע מהם קולות שונים וסותרים לא יקבל ולא יאמין לשניהם וכך ההורה יכשל להתחבר לילד שלו. האיש והאשה לא יתחברו ביניהם אם לא ידעו קודם להתחבר עם אלוהים. כי אלוהים הוא המורה, המדריך המנהיג, ושום איש ואשה לא יידעו להתחבר, לפענח את האתגר שמציבים הניגודים, בלא ההדרכה הזו. ולבסוף האדם והאלוהים לא יכולים להתחבר כל עוד אין חיבור מתוקן בתוך האלוהות עצמה בין ה'יש' ששם וה'אין'.
האלוהות נתקלה בתסבוכת כשהשטן מרד, שכן הוא היה מרכיב מהותי בתוכה. מאז כל השרשרת ההיררכית שתחת האלוהות מקולקלת וסובלת. ואולם חיבור מחודש, מתוקן, עם השטן לא יתכן, ועתה כל התקווה מונחת על כתפי האדם שאמור למלא במקום השטן את הפונקציה החיונית של ה'אין'. כמובן שהאדם בהיותו 'אין' לא מסוגל להביא את עצמו לעשות את העבודה שנועד לעשות ורק אלוהים יעשה בו את הלימוד, הכיוונון, התיקון והחיבור הדרוש. חיבור זה, מנקודת הראות האנושית הוא בלתי אפשרי. ואולם אלוהים זקוק לאמונת האדם (אמון ואהבה) ולשיתוף הפעולה שלנו לצורך הביצוע של זה.