תולדות האדם והחזון לעתיד

וגם, מדוע השמאל הפוליטי שונא את הימין ולהיפך?

(3800 מילים)

א. הירידה לאנוכיות המוחלטת.  

כדי לראות את תולדות האדם מבריאתו אביא שתי תמונות משלימות שישמשו בסיס לדיון. התמונה הראשונה היא של יצור חד תאי באוקיינוס. ההרכב הכימי של המים, הזרמים, הטמפרטורה, עוצמת קרינת השמש מקיימים אותו או גוזרים את גורלו לכאן ולכאן. בתמונה השניה האדם הוא כוכב, הוא קפסולת תודעה שנעה ביקום, האש שבוערת בו היא החיים ומסביבו חושך, חלל ריק אינסופי בגודלו.

שתי התמונות מאיירות את המציאות הבסיסית שכל תודעה חווה מהאדם ועד אלוהים. במציאות זו יש מתח מתמיד בין הידוע לבלתי ידוע, בין המוגדר והבלתי מוגדר, החיים והמוות, האור והחושך, היש והאין, הסדר והכאוס. כשאני אומר שהמציאות וההתמודדות עם המציאות הזו משותפים לאלוהים והאדם אין זה אומר שאלוהים לא יודע להתמודד בהצלחה עם המציאות הזו, עם האתגר הזה. ההבדל בין אלוהים לאדם הוא בכך שהאדם לא מסוגל להתמודד לבד עם המציאות הזו – היא תכלה אותו, היא תפרק ותמית אותו – ואלוהים יודע את הדרך כיצד לפתור את הדילמה הבסיסית הזו.

בראשית, עם היבראו היה האדם כתינוק ברחם אמו, שמור ומוגן, עדיין לא מודע להתמודדות עם החוץ השחור הכאוטי, רואה רק טוב ונחת. לפי ספר בראשית אלוהים כשברא את העולם אמר: "כי טוב". כי הכל אז היה רק טוב. כל אדם בתחילת חייו חווה הגנה כזו במידה זו או אחרת מידי הוריו, אולם אין כל אפשרות לשום תודעה או ייצור חי להימצא תמיד באותו מקום סגור ומוגן.

ההכרה בטבעו הדואלי של העולם, טוב ורע, מסומלת במקרא על ידי אכילת פרי עץ הדעת והגירוש מגן עדן, אז לפתע רואה האדם כי הוא גם מוקף בחלל אינסופי חשוך וקר ועוצמת ההלם שחווה מהבנה זו מביאה אותו בפעם הראשונה לפחד פחד מוות. פחד המוות הזה, מאחר ונטבע עמוק בהכרתו הפך להיות גורלו והאדם הפך לבן מוות, נושא קשיים כאבים ומחלות, שכן העולם הפסיכולוגי, הפנימי, תמיד מוקרן על המציאות החיצונית ולהיפך, הפנים והחוץ הם מראות האחד של השני ומקיימים אינטראקציה מתמדת.

הפחד הזה והמציאות שנפקחה לעיני האדם ואין לברוח מפניה, גרמו לו לשנות את תפישתו ואת ערכיו. בפעם הראשונה הוא נעשה אנוכי כי קודם, לפני שנפקחו עיניו, לא היה לו צורך להיות אנוכי. עכשיו הוא מבין שהוא קטן וחלש, האינסוף הכאוטי עומד לכלות אותו ומתעורר בו הדחף לשרוד. בגלל הפחד ובגלל הדחף להיות אנוכי מתעוררת בו גם הבושה. באופן מטפורי הוא מבין שהוא עירום ובפעם הראשונה הוא רואה צורך להסתתר, להתגונן, להאשים את האחר ואף לפגוע באחר כדי לשרוד. אדם וחוה בסיפור בראשית לפתע מתביישים להיות עירומים, ממהרים להסתתר ובכך הם מביעים פחד, מבקשים לכסות את עצמם ואז מנסים להתגונן וגם להאשים זה את זו כשהם מול אלוהים. הדחף להישרדות בשלב זה הוא פסיכולוגי (לאחר אכילת פרי עץ הדעת), אולם מיד אחר כך המציאות הפסיכולוגית הופכת למציאות פיזית, שוב, כי המציאות הפנימית והחיצונית משקפות ומביאות זו את זו.

קין רוצח את הבל אחיו בגלל אותו דחף שהפך למציאות קשה, מפחידה שכל אדם מאז ועד היום עומד בפניה. קין מבין שהוא צריך לקחת בכוח את מה שאין לו. תחושת האין, החסר, מתעצמת ככל שנוברים בה עד שהיא הופכת בלתי נסבלת, תובעת פעולה, בכוח השריר, בכוח המוח, בכוח המניפולציה, לשקר, לעורר רחמים, להעמיד פנים באיזשהו אופן. לאחר מעשה, הכתה בקין גם הבושה "גָּדוֹל עֲווֹנִי מִנְּשׂוֹא" אמר והתחרט\התבייש מרה.

ואז, כעבור כמה דורות לאחר קין, האבולוציה האנושית עוברת שלב נוסף. שילוב של אנוכיות ובושה הוא אכן כבד מנשוא ובני האדם חיפשו ומצאו פתרון למצב. הפתרון הוא להדחיק את הבושה כדי שתפסיק לזרות מלח על פצעיהם. 'אם נגזר גורלי להיות אנוכי בגלל מציאות הפחד שאין מפניה מפלט' חשב האדם 'לפחות אפסיק להלקות את עצמי בשל כך. במקום להלקות את עצמי אוכל אף לחוש גאווה. אני יכול להיות גאה כי אני חזק (או חכם או יפה יותר יחסית לבני אדם אחרים)'.

וכך היה. השלב החדש באבולוציה האנושית מתבטא בפסוק: "וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי: כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבּוּרָתִי, כִּי שִׁבְעָתַיִם יוּקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה". למך לפי הסיפור המקראי מסמן את השינוי כאשר הוא מתפאר בפני נשיו שהרג איש וילד. הוא מציין בפירוש שהרג אותם משום שהוא חבול ופצוע, כלומר הוא מודע לחושך סביבו שמאיים עליו בכזו עוצמה. עוד הוא מציין וקובע כי כפי שהוקם קין – כלומר כפי שאלוהים הגן על קין שרצח את אחיו וסלח לפשעו – כך הוא למך יקום פי שבעים ושבע, וזאת לא משום שהוא מתבייש במעשיו ומתחרט כמו קין אלא דווקא משום שאינו מתבייש ולא מתחרט. כך החל עידן האנוכיות האלימה חסרת הגבולות בעולם, צדק ואמת היו תלויי כוח – מי שהכוח בידיו היה הצודק והאמתי.

אולם באופן הזה העולם לא היה יכול להתקיים לאורך זמן, זהו מצב כאוטי, מפרק, חסר תוחלת וחסר תקווה. את עוצמת השבר שמתוך המצב הכאוטי מתאר המקרא בסיפור המבול, אז האנושות כמעט הושמדה. אולם גם המבול לא שינה את המצב ולאחריו הכל חזר לקדמותו.

 ב. מהפיכת הר סיני

השינוי האבולוציוני הבא הגיע רק מאוחר יותר בדמותו של משה והעם שהוביל במדבר מהעבדות במצרים, דרך הר סיני והתורה שניתנה שם ועד ארץ ההבטחה. היציאה מעבדות מצרים היא סמלית. באופן רוחני מדובר ביציאה מעבדות האנוכיות המוחלטת אל עבר קיום נעלה יותר, קיום שנותן מקום ומתחשב בזולת. התורה שניתנה בסיני היוותה מהפכה תפישתית אדירת ממדים שטלטלה את העולם מאז ועד היום. עד הר סיני לא היה מקובל לחשוב שלקחת בכוח מהחלש, לנצל את העני, את האלמנה והיתום, לרדות בבעלי החיים, בעבדים ובשפחות, לרדות בנשים שהן חלשות יותר, או בגרים, זה 'לא בסדר'. להיפך, כדי להיות צודק בעולם העתיק היה על אדם או עם להוכיח שהם חזקים – זאת היתה גם ההוכחה שאלוהי השבט המנצח הוא האלוהים השולט.

לא בקלות השתרשה התפישה החדשה בקרב בני האדם, אולם לבסוף היא השתרשה משום שהאבולוציה חייבת לנוע קדימה, משום שאין עתיד לעולם ולאדם בתורת האנוכיות המוחלטת הישנה. האור, החיים, תמיד ינצחו את החושך בסופו של דבר, והעולם ינוע קדימה גם אם תוך כדי מאבקים וקשיים. גם השמש כאשר היא נעה קדימה במסעה בחלל, מאירה את החושך סביבה והחושך הזה בעל כורחו הוא נסוג.

סביב תחילת הספירה הנוצרית, על פי מחקרים היסטוריים, קיימו זיקה אל תורת ישראל כשליש! מאוכלוסיית העולם העתיק (שהיה אז מוכר. כולל לא יהודים). תורת משה מסיני הפכה לקונצנזוס העולמי (העולם התרבותי של אז) לגבי אמות המידה הערכיות מוסריות על פיהן צריך לנהוג. אינני אומר שהעולם אכן נהג על פי אמות מידה אלה, עוצמת הפחד שמביא להתנהגות אנוכית שמביאה לבושה שמביאה את האדם לנסות לברוח מהאור ולהדחיק את הבושה והפחד לא פחתה מאז הגירוש מגן עדן ועד היום. אולם בהכרה האנושית התקבעה ההבנה העקרונית כיצד יש לנהוג, מהו האידאל, כיצד אמור העולם להיראות אילו היה מושלם. הכרה זו שנותרה על כנה מאז ועד היום נתנה ונותנת לבני אדם את ההבנה והכוח לעשות לעיתים גם את הטוב ואת הצודק, לעשות חסד ולאהוב אהבת חינם ואלה נותנים תקווה לאדם ולעולם, נותנים לו אור שבעזרתו הוא יכול להמשיך ולנוע. (גם כיום הערכים המוסריים שהוצגו בתורה הם הבסיס, כמעט בכל העולם, למה שמקובל כנכון וצודק, לפחות עקרונית.) 

ג. מהפיכת ישוע

סביב תחילת הספירה היה העולם בשל לפריצת הדרך האבולוציונית הבאה, תורת ישוע מנצרת היא שהביאה את פריצת הדרך הזו. תורת סיני קבעה את הסטנדרטים הערכיים לעולם מתוקן ולשם כך הגדירה את הנכון\המוסרי לעומת הלא נכון, קבעה חוקים ומצוות, פרסים וברכות לעומת עונשים וחרמות ואולם התורה לא נתנה למאמין את העזרה החיונית שבלעדיה קשה לו לעמוד מול הפחד מהמוות ומול החמדנות של האדם הבשרי שבו שדוחפת אותו כמו כן לקחת את מה שלא נועד להיות שלו. באה תורת ישוע והציעה את העזרה הזו בצורה של ברית אישית שהמאמין יכול לכרות עם אלוהים ובמסגרת הברית לקבל הדרכה, הגנה וסיוע בצורה פרטנית ואישית בכל אירוע ואירוע בחייו, לאורך כל היום והלילה. כדי שהחיבור והברית הזו תתרחש היה צריך לגשר בין האלוהים הטהור לבין האדם החוטא. במסגרת הברית אלוהים ממש שוכן בליבו של המאמין והשאלה היתה איך לוקחים בגד נקי ומלבישים אותו על אדם מטונף (אלוהים הוא הבגד), והרי אם הבגד מיד יתלכלך הוא לא יוכל עוד לסייע לאדם החוטא להיכנס לתהליך של השתנות הדרגתית שתרחיק אותו מהחטא. בנוסף אם אלוהים יזדהם הוא לא יהיה יותר אלוהים, השאלה היתה איך מגשרים בין שני הדברים?

ובכן, התורה מסיני קובעת שקורבן יכול למרק חטאים ואולם הקורבנות שהועלו בבית המקדש כיפרו על החטאים שנעשו עד להעלאת הקורבן והאדם לאחר שעלה לרגל והקריב קורבן היה מזדהם שוב – לעיתים שניות בודדות לאחר שעזב את המקדש. כדי שאלוהים ישכון בלב המאמין היה צורך בקורבן שיש בכוחו להתחדש ללא הרף, בכל שניה ושניה, מעכשיו ולתמיד. זהו קורבן על טבעי שרק אלוהים עצמו היה יכול לספק ובעקבות כך יכלו להיווצר התנאים אצל מי שמעוניין בכך ליישום התורה מסיני. הברית עם אלוהים שמתאפשרת בזכות הקורבן יכולה לתת לאדם כלים שבהדרגה מנצחים את כוח הפחד והמוות שנוכח בהכרת האדם מאז אכילת פרי עץ הדעת טוב ורע ומנצחים את החמדנות האנוכית החוטאת שטבועה בו. רק כך המאמין מסוגל ליישם באמת את התורה מסיני באופן עמוק ומתוך שינוי מהותי של הלב – לא רק כמצוות שנכפות מבחוץ –  וליישם זאת באופן עקבי.

ואולם, כמו תורת משה שהוטמעה והפכה לקונצנזוס רק לאחר מאות ואלפי שנים, גם את תורת ישוע לא היה קל להחדיר לתודעת הקהל הרחב שכן זו מהפכה תפישתית מוחלטת. גם כאן תהליך ההטמעה לוקח מאות ואלפי שנים שבמהלכן משברים ותהפוכות רבים. במהלך שנים אלה ובעיקר במהלך המאה התשע עשרה והמאה העשרים ניתן להבחין שחלקים מתורת ישוע החלו להיטמא בהכרת האדם ולשאת פרי.

אין מדובר פה על שום דבר דתי, התהליך האבולוציוני שמתואר אינו תהליך שמובל על ידי דתיים ולא הם מחוללי המהפכות. הרעיונות של ישוע מנצרת פשוט נישאו במשך השנים דרך התרבות המערבית וחוללו בה בהדרגה מהפכה תפישתית, עד שכיום, בפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית, תרבות שלמה, ציוויליזציה שלמה (לא דתית בהכרח), מדברת על שוויון הזדמנויות, הומניות, דמוקרטיה, מדיניות סוציאלית, שוויון זכויות לנשים, סלידה מעבדות, סלידה מגזענות, הבנה שמלחמות ואלימות אינם פתרון וכיוצא באלה. בפעם הראשונה בהסטוריה מושרשים אצל ציבור רחב של בני אדם (בדרך כלל העילית התרבותית, האינטלקטואלית) תחושות כמו הזדהות עם החלש או השונה, דחף להושיט עזרה לכל מי שבאמת זקוק לעזרה, הבנה עמוקה שלחלשים תפקיד מהותי בחברה האנושית שכן החולשה בתחום אחד תמיד מאפשרת חוזק בתחום אחר שהוא ייחודי ולעיתים חשוב מאין כמוהו, הבנה כי תפקיד החזק הוא להגן על החלש ולא לרדות בו – לכן ניתן החוזק לחזק.

כמו במהפכת סיני, גם כאן, הערכים המדוברים מוטמעים בהכרה הקולקטיבית בהדרגה אולם עדיין לא ממש מיושמים. בנוסף, מהפכת ישוע גם כיום עדיין לא מקיפה את כל העולם. מי שמוביל את המהפכה זו התרבות המערבית. תרבות זו, בגלל השפע החומרי שהיא מביאה, מהווה מודל חיקוי ובעקבות החיקוי חודרים גם הערכים שהזכרנו. במהלך השנים יובאו ערכי המערב למזרח הרחוק, לאפריקה ואמריקה ואולם יש למהפיכה זו גם אופוזיציה חזקה, במיוחד בקרב המוסלמים אך גם בקרב תרבויות הינדואיסטיות, בודהיסטיות ובקרב חברות אנושיות שמתנגדות באופן חריף לאמונה, בעיקר במדינות קומוניסטיות אך גם במדינות מערביות 'חילוניות'.

ד. כיצד פועל החושך?

לגבי אופוזיציה והתנגדות לאבולוציה האנושית, כדאי להרחיב את הדיבור. עיקרון ההתנגדות, מלחמת החושך באור עובד כך: החושך, כל עוד הוא לעצמו, רחוק ומבודד מהאור, אינו פועל דבר. חושך הוא העדר אור, כאוס, שום דבר, לכן אין לחושך כוח משל עצמו לפעול, אולם בתפר שבין החושך לאור מתרחשת מלחמת עולם. האור הוא אנרגיה שנעה קדימה וכשנעים קדימה משהו תמיד נדחף לאחור תוך כדי יצירת התנגדות לתנועה. כל הפעלת אנרגיה יוצרת תגובה שכנגד, כל דבר בעולם מייצר התנגדות לשינוי, שינוי פיזי או שינוי ערכי. כך גם החושך, כאשר מופעלת עליו אנרגיה הוא מחזיר ריקושטים מתוך ואל תוך האנרגיה הזו ומה שמוחזר חוזר בהיפוך – זה טבעו של החושך – אם הפעלת מטען חיובי הוא יוחזר כשלילי, אם שידרת לבן, מה שחוזר הוא שחור וכן הלאה.

ההחזרים מהחושך הם לאו דווקא בעלי מבנה פשוט, הם עשויים להיות מורכבים ומתוחכמים להפליא. כדי להבחין בעיקרון הרוחני הזה ניתן להתבונן בדברים הפיזיים או הטכניים וכיצד הם יוצרים התנגדות לשינוי שבאה לידי ביטוי לעיתים גם בצורה מורכבת, לא צפויה, שמצריכה התמודדות עקשנית ולמידה מדוקדקת של כל החוקים ואפשרויות התמרון הנוגעים בדבר. למשל: במשך שנים ניסה האדם להטיס כלי טייס כבדים מהאוויר אולם כל ניסיונותיו כשלו, בשלב מסוים אף הכריזו חוקרים כי הדבר אינו אפשרי. לבני האדם שהקדישו את חייהם לדבר אפשר שהיתה הרגשה שהם עומדים מול אופוזיציה חזקה ומתוחכמת שמנסה בכל דרך למנוע מהדבר להתרחש, שכן אף שמתחו את מאמציהם וכישוריהם עד קצה גבול היכולת, עדיין נכשלו שוב ושוב. עד שלבסוף נפרצה הדרך.

גם ההתנגדות לאבולוציה האנושית (ההתפתחות המנטלית והרוחנית) פועלת בצורה מורכבת שמצריכה התעמקות עקשנית ממוקדת, קודם כל כדי להבין כיצד היא פועלת. ללא פריצת דרך בהבנה לא תיתכן התקדמות. מאז ומעולם פריצות הדרך האבולוציוניות הותנעו על ידי התגלות חדשה, הבנה חדשה. ואולם כיום יש קושי להתניע פריצת דרך על ידי התגלות חדשה. מדוע?

עלינו להבין כי ההתנגדות המסורתית של תרבות האסלאם למשל לתרבות המערב היא הדבר הגלוי, הנראה לעין בו אנו מבחינים, אולם זהו רק סמל למלחמה שניטשת. את ההתנגדות המשמעותית יותר יש למצוא בתוך התרבות המערבית ולא מחוצה לה. ההתנגדות הזו באה לידי ביטוי בסטגנציה שחווה התרבות המערבית במאה העשרים ואחת. ניתן יהיה לשבור את הסטגנציה ולהתקדם הלאה רק על ידי התגלות והבנה לגמרי חדשה.

ה. מהי ההבנה החדשה שדרושה לפריצת דרך?

ובכן, ההבנה החדשה לא תהיה כלל מסוג ההבנות הישנות שהתניעו מהפיכות. עד עתה פריצות הדרך הרוחניות באו לעולם באמצעות אנשים שהבינו משהו חדש ואז בכוח ההבנה והכריזמה שלהם סחפו אחריהם אנשים נוספים שיצרו תנועת המונים והתניעו מהפכה. אולם היום מצב האנושות שונה ממה שהיה עד כה. הוא שונה משום שאין עוד פריצות דרך חיצוניות להביא לעולם, כל האמת כבר נחשפה, הכל כבר ידוע ואף מנהיג לא יוכל לסחוף אחריו את ההמון בכוח תובנה מהפכנית חדשה שעדיין לא נחשפה. אינני אומר שאין יותר מה לגלות, יש עוד הרבה מה לגלות, אולם הגילויים שאנו חווים עכשיו ואלה שעוד יבואו יביאו רק להתרחבות והעמקה של מה שכבר התגלה.

מבחינה עקרונית הגענו לשיא ההתגלות. מה שנותר הוא ליישם! וכאן בדיוק הבעיה של המהפיכות עד כה וכאן הסיבה מדוע האנושות לא צריכה עוד מהפיכה כזו. הבעיה במהפכות היא שהן שבאות מבחוץ ואז הן נשארות בחוץ. המהפיכה מותנעת על ידי התגלות חדשה שמישהו קיבל ובכוחה סוחף אחריו המונים. מהפכה כזו היא סוג של טרנד או אופנה שסוחפת את החברה לזמן מה ואז, אם הטרנד מספיק חזק, הוא מתקבע בתודעה הקולקטיבית מכוח חינוך והרגל שעובר מדור לדור בצורה אוטומטית. (מהפיכות כאלה משפיעות על הנפש הקולקטיבית ולאו דווקא על הנפש הפרטית. על הנפש הקולקטיבית ראה פוסט בנושא כאן).

יתרה מכך, טרנד כזה שיש לו כוח ועוצמה (לאמת תמיד יש כוח גדול ועוצמה) מיד מאומץ על ידי קבוצות וארגונים שממהרים להשתמש בו לתועלתם (הדבר קורה בדרך כלל סמוך למותו של המייסד או בעל ההתגלות החדשה), ואז התורה החדשה הופכת לקרדום לחפור בו, כאשר הארגונים האינטרסנטיים שרוכבים על הטרנד מיד תופשים בו עמדות המפתח. ארגונים אלה אמנם דואגים לשמר ולקבע את המהפכה בתודעה הקולקטיבית של הציבור כי זה משרת את האינטרסים שלהם, אולם מה שהם מקבעים ומקדמים הוא עיוות של הדבר המקורי. הדבר המקורי הופך כלי לקידום אינטרסים ומתרחק מההתגלות הטהורה. כך קרה עם היהדות והנצרות וכך קרה עד היום עם כל אידאולוגיה או זרם מהפכני שבמקורו הבין והביא משהו אמיתי חדש.

כיום, משום שמיצינו את המהפכות החיצוניות הגיע הזמן לשינוי פנימי עמוק הרבה יותר. כדי שהשינוי יהיה פנימי ולא חיצוני יש צורך שההבנה החדשה תפסיק להיות משהו שבא מבחוץ אלא חוויה חיה שאף איננה נשענת על רעיונות וסיסמאות אלא על התגלות חיה של הדבר עצמו לאדם הפרטי. לכן המהפכה האבולוציונית הבאה לא תהיה הליכה אחרי עוד מנהיג, מהפכן, הוגה דעות, תורה, שייטעו עוד רעיונות. על האדם הפרטי (כל אחד בנפרד) להפוך למקור הרעיונות עצמן, למקור ההתגלות! כדי שהאדם הפרטי יהיה למקור התגלות הוא צריך להיות מחובר למקור האחד של כל ההתגלויות, אחרת לעולם לא יצליח לעשות זאת. עליו להפסיק להיות מחובר לרבנים, כמרים, מורים ומנהיגים אנושיים ובמקום זה להיות מחובר לאלוהים. לשמוע את אלוהים, להתהלך עם אלוהים, לעשות את מה שאלוהים אומר לו יומיום לעשות, לא את מה שהטרנדים האנושיים אומרים לו לעשות.

כמובן שבתנאים של היום הדבר לא נראה בר ביצוע ואלה החדשות הרעות. המציאות העכשווית רחוקה מכך כרחוק המזרח מהמערב. אולם אין כל ברירה, אין כל דרך אחרת, אין יותר לאן ללכת מלבד לשם. ייתכן שהאנושות תגיע עד לסף הכחדה, ייתכן שהאין אונים, תחושת האובדן המוחלט של הדרך ייצרו לפתע מציאות חדשה, כמו יש מאין, מציאות שבה האדם יתעורר מתרדמתו ויבין לפתע שעליו לעשות את הדרך הזו בעצמו, להבין את שורש הדברים בעצמו, כל אדם באופן אישי ולא כעדר שרץ אחרי שטיפת המוח הבאה. יש צורך להפסיק להיות קהל שנסחף ומתלהב מהאפקט החיצוני שנגרם על ידי איזושהי התגלות חדשה שקיבל מישהו אחר.

אמנם לא סביר להניח שהשינוי השורשי שעליו מדובר יתחולל אצל רוב בני האדם, סביר יותר שיהיה זה מיעוט שיעבור את השינוי ואולם יהיה זה מיעוט משמעותי שיהיה בכוחו להתניע שינוי משמעותי בתפישה. ומה יקרה לכל אותם בני אדם שבהם השינוי השורשי לא יחול? ובכן, לצערי נראה כי בני אדם אלה יישארו מאחור שכן נראה שאי אפשר לעזור להם יותר והרי כל הנסיונות לחולל מהפיכה שתיקח אותם קדימה נכשלים בסופו של דבר וההמון ממילא לא נושע (אלא רק מצליח שוב ושוב לעוות את הדבר עד כדי כך שלא נותר ממנו דבר).

ו'. טבע המהפיכה החדשה

השינוי הפנימי השורשי שאותו מיעוט אנושי משמעותי יעבור, דומה לשינוי שעוברת תולעת שהופכת פרפר, לא פחות מזה. לצורך כך אין צורך להתעסק יותר מדי ברעיונות אידאולוגיות וסיסמאות שעוברות מהאחד לשני ומתקבעות בהכרת בני אדם מכוח אינטרסים, אופנות, התלהבות רגעית ושטיפות מוח אלא יש צורך בהבנה עמוקה, אישית.

כדי להביא משהו מטעם אותה מהפכה חדשה שתבוא בעתיד, אביא דוגמא מתוך עולמי הפנימי (המהפכה החדשה היא מהפכה של האינדיבידואל ועולמו הפנימי): ככל אזרח של העולם המערבי במאה העשרים ואחת אני חווה את המתח העולה ומצטבר בין שמאל לימין. המתח הזה ניכר לאחרונה בכל רחבי העולם המערבי וגם בישראל. הקרע בין שמאל וימין דומה שהוא מתגבר ומתעלה אפילו על הקרע בין דתיים וחילוניים, ערבים ויהודים, אשכנזים ומזרחיים. הקרע הזה מקורו במהפכה שהביא ישוע והשתרשה בתודעת העולם בעת החדשה, כי תפישת השמאל היא למעשה התפישה החדשה שהביא ישוע: שוויון, הומניזם, סוציאליזם, אהבה במקום מלחמה.

אולם בגלל שהשינוי בא באופן אינטלקטואלי, אידאולוגי, מתוך טרנד רעיוני וגם סחף רגשי שהתגבשו במשך דורות בזיכרון הכללי, ולא מתוך חיבור אישי מודע עם מקור ההתגלות, אזי אנשי השמאל המודרני לא באמת יודעים ליישם את המהפכה הזו, הם נוטים בדרך כלל יותר להטיף לאחרים מאשר ליישם ותופעה זו אופיינית למצב פסיכולוגי בו יש פער בין מה שהאדם חש כנכון לבין מה שהוא באמת יודע, והיא אופיינית לאדם שמבטא את מה שהיה רוצה להיות אך לא את מה שהוא עמוק בנשמתו. הפער הזה, הצביעות הזו, מולידים את תנועות הימין המודרניות שהן (במערב המודרני) ריאקציה על איבוד הקשר עם המציאות וצביעות השמאל. שים לב: הטרנד העולמי שדוגל בערכים שהביא ישוע נשען על מה שנצבר בזיכרון ובנסיון של ההכרה הקולקטיבית ואולם כאמור, ההכרה הקולקטיבית מנוצלת על ידי גורמים אינטרסנטיים ששולטים בה.

מדינת ישראל הוקמה על ידי תנועת שמאל סוציאליסטי אולם במשך הזמן תנועה זו הלכה והפכה מנותקת צבועה ומושחתת, עד כדי כך שאם יינתן לה להמשיך להנהיג יש סכנה שתחריב את הרעיון הציוני שאותו הקימה (זה מה שעושים הגורמים האינטרסנטיים שמשתלטים על ההכרה הקולקטיבית – הם מעוותים ומחריבים את ההתגלות המקורית ונשאר רק דמוי התגלות). בגלל שמדינת ישראל חשובה לי, הלכתי עם השנים ונעשיתי ימני בדעותיי הפוליטיות. אך הימין כראקציה על ראקציה, גם הוא מין טרנד מחשבתי אידאולוגי שסוחף המונים ולפתע שמתי לב שהפכתי חלק ממערבולת רגשות, תגובות ותגובות נגד שרק מחריפות אך אין בהן כל טעם שכן שני הצדדים התרחקו ממקור ההתגלות, שניהם פועלים בשירות גורמים אינטרסנטים שמורדים באלוהים ובדרכו ושניהם נמצאים במסלול התנגשות אלים ומיותר.

אני גם מבין שאם יבוא כיום מנהיג כריזמטי חדש מטעם אלוהי ישראל ששוב יסחוף אחריו המונים בנסיון נוסף להציל את העולם מלהרוס את עצמו, הדבר עדיין לא ימנע מלחמה ולא ימנע את האסון ההומניטרי האדיר הבא, הוא רק יביא לכך שלאחר במלחמה הבאה (המהפיכות האלה בסגנון הישן תמיד מלוות במלחמות ובהרבה דם) האנושות תקנה לעצמה עוד קצת זמן לפני שתשקע לתוך סבב הכאוס הבא. ניתן אמנם לחשוב שהמלחמה הזו היא הרע במיעוטו כי היא מונעת התפוררות מוחלטת של הערכים והחברה (חברות אנושיות מאז ומעולם מביאות את עצמן למצב שהן משוועות למלחמה שתציל אותן מעצמן) ואולם לדעתי הגענו היום למצב שאין טעם יותר לנסות לעצור ולמנוע את ההתפוררות הזו בדרכים הישנות שרק דוחות פתרון שורשי לבעיה ולא מביאות אותו.

אילו עדיין הייתי מאמין בתוקפן של רעיונות השמאל, הייתי מנסה להסביר עד כמה המלחמה והשנאה הם רעים ורחוקים מהמקור אך אינני דוגל יותר ברעיונות השמאל לכן אין לי דחף להטיף לשלום ואהבה. לא שהרעיון של שלום ואהבה במקורו הוא שגוי אבל אני מבין שהטפה של רעיונות ואידאולוגיות שפועלות על האדם החיצוני רק תביא את אמבטיית הדם הבאה. יחד עם זאת אני גם מבין שלאידאולוגיה תפקיד חשוב ואי אפשר לוותר עליה, רק שיש צורך בדבר הנוסף!

בנוסף אני מבין כי האידאולוגיה הימנית שפיתחתי בעבר היא שוב ראקציה על ראקציה וככזו היא שוב מתרחקת מהמקור. אני מבין שבקלות אפול טרף לטרנד ימני שסוחף המונים, לשטיפת המוח הבאה שאין בה טעם. אני לא מנסה להתיימר שהטרנדים השונים לא משפיעים עלי (הטרנדים שמקורם בהכרה הקולקטיבית הם רבי עוצמה), אני מבין את הכוחות הפנימיים, החיצוניים, הפסיכולוגיים, את ההזנה הבלתי פוסקת של מראות, תחושות, אינפורמציה, שטיפת מוח, שזורמת אלי דרך הסביבה, המדיה, האומנות או החוקים הכתובים והבלתי כתובים של החברה בה אני חי, אני מבין שאני תוצר של הסביבה שלי ואני מגיב לסביבה באופן שאני בנוי. אני יצור חד תאי שחי באוקיינוס, אני בן אנוש כמו כל בני האנוש שחיים על פני הכדור הזה.

אך עצם ההבנה, ההתבוננות על הדבר מבחוץ והכניעה שלי למה ולמי שאני בלי להאמין לעצמי יותר מדי היא חשובה. זה דומה למהפכה שהביא למך התנ"כי כאשר הפסיק להתנגד למי שהוא ולמה שהוא רואה סביבו, הפסיק להתיימר להיות טוב יותר. אולם שלא כלמך אני לא מתכוון להתמכר לכאוס ולאלימות ולעשות רע בכוונה כדי להוכיח שאין בי בושה. אין לי שום כוונה לחזור לעידן האנוכיות המוחלטת, שכן ביחד עם משה גם הבנתי את האיוולת שבאנוכיות הזו. ההבנה הזו נמצאת אצלי בגוף לא רק בשכל, היא חיה בי, חלק ממני, היא כבר לא רק רעיון – אם כי יחד עם זה שהפנמתי עמוק את מהפיכת משה, אני גם מבין את האיוולת שביומרה.

בנוסף, משום שגם מהפכת ישוע חיה בי, נכנסתי לעידן הריצוי והסליחה ויצאתי באמת מעידן ההלקאה העצמית והבושה שהביאה תורת משה (תורת משה חידדה את ההבנה וההכרה שאני לא מצליח לעמוד בסטנדרטים, אפילו הפשוטים והבסיסיים של התורה). גם כאן אני חש את ההבנה הזאת מעבר לשכל, ההבנה חלחלה עד לגוף. הבנתי את עניין האהבה אשר היא ההתגלות העמוקה ביותר שניתן להגיע – אין מעבר לכך – אולם הבנתי שבאהבה יש גם שנאה, יש בה קנאה גדולה. בחופש יש מגבלה גדולה, אין שלום ללא מלחמה. ואז הבנתי שכדי להתעלות מעל הניגודים ולמצוא את מה שמעל להם יש לחפש רק באלוהים (אני עצמי לעולם לא אוכל להיות המקור של זה). הבנתי שהאהבה האלוהית היא מעבר לאהבה ושנאה, השלום שלו הוא מעבר לשלום ומלחמה. הבנתי שהשמאל והימין בסופו של דבר משרתים את אותה מטרה, הם אחד. הבנתי שהאוטופיה האמתית היא שילוב של כל החומרים יחד אולם בסדר הנכון, כל החכמה היא ידיעת הסדר הנכון, לא טרנד אידאולוגי אופנתי שמנסה לצבוע את הכל בצבע אחד מסוים.

אולם מי יודע את הסדר הנכון של הדברים כולם? כיצד חווים התגלות חיה של כל הדברים ואשר יורדת עד לגוף ולא נשארת רק בשכל? כיצד חווים כל זאת בסדר הנכון? מי יודע להנהיג את העולם לעידן החדש בלי להיות מנהיג במובן הישן? מי יכול לברוא את האדם הפרטי השלם מתוך האדם האוטומטי שנוהה אחרי רעיונות מתחדשים לבקרים שנעים בין הקצוות כמו מטוטלת? מי יכול להעלות אותו להבנה חדשה שמתעלה על כל הבנה חיצונית אינטלקטואלית? מי יכול להיות שונא ואוהב בו זמנית בלי שיש כל סתירה בין השניים? מי יכול להיות מקנא וסולח, לוחם אכזר ואיש שלום? מי מסוגל לעמוד בתפר שבין חושך לאור, בתוך כל הניגודים והריקושטים ולדעת מה לעשות כדי להמשיך הלאה בלי לחולל את האסון הבא? מי יכול לזרוח באור שאין לו סוף, מוקף באוקיאנוס בלתי נגמר של חושך מאיים וקר ללא כל פחד, ללא כל היסוס, אנוכיות או בושה, ובכל זאת לנוע קדימה בסדר הנכון, באופן הנכון, באופן החי, המתחדש תדיר, כאור שכובש את החושך תחתיו ותוך כדי תנועה הוא בורא ללא הרף את הכל מחדש באופן מושלם?

אם שוב אומר אלוהים זה כבר ישמע מיושן, מושג מקובע, אנרכיסטי, שאבד עליו הכלח מזמן. אך אם לא אומר אלוהים מה אומר? ברור לי שהדבר הזה צריך להמציא את עצמו מחדש והוא יעשה זאת במוקדם או במאוחר כי אין כל דרך אחרת.