(315 מילים)
תדלקתי סמוך לאיזו עיירה נידחת בצפון תאילנד. מישהי נגשה למכוניתי, בחנה את פניי, הניחה אצבע על המדבקה המתנוססת בשמשה הקדמית ועליה רשום: 'הרץ השכרת מכוניות', חזרה להציץ בפניי וקמטים של אושר נמתחו מזוויות עיניה ולכל עבר. מייד הסתובבה, בלי לומר דבר (באנגלית היא ממילא לא יודעת מילה), פנתה לחפש את הדלי שלה ואת המגב. היכן הניחה אותם? רצה לימין, רצה לשמאל, בצעדי ריקוד שובבי כילדה שעומדת לקבל ממתק.
לבסוף מצאה את הדלי, רצה אלי חזרה, בלי לשאול, והנה היא שוקדת על ניקוי שמשות המכונית מסביב. היא יודעת: עכשיו היא מקבלת לפחות חמישים באט במקום החמש שבדרך כלל היא מקבלת סמוך לאותה עיירה מועטת התיירים. כל עת שעבדה לא פסק הלמלום העליז בפיה, כאשה שימים רבים מידי נאלצה לבלות בבדידות והתרגלה להשיח בקול עם עצמה.
לאחר שהנחתי בכפה את הכסף זכיתי לעוד חיוכים חסרי שיניים, בזמן שהיא מצמידה את כפות הידיים וקדה במחוות הברכה המסורתית התאילנדית. נראה שיותר משכר טרחתה שמחה לדו שיח שהתנהל בין העיניים, וקידותיה נמשכו ונמשכו בדבקות, מוארים בחיוכים מעומק הנשמה, עד שיצאתי בנסיעה איטית מרחבת התחנה.
האשה הזקנה, חסרת השיניים, הרזה, הקטנה, הזכירה לי עד כמה היא בת לאדם וחווה. כמו רבים רבים מהיצורים שאלוהים ברא היא זקוקה להזנה של תשומת לב, להבנה, לחיבה, לאהבה. היא לא זקוקה לנדבה, היא עובדת למחייתה בניקוי שמשות המכוניות של עוברי אורח ובזכות היא מרוויחה את לחמה. זה שאנשים מרחמים עליה לא מפריע לה לחוש ביטחון עצמי, שמחת עשיה מאירה והכרה בערך עצמה. נראה שהיא חיה חיים פשוטים ללא כל פחד, שכן גם לא מפריע לה למלא את ליבם של העוברים והשבים באותה אופטימיות ריגשית עליזה מדבקת שלה.
ואולם זמן רב לאחר שיצאתי מהתחנה התעקשתי להמשיך ולשאול: מלבד השירות הנדיב שהיא נותנת בחינם על ידי שמחת החיים שלה, וחוץ מהפרוטות שהיא אוספת מניגוב חלונות ואותן היא זקוקה למחייתה, מה האשה הזו באמת רוצה? ידעתי שאת התשובה אמצא בליבי בדיוק כפי שאמצא אותה בליבה. שעה ארוכה, תוך כדי נהיגה, הסתכלתי עמוק פנימה לבדוק – ואני חושב שהתשובה ברורה.