(3400 מילים)
זהו המאמר הרביעי בסדרה בת אחד עשר מאמרים ברצף שבהם אני מנסה להסביר ולהסדיר את מקומם של עיקרון ה'אין' ואז של השטן החטא והמוות. הסדרה התחילה כאן, כאשר שלושת המאמרים הראשונים עסקו בעיקרון ה'אין' באופן כללי. מאמר זה (הרביעי) הוא הראשון מבין השמונה שיעסוק בשטן החטא והמוות.
המאמרים מובילים מהאחד לשני, יחד עם זאת כל מאמר עומד בפני עצמו ואפשר לקרוא אותו בנפרד.
יש כיום גרעין אנשים שלהם הבנה רחבה ועמוקה למדי של אמיתות רוחניות. אנחנו מבינים שיש מקור לעולם, יש בורא (מדובר על האנשים שרוצים לדעת, מי שלא רוצה לא מכריחים אותו), אנו יודעים די לעומק ולפרטיו על אופיו של אותו בורא, דרכו, מצוותיו, הדרך שבא ברא, הדרך שבה הוא מולך, מתקשר עם מאמיניו וכולי וכולי. הסיבה שיש לאנושות ידע נרחב למדי על אלה היא כי הבורא גילה לנו זאת על ידי כתביו ונביאיו. אמנם רוב האנושות שקועה בבערות אבל זאת לרוב מתוך בחירה, ומי שבוחר לדעת את האמת בנושאים אלה יכול בקלות יחסית למצוא אינספור אמיתות שיאירו את עיניו. אמיתות אלה נמצאות בטבע, בכתבי הקודש, ואפילו באינטרנט. כמובן שיש צורך לסנן ולהפריד בין אמת לשקר אך מי שבאמת משתוקק לדעת מסייעים בידו והוא ימצא בתוך ליבו הדרכה מאסיבית. אני יכול להעיד כי רוח השכינה משתוקקת לגלות לי ללא הרף עוד ועוד רבדים על טבע הבורא, טבע העולם וכולי.
כל האמיתות הרוחניות שידועות כיום חשובות מאוד ומסמנות התקדמות משמעותית באבולוציה הרוחנית של האנושות, יחד עם זאת יש דבר מהותי שחסר. חסרה הבנה ובעיקר הפנמה של האמת לגבי מי אנחנו במהותנו? דומה כי עניין זה מוצנע גם מעיני מאמינים, הם בדרך כלל ממעטים לעסוק בו, הוא עטוף בשכבות רבות של בושה, הכחשה, דעות קדומות, משאלות לב לא מציאותיות וכולי.
העדתי על עצמי כי רוח השכינה מגלה לי באופן קבוע רבדים עמוקים יותר ויותר על אלוהים והעולם שברא ואולם לצד גילויים אלה (שקל לי יותר לקבל כי אלה דברים מחוץ לי), אני מחפש גם להבין את טבעי הבשרי (שם זה פחות מלהיב). מדוע אני מחפש את ההבנה הזו? כי אני מוצא ניגוד בלתי פוסק בין טבעי הבשרי לבין טבע הבורא והמפגש הזה הוא חידה גדולה. כמובן שהבנות אלה נמצאות גם בבריאה, בכתבי הקודש, בכל מקום, אך מצאתי שהבורא לא כופה עלי אותן. הוא מספק לי את האינפורמציה באופן כללי ומשאיר אותי להגיע למסקנות בעצמי. חשוב לבורא שהמסקנות הללו (על עצמי) לא יבואו מבחוץ, כלומר ממנו, אלא מתוך חקירה שלי את עצמי.
על מנת שאתחיל להבין מי אני, יש צורך שאתבונן בעצמי באופן לא משוחד ויש צורך שאפסיק להקשיב ללימוד ולפרשנות הלא נכונה שנותנים לכתובים בנושא הזה, להפסיק להתעלם מההיבטים הלא פשוטים של הבדיקה הזו ולערבב לתוך זה את מה שהייתי רוצה להיות ואני לא. יש צורך לחדור את העיוורון שקיים בי בשל הזעזוע והבושה ובשל הסתירה שאת העומק שלה אני מודד בעזרת שתי מערכות כלים: הראשונה בודקת על פי סטנדרטים אנושיים – שיש בחברה, שיש בתחושות האישיות והאינסטינקטים – והשניה על פי הסטנדרטים של אלוהים. ואולם על פי שתי מערכות הבדיקה אני נכשל במקרים רבים.
האמת האובייקטיבית העירומה היא שאני רחוק מהסטנדרטים של אלוהים ורחוק אפילו מהסטנדרטים של עצמי, ולא רק אני אלא כל האנשים שאני רואה סביבי. כולנו נכשלים אבל נוטים לשקר לעצמנו שאנחנו אחרים. (האמת העירומה היא שלמרות שחשבתי והגעתי למסקנות שאליהן הגעתי למעלה, ולמרות שאני בטוח שזה נכון, עדיין, מחר בבוקר אנסה שוב לעשות הנחות לעצמי בעניין הזה, לטשטש את האמת הזו, להתעלם).
לאחר שנים של נסיון לבדוק בכנות את עצמי ולאחר שניסיתי לעשות זאת תוך דיאלוג עם רוח השכינה ועם הסטנדרטים הרוחניים שלו הגעתי למסקנות אלה:
הדחף שבי והתשוקה לקחת משהו שלא ניתן לי ולא שייך לי (דהיינו לגנוב) מעולם לא פסק להתקיים ובמידה ואני מצליח להתגבר על כך, בדרך כלל זה הודות למערכת אנושית טבעית (לא רוחנית, אלא מבוססת על אינטרס אנוכי) של איזונים פנימיים.
הדחף לשקר מעולם לא פסק להתקיים בי ובמידה ואני מצליח להתגבר על כך זה בדרך כלל הודות למערכת אנושית טבעית של איזונים פנימיים.
הדחף לנאוף מעולם לא פסק להתקיים בי ובמידה ואני מצליח להתגבר על כך זה הודות למערכת אנושית טבעית של איזונים פנימיים.
הדחף לחמוד מעולם לא פסק להתקיים בי ובמידה ואני מצליח להתגבר על כך זה הודות למערכת אנושית טבעית של איזונים פנימיים.
הדחף לרצוח מעולם לא פסק להתקיים בי ובמידה ואני מצליח להתגבר על כך זה הודות למערכת אנושית טבעית של איזונים פנימיים. כאן אמנם לא מדובר בדרך כלל על הדחף לרצוח בפועל (כי הנסיבות כרגע לא קשות מספיק כדי שידחפו אותי לשם), אבל עולים כעסים שעל פי הכתובים כמוהם כרצח. ומדוע כעס כזה דומה עקרונית לרצח? משום שבאותו רגע שהכעס עולה הוא מבטל את זכותו של השני להתקיים. נכון שיש הבדל בחומרת הדבר, בין לבטל את זכותו של האחר להתקיים במחשבה ובכוונה, לבין לסיים את חייו בפועל. ואולם מבחינה עקרונית (רוחנית) לשני הדברים שורש זהה. כאמור הסיבה שלא עולה בי הדחף להפעיל אלימות פיזית כלפי אחר היא בעיקרה עניין תרבותי והרגלים שהשתרשו בגלל האופן שבו חונכתי וגדלתי. בכל מקרה הדחף העקרוני לבטל את זכותו של אדם אחר להתקיים קיים בי.
אני יכול להמשיך ולסקור את מצוות אלוהים ואת הסטנדרטים הרוחניים שלו כמו גם את הסטנדרטים שלי עצמי ולראות היכן יש בי דחף להפר אותם ואולם אני יכול לסכם ולומר כי באופן כללי יש בי דחף ותשוקה לצעוד אל החושך. מהו החושך הזה? החושך הוא כאוס, אי סדר, ערבוב וביטול של החוקים המסדרים שמאפשרים קיום הבריאה ומאפשרים חיים. ערבוב וביטול כזה הוא גם מרד בבורא שאמור להיות הריבון והמנהיג שקובע את הכללים. החושך או הכאוס הוא עקרון רב עוצמה והוא ניזון מפירוקם של הדברים שיוסדו על ידי הבורא.
הבורא כאשר הוא יוצר דבר, גם אם הוא יוצר חוק תאורטי, הוא משקיע בדבר אנרגיה (יצירה ובניה תמיד מצריכים השקעת אנרגיה). עיקרון החושך, כאשר הוא מפרק או מאיין דבר שנברא, משחרר בבת אחת את האנרגיה שהושקעה בבניתו. לכן מתכונותיו של החושך שהוא יכול להנות מכמות רבה של אנרגיה שבאה בבת אחת, בצורה – אפשר לומר – מופקרת, ללא אחריות, ללא חשבון, ללא תשלום, ללא מאמץ ומבלי לתרום דבר בונה בתמורה.
התשוקה שלי להתנסות בחושך היא התשוקה להנות מהאנרגיה שמשתחררת כתוצאה מפירוק של עיקרון רוחני, פירוק של אנרגיה נפשית או פירוק של משהו פיזי. למעשה כל הדברים שציינתי: לגנוב, לנאוף, לשקר, לרצוח, הם לקחת משהו שלא כדין (על פי הדין האלוהי, לא האנושי), באופן מופקר, מפרק.
צורת המחשבה שתארתי מתארת אדם רעב. בגלל הרעב, הוא צריך להתמודד ללא הרף עם הסתירה שבין הדחף לספק את הרעב לבין התשוקה, אם הוא אדם מאמין, לעמוד בסטנדרטים של אלוהים, ואם איננו מאמין, לעמוד בסטנדרטים של עצמו. ואולם יש גם אנשים שאינם רעבים (הרעב איננו בהכרח קשור לשאלה כמה יש או אין לי), ובכל זאת הבעיה שתארתי לא נפתרת גם אצלם. אנשים אלה נוטים להיצמד לדברים החומריים והנפשיים שהם סבורים שיש להם ולא לחפש את אלוהים, לא לחפש את רצונו, קולו, מערכת היחסים איתו וכולי. צורת המחשבה הזו היא צעידה אל החושך כמו כן ואין בה יתרון על פני צורת המחשבה של האדם הרעב, לעיתים קרובות זה דווקא להיפך. אני יכול להעיד כי לאורך שנים אלוהים התעקש להשאיר אותי רעב למרות שהתחננתי בפניו שישנה זאת בתוכי ושאוכל לרוות נחת גם בעולם הזה, ואולם אלוהים דוחה את בקשותי החוזרות ומעדיף למעני שאשאר רעב, כי כך יש בי דחף מתמיד להשביע את רעבוני אבל גם לחפש אותו כדי שיפתור בשבילי את התסבוכת.
נחזור לתאור החושך: בעולם הרוח, כל עקרון רוחני יכול לקבל תודעה ולהפוך לישות. לכן גם לעקרון החושך יש ישות שמבטאת אותו ואולם אני לא מתייחס פה לישות אלא לעקרון בלבד. הנטיה שלי לצעוד אל החושך איננה קשורה בהכרח לשטן או לישות חושך כלשהי, היא קשורה למי שאני, לעקרון שעל תשתיתו אני בנוי (כאמור, הצעידה אל החושך באופן אקטיבי או פאסיבי, זה לא משנה, בשניהם יש חושך).
אך מדוע הבורא יצר אותי באופן הזה? הרי אם כך נוצרתי אז לא אני ה'אשם' אלא הבורא.
ובכן, הבורא לא בדיוק יצר אותי באופן הזה, אלא ברא את אדם הראשון עם נטיה לחושך אבל יצר לו במקביל נטיה לציית לו וללכת בדרכיו. כאשר שום דבר לא פיתה את אדם הוא הלך בדרכי הבורא והנטיה לחושך נותרה רדומה. בנוסף לשתי הנטיות, הבורא יצר בשביל אדם הראשון אפשרות בחירה, וכאשר עמד בפני צומת והצטרך לבחור, כאשר פותה והנטיה שלו לחושך עמדה בניגוד ובסתירה למצוות אלוהים, הוא בחר בחושך ודינו נגזר.
זה מה שהיה עם אדם הראשון, ואולם, מה בדיוק קורה עם בני האדם לאחר מכן? כיצד זה מתרחש בעולם שלנו שמחוץ לגן עדן? האם אלוהים שוב יוצר אותנו מאוזנים עם לידתנו, כאשר מצד אחד יש לנו נטיה לחושך ומצד שני אנו מבוססים בדרך האור של אלוהים והציות לו, ואז כאשר נוצרת סיטואציה שבה יש סתירה בין מצוותיו לנטיה לחושך אנחנו בוחרים צד?
לא, אני לא סבור שזה תאור נכון של המציאות לאחר נפילת אדם הראשון. כפי שציינתי, רבים המאמינים שרוצים לחשוב שזה המצב, לחשוב שאלוהים הוא זה שיצר אותם, ולכן במקורם הם טובים ומאוזנים כמו אדם הראשון לפני הנפילה (כלומר, הם במצב שהנטיה ללכת בדרכו של אלוהים גוברת ברגיל על הנטיה לחושך ורק כשהם נמצאים בצומת עליהם לבחור ובמידה ויבחרו בטוב הכל טוב). אך בגלל אמונת השוא הזו הם לא מבינים את עצמם, המציאות טופחת על פניהם וכל ההליכה הרוחנית שלהם משתבשת.
המציאות גרועה בהרבה ממה שהיינו רוצים לחשוב. כי שכשתינוק נולד אין לו מודעות לבורא ולדרכו, אין לו אפילו אפשרות בחירה, הוא נתון כולו בתוך החושך שדוחף אותו לקחת בכוח כל דבר שהוא חפץ (נניח מתינוק אחר), הוא מרוכז רק בעצמו ובצרכיו הגופניים בלי כל התחשבות בסביבה ואין בו אפילו מודעות לחושך הזה. אילו אדם מבוגר היה מתנהג וחושב באופן הזה, הרי היה מדובר באדם מאוד שלילי. (סליחה שאני מנפץ פה את האמונה הרווחת שתינוקות הם מלאכים ואת הסגידה של החברה שלנו לילדים קטנים).
בתאור התינוקות והילדים אני שוב מפריד בין הנטיות הטבעיות שלהם לבין השפעות השטן ומשרתיו עליהם. בדרך כלל כאשר אדם נוטה ובוחר בדרך החושך הוא מזמין את השטן ומשרתיו להתערב בחייו ולהתערבות זו יש השלכות קשות ומסובכות, ואולם אצל הילדים והתינוקות התערבות משרתי השטן נחסמת על ידי אלוהים (אלוהים ממנה מלאכים שישמרו על הילדים, על תוצאות מעשיהם ואופן מחשבתם), כי אלוהים יודע שהילדים עדיין לא נחשפו לאמיתות שיאפשרו להם מודעות לקיומו ויאפשרו להם בחירה.
בשלב זה אלוהים אוהב את הילדים – לא בגלל מי שהם כרגע אלא בגלל הפוטנציאל הגדול שאלוהים רואה בכל אדם ואדם, פוטנציאל שאצל הילדים הוא עדיין פתוח. פוטנציאל זה עשוי להביא אושר גדול ויופי מרהיב ואלוהים אוהב את זה. אלוהים אוהב את הילדים בגלל שבאופן בסיסי הוא אוהב בני אדם. אלוהים מתחיל להתרחק ולשנוא בני אדם כאשר הם מתחילים להיות מסוגלים לבחור ובוחרים ברע. הבחירה ברע (או בחושך) מביאה עתה את הכוחות הדמוניים לשלוט באותו אדם (בשלב זה אלוהים מסיר בהדרגה את ההגנות שלו) והשנאה של אלוהים מופנית למעשה לשטן ומשרתיו ולא לאדם. אולם משום שהאדם מכוח זכות הבחירה שניתנה לו מוכר את עצמו לשטן ונעשה מחוייב לו. האדם אז נעשה מעורב באופן המחשבה והמעשים של הכוחות הדמוניים עד כדי כך שהם נעשים לאחד, ואז, אלוהים בלית ברירה רואה את הדמון (השד) והאדם שבחר בו כמערכת אחת שיש לשנוא ולדחות.
ובכן התינוק האנושי איננו עונה לתיאור של אדם הראשון שעם בריאתו (לידתו כביכול) היה טהור ושלם. אדם הראשון מיד עם בריאתו התהלך בגן עם אלוהים במחוזות האור והתינוק האנושי נתון במחוזות החושך (לא חושך דמוני אלא חושך תודעתי).
גם התנ"ך מחזק ומגבה מסקנה זו, למשל בספר תהילים קל"ט 15: "לֹא נִכְחַד עָצְמִי מִמֶּךָּ: אֲשֶׁר עּשֵּׂיתִי בַסֵּתֶר, רוּקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ. גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל סִפְרְךָ כּוּלָּם יִכָּתֵבוּ." על פי הפסוק, בן האדם (בניגוד לאדם הראשון) נעשה בסתר, בחושך, בתחתיות ארץ. המשורר מציין שאלוהים רואה אותו שם וגם מתעד את הכל בספר שלו, אך בשום מקום לא מצויין שהוא מתערב באיזשהו אופן ביצירתו הראשונית. בנוסף, אלוהים הרי לא פועל בסתר, בחושך ובתחתיות ארץ, השטן ומשרתיו הם הפועלים במקומות אלה. ואם כן, המסקנה המתבקשת, מתוך התבוננות בלתי משוחדת בעולם, בטבע האדם, לאחר שהתבוננתי בעצמי באופן שתארתי בתחילת המאמר, ולאחר שכתבי הקודש מאשרים, היא זו: בני האדם לא נוצרים כיום על ידי אלוהים כמו שהאדם הראשון נוצר, הם נוצרים בחושך ותחת חסותו.
נוכל לראות גם כי תהליך ההפריה שבין האיש והאשה (יחסי המין) איננו מעיד על משהו מואר. יחסי האיש והאשה מקולקלים, היצר המיני נוטה באופן מובהק למקומות אפלים, מעורבים שם לא מעט בושה אנוכיות והסתר, מיקומם של אברי המין בגוף הוא בתחתית, בסמוך לפתחים ליציאת הפסולת, התינוק האנושי נוצר ברחם שהוא מקום חשוך וטחוב, כל אלה הם סימנים נוספים שמעידים על החושך העקרוני.
לאור זאת עולה השאלה: כיצד בפועל באה לידי ביטוי מעורבותו של החושך ביצירת בן אדם חדש? ובמה מתבטאת מעורבותו של אלוהים, אם בכלל? מה קובע את תכונות האדם, הנטיות שלו, הבריאות הגנטית, הבריאות הנפשית וכולי?
ובכן, אפשר לראות שמעורבות החושך מתבטאת בכך שבני אדם נוצרים על פי העיקרון הרנדומלי, שהוא עיקרון חשוך כי מדובר בעיקרון כאוטי. ניתן לראות זאת קודם כל מהבחינה הפיזית, שכן בני אדם נוצרים פיזית בעקבות הפריה רנדומלית של זרע וביצית. הזרע המפרה הוא אחד מתוך מאות מליונים, כשכל אחד מהם בעל מטען גנטי שונה, וההחלטה האם יפרה או לא יפרה את הביצית מתקבלת באופן מקרי. גם המטען הגנטי של כל זרע וכל ביצית נקבע באופן מקרי (לא מכוון על ידי שום גורם), והוא נלקח באופן מקרי מתוך המאגר הגנטי של האב ושל האם. המאגר הגנטי של האב והאם נקבע גם הוא באופן מקרי מתוך המאגר של הוריהם, וכך עד לאדם הראשון. לכן, אפשר לסכם ולומר כי במובן הפיזי תרומת החושך היא בכך שהכל נקבע באופן כאוטי רנדומלי, ותרומת אלוהים היא בכך שיצר את המאגר הגנטי הראשון והוא מרשה את הבחירה הרנדומלית כאוטית רק במסגרת המאגר הזה.
באותו אופן, גם המטען הנפשי (שלא קשור לדי אן איי) מועבר באופן כאוטי\רנדומלי, מפני שרגע העיבור ורגע הלידה קובע איזו קונסטלציה קוסמית תשפיע ותקבע, את האופי, הנטיות, הגורל וכולי של היילוד. לגבי הקונסטלציות הקוסמיות אפשר שוב לומר שתרומתו של אלוהים היא בכך שיצר את הקונסטלציות האלה מראש (ומתוך כוונה לטוב) ואולם בעקבות הנפילה בגן עדן גם הקונסטלציות הקוסמיות נפלו והן בשליטת הכוחות הדמוניים. אלוהים אמנם לא מרשה להם ליצור מציאות אחרת, בריאה אחרת, קונסטלציות אחרות, ואולם הם מנסים ללא הרף לשנות ולעוות את הקיימות.
במילים אחרות, היווצרות אדם חדש איננה נשלטת ומכוונת על ידי הכוחות הדמוניים והיא גם לא נשלטת על ידי אלוהים. הדברים מתרחשים במסגרת מה שנברא מראש, אם כי הכוחות הדמוניים מצליחים גם לא מעט לעוות את הנברא הזה, להתערב בגנטיקה, לשנות את אופי הקונסטלציות הקוסמיות וכולי. ואולם גם ללא העיוות הזה (שהוא מחריד כשלעצמו), המצב הבסיסי שקיים כיום (לאחר הנפילה) הוא שהיווצרות בני אדם נמסרה ליד המקרה, ו'יד המקרה' הוא הליך רע וחשוך מספיק (גם ללא העיוותים המכוונים).
הנסיון מראה שעל מנת שבמקרה יווצר אדם בעל שיעור קומה רוחני, יש צורך במיליוני נסיונות כושלים. כך הרי היה לאורך כל ההסטוריה וכאשר היה צריך לדוגמא להציל מישהו ממי המבול, מתוך כל בני האדם נבחרו רק נוח ומשפחתו, וכאשר היה צריך להציל מישהו מסדום, לא נמצאו שם אפילו עשרה צדיקים. אינני יודע כמה בני אדם היו בתקופת נוח וכמה בסדום ואולם ברור שהסתטיסטיקה פה רעה מאוד.
אילו אלוהים היה מנהל ומכוון את יצירת בני האדם החדשים הוא היה יוצר רק בני אדם בעלי שיעור קומה רוחני (אין לי ספק שאדם וחוה היו אנשים בעלי שיעור קומה רוחני אלא שהיו חסרי נסיון, משוללי הסטוריה אנושית ולכן בקלות נפלו בפח שהנחש הטמין להם). לעומת זאת אילו הכוחות הדמוניים היו מורשים לכוון ולנהל את יצירת בני האדם היו נוצרים רק אנשים מעוותים לחלוטין, מפלצות חשוכות בלי טיפה של אור.
כאמור הכוחות הדמוניים מנסים ללא הרף להתערב, להנדס למשל את המטען הגנטי, ואף ליצור יצורים היברידיים (הכלאה של בני אדם ושדים), ואולם כשהם עושים זאת הם מפרים את מה שאלוהים התיר להם לעשות לאחר הנפילה מגן עדן ועל כך רבים מהם נענשו ונענשים בחומרה, ורבים עוד יענשו בעתיד (כי הם ללא הרף מנסים למתוח ולפרוץ את הגבולות שהושמו להם וליצור עולם שבו אין זכר לצלם אלוהים).
היכן כן מורשים הכוחות הדמוניים לפעול בתהליך יצירתו של אדם? והיכן במקביל אלוהים מתיר לעצמו ולמשרתיו לפעול? ובכן, כל הכוחות הרוחניים חיוביים כשליליים פועלים בתוך תהליך גדילתו של היילוד וזאת בכפוף לבחירות שעושים הורי היילוד וככל שהוא מתבגר, בכפוף לבחירות שהוא עושה בעצמו.
אמנם השפעת ההורים והסביבה, ברובן הן כאוטיות ורנדומליות כמו כן, בין השאר משום שהתנהלותם לרוב נשענת בעצמה על הגנטיקה והקונסטלציות הקוסמיות הכאוטיות, וגם משום שרוב האירועים, הנסיבות, המפגשים, התגובות לאירועים, שקורים ויקרו סביב ליילוד לאורך חייו הם כאוטיים רנדומליים כמו כן. יחד עם זאת, גם אלוהים וגם הכוחות הדמוניים יוזמים ומכוונים אירועים והשפעות כדי לכוון את האדם החדש, כל צד לדרכו.
האדם המאמין, ככל שהוא מתחזק באמונתו ומתקרב לאלוהים כך הפיקוח, והשמירה על אירועי חייו וכן ייזום אירועים נעשה על ידי אלוהים ומשרתיו ופחות ופחות בידי הכוחות הדמוניים או ביד הגורל העיוור. גם בני אדם שעולים במדרג הרוחני בצד השני, אצל הכוחות הדמוניים, יכוונו יותר ויותר על ידי ישויות אלה ופחות באופן רנדומלי.
ואולם גם המקריות הכאוטית איננה טובה ולעולם איננה נושאת פרי טוב. כשאדם רוצה למשל ליצור כלי או מכונה שיעשו עבודה מסויימת, אי אפשר ליצור זאת באופן רנדומלי כאוטי אלא באופן מודע, מושכל ומדוייק. דברים כאוטיים אינם עובדים, הכאוס הוא חושך ומוות וגם האדם, שנולד ובא מתוך החושך והכאוס צועד אל המוות אלא אם כן ילמד בעזרת אלוהים להכפיף את הכאוס שבו לאור המסודר והמחייה של אלוהים. כל אדם שרוצה משמעות לחייו, טעם, אמת, אור, אהבה, הרמוניה, שמחה, צריך לבקש זאת מהאור, האור האמיתי הוא רק אצל אלוהים וכשמכפיפים את הכלי הריק ששמו אדם לאלוהים, הוא ממלא את הכלי החשוך והכאוטי באור.
ומדוע אני אומר שהאדם בעל הנטיה לחושך וזה שנוצר ומקורו בחושך צריך להכפיף את עצמו לאור, ואינני אומר שהאדם צריך למצוא את האור, או ליצור אור בעצמו? כי זהו הלקח שמצאתי ובגללו אני כותב את המאמר הזה. זה הדבר שאני רואה שמטעה כל כך הרבה אנשים אשר, כאמור, משלים את עצמם שהם דבר שהם לא.
האדם צריך להבין ולקבל את האמת על עצמו, שאין בו באופן בסיסי אור ואין ביכולתו למצוא את האור, בטח שלא ליצור איזה אור, ולאחר שהוא מבין זאת, עליו למסור את עצמו בשלמות לאלוהים שיעשה איתו כרצונו. הרצון של אלוהים הוא תמיד טוב, תמיד מואר. הרצון שלנו איננו כזה.
גם המאמינים בישוע והמלמדים את דרכו צריכים להבין שכאשר ישוע אומר שהמאמין נולד מחדש מאלוהים אין זה אומר שהוא הופך ליצור של אור. מאמינים רבים טוענים, שאכן, עם לידתם היו יצורי חושך אבל אבל עם הלידה מחדש הם הפכו ליצורי אור. ובכן הלידה מחדש אמורה לפתוח בנו את הערוץ שמסוגל לזהות את האור האלוהי לבקש אותו ולהיות מסוגל לקבל אותו ואולם היא לא הפכה את המאמין ליצור שיש בו אור מכוח עצמו. מי שבאופן בסיסי לא מייצר אור הוא כשלעצמו חושך ואלוהים צריך שנפנים ונהיה מודעים לעובדה הזו גם כאשר הוא בוחר בחסדו להעניק לנו מהאור שלו. מי שעוד לא הפנים זאת, הלידה החדשה עדיין לא הושלמה בו שכן שורש המחשבה שיש בי כשלעצמי איזה אור, שאני בן אדם טוב וכולי הגיעה מהחטא הקדמון (הנפילה מגן עדן) והיא שגויה לחלוטין.
בכל זאת נשארה פה עוד שאלה פתוחה, שאלה שנגענו בה אך לא השבנו עליה: מדוע אלוהים הרשה למרד לפרוץ? אמנם הסברנו שאלוהים לא יצר מראש את האדם מורד, הוא יצר אותו עם נטיה לחושך אולם ברור שידע מראש שאדם וחוה יפותו ויפלו לחושך המורד ואז כל בניהם ובנותיהם יהיו נתונים מרגע לידתם במרד והחטא.
ובכן, כפי שהסברתי בהרחבה במאמרים אחרים, בגלל שאלוהים זקוק גם לחושך וגם לאור, והוא זקוק שהחושך יהיה כפוף לאור, יכנע לו כל כולו וילך אחריו, הוא נתן לאדם את התפקיד לייצג את עיקרון החושך. תפקידו לשרת את האור על ידי צבעיו הכהים, ולכן אל לו להתכחש לטבעו, לנסות לברוח משם ולספר לעצמו שהוא משהו אחר. יחד עם זאת האדם מורד והסיבה שאלוהים מתיר לאדם למרוד היא כי לא יכפה על האדם את ההבנה הזו לגבי מי הוא ומה תפקידו. אלוהים יחכה בסבלנות כי הוא זקוק לכך שהאדם הפרטי (כל אחד ואחד בנפרד) יבין זאת בעצמו, ויבחר בעצמו להיכנע ולהשלים עם זה, ואז גם יבחר בעצמו להניח את עצמו בידי האור (בידי אלוהים) כדי שימלא אותו באורו.
אלוהים יחכה בסבלנות, כי רק האדם הבוגר, לאחר לא מעט שנות חיים ונסיון חיים, לאחר לא מעט תלאות ומצוקות, עשוי להבין את זה, והתינוק האנושי או הילד הקטן עדיין רחוקים מההבנות האלה שנות אור. התינוק והילד עדיין מצויים בחושך הערכי, הם עדיין לא למדו ולא תרגלו את מה שאלוהים מלמד, עדיין לא מסרו עצמם באופן מודע למי שאוהב אותם כמו שהם כי הוא זה שברא אותם מראש עם הנטיה לחושך ולמען מטרה טובה מאוד. המטרה הטובה היא: שהם יתמלאו באור. ואולם רק מה שחסר אור יכול להתמלא.
והרי גם ישוע המשיח אמר בזמנו: "לֹא הַבְּרִיאִים צְרִיכִים לְרוֹפֵא, אֶלָּא הַחוֹלִים. וְאַתֶּם צְאוּ וְלִמְדוּ מַה מַּשְׁמַע 'חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זֶבַח', כִּי לֹא בָּאתִי לִקְרֹא לַצַּדִּיקִים כִּי אִם לַחוֹטְאִים". ישוע אומר פה דבר מהפכני: שהחסד שהוא חפץ הוא העובדה שבא לרפא ולתקן את החוטאים, כלומר למלא את החושך באור ולמען זה הוא בעצם ברא את הכל. כלומר, אלוהים לא כועס עליך כי אתה חשוך באופן בסיסי, להיפך, הוא שמח כי כך הוא יכול למלא את תפקידו ולמלא אותך באור, ואולם הוא כועס על מי שחושב שהוא כבר אור ויכול להתמלא בעצמו. הוא כועס גם כי זו אשליה שתוביל את האדם ואת העולם לאבדון וגם כי זה מייתר אותו ותפקידו ואז אין אהבה ואין חסד יותר.
שנאת אדם אין לה מקום במלכות האלוהים. יחד עם זאת אהבת אלוהים את הילדים והתינוקות, ההגנה שלו עליהם והברכות שהוא מרעיף, לא מעידים על האור שבהם אלא על האור שבו. החסד שהוא חפץ הוא בחסד שלו. הוא לא חפץ בזבח שלנו שמעיד כביכול על כמה אנחנו צדיקים, אנחנו לא צדיקים אלא רק מוצדקים על ידי החסד שלו.