(720 מילים)
אני חובב גדול של תחושות, צבעים, גוונים. אני אמן, ובשביל אמן תחושות ורגשות הרי הם אבני הבניין של עבודתו. אני אוהב לחקור אותם, לצלול לתוכם, להתמסר, לספוג, לשקף. הם באים אלי מבחוץ, מבפנים, מהעולמות העליונים, התחתונים, שוטפים ומתנחשלים סביבי ודרכי עם זרם החיים הבלתי פוסק.
הנה קרן שמש חודרת בסדק ענן, נשברת על רסיס מים מטל הבוקר שנח על הדשא תחת כפות רגלי. והנה האור ממשיך ועולה, מתבהר, עד שמסנוור, חורך באמצע היום ואז נעלם אל מעבר לאופק, משאיר פסי ענני נוצה ספוגים לילך.
מבוקר לערב הכל זורם, משתנה. לכל דבר תפקיד ואיכות משלו. לכל מגוון התחושות יש תפקיד ברור להיות המהות והטעם של מה שיש בעולם הזה. מהות וטעם אלה נעימים לעיתים ולעיתים מכאיבים. טבעם הוא ההשתנות והזרימה ללא הרף למעלה, למטה, לצדדים, טבעם הוא ההשתנות הספונטנית, הבלתי צפויה, שרירותית לעיתים, לעיתים קיצונית.
אי אפשר לסמוך על תחושות ורגשות וגם אי אפשר לשלוט בהם. אם שולטים בהם הם כבר לא רגשות ותחושות, הם מתפוגגים ובלעדיהם החיים ריקם ויבשים.
החכמה היא לדעת תמיד שרגשות ותחושות הם מה שיש ברגע זה ובעוד רגע הם משהו אחר. כאשר אני חווה או מרגיש משהו, לחשוב שאותו רגש ישאר, לחשוב שהוא אמיתי במובן המתמשך, הנצחי, זה להיות מוטעה. מצד שני חשוב שאהיה פתוח להם כדי לחיות חיים מלאים. להאמין להם ולא להאמין בו זמנית.
אם מישהו למשל אומר לי משהו מכעיס ומעליב, הרי אני כועס ונעלב, אי אפשר להימלט מזה אם אתה אדם רגיש. הכעס והעלבון מכאיבים ואז, הכאב מעורר את מערכות ההגנה של הנפש. אז אני עשוי להיסגר או לרצות להחזיר. אני מרגיש דחוי והנטיה הטבעית היא לדחות חזרה ולהפוך שלילי כלפי האדם השני. הנטיה היא לעורר מיני מחשבות ומסקנות קשות ולהאמין להם. כל מיני תהליכים נפשיים מתרחשים כאשר נפגעים ונעלבים ואין שום דרך להימנע מזה מלבד כאמור להקים מראש חומות הגנה כנגד החיים, להפוך כהה רגש, לגדל עור עבה כשל פיל.
יחד עם זאת, גם כשאינני מקים חומות כנגד החיים, ביכולתי לנסות לתרגל ולזכור תמיד – בכל נשימה ונשיפה שאני עושה בעולם הזה – שכל התחושות וכל הרגשות ומה שהם מעוררים בנפש הם זמניים וחולפים. השמש שוקעת ואחר כך שוב זורחת באופן שונה. הידיעה הזו לא משנה כלום מעוצמת הרגש שהתעורר ברגע נתון, היא לא תרופה נגד שום כאב או רגש שלילי שעשוי להתעורר בעקבות הכאב. הידיעה הזו איננה יכולה לשמש תרופה אפילו כנגד רגש גאווה וחשיבות עצמית מנופחת שחשים כאשר 'הולך לנו'. אך היא תרופה כנגד הטעיה והסתבכות של הרגש בטווח הארוך, מעבר לרגע הנתון!
אני לא צריך לסחוב איתי שום דבר אל תוך העתיד בוודאי שלא כעסים, גאווה, או פחדים. רגע אחרי שאני חווה את החוויה והרגש, חיובי או שלילי, אני יכול להניח אותם לרגלי אלוהים כמינחה, ולבקש שמיד יחדש אותי כרצונו כדי שאוכל לשמש לו כלי מועיל, כדי שלא אסטה מדרכו שסלל לי.
המודעות הזו, אם היא מוצקה ורציפה, יוצרת בנפש רובד נוסף של קיום, עוגן יציב ולא משתנה שיודע בבירור שהרגש החי והמוחשי שבו אני עכשיו מתנסה, טבעו חולף כשל אדוות העולות במים. יחד עם זאת רובד נוסף זה של קיום אינו יכול לעולם לעמוד לבדו. הוא חייב להיות מחובר לאלוהי ישראל בקשר עמוק ואינטימי אחרת אינו באמת מתקיים. אחרת אלה רק דיבורים על רובד קיום נוסף ואחר.
לתחושות והרגשות אני נותן את מקום הכבוד הראוי בנפשי וחיי, יחד עם זאת יש בי רובד אחר של תודעה ממין שונה והוא מחובר למקור האינסופי הבלתי משתנה שמעבר לכל הדברים. הוא מחובר לאדון הכל חיבור אינטימי ואישי אמנם, אך חיבור שמעבר לזמן ולמקום. אדון כל בלתי משתנה זה, אלוהי ישראל, הוא הוא הבורא והמחולל של כל זרמי התחושות והרגשות הזמניים והמקומיים, דרכם הוא מעשיר את חיי, דרכם הוא גם מעביר לי מסר ולקח. אך בורא זה מעניק לי בנוסף, בחסדו, רובד קיום שונה ואחר, נצחי. טבעי האנושי\ ארצי\ בשרי איננו נצחי, לכן אני חייב את החיבור עם אלוהים כדי שייצור בי את הרובד הזה האחר.
בהקשר למסר העולה כאן יש להבהיר ולהיזהר שלא מדובר במסר של תורות המזרח. התורות הזרות ברגיל לוקחות גרעין מסויים של אמת ומעוותות אותו. גרעין האמת בתורות המזרח בהקשר הזה הוא שיש רובד נצחי שמעבר לעולם הזה על תחושותיו ורגשותיו החולפים וכדי להגיע לשם צריך להשקיט את הרובד הארצי. העיוות והשקר הם שהעולם הזה (הרובד הארצי) הוא 'אשליה', וכן שהקיום שמעבר איננו מחובר באופן חד משמעי לאלוהי ישראל. הבריאה של אלוהים איננה אשליה היא טובה מאוד (במקורה, לפני שעוותה) והיא נחוצה, הכרחית. כמו כן אין שום קיום במימד שמעבר מלבד קיום של החיבור עם אלוהי ישראל – אלא אם כן רוצים להגיע לחלל החיצון החשוך והריק שם הסבל.