(475 מילים)
בפעם הראשונה שגידלתי תרנגולות זה היה לפני כשלושים שנה. הייתי בן עשרים ומשהו ועברתי לגור עם חברה בבית ישן עם חצר מוזנחת. החצר הזמינה אותי לנסות לממש חלום שהיה לי, להקים לול תרנגולות לביצים לתצרוכת עצמית. הקמתי את הלול ומאחר ובשכונה הסתובבו לא מעט כלבים והיו גם תנים ונמיות שהגיעו מהפרדסים שבסביבה, הייתי נותן לתרנגולות להסתובב חופשיות בחצר במשך היום, ובערב כשהיו נכנסות ללול המגודר הייתי נועל אחריהם לשם הגנה.
היו לנו שלוש תרנגולות ערביות, כהות ותרנגול אחד צבעוני, מרהיב. בתחילה הייתי קצת מופתע מהתנהגות התרנגול, לא שיערתי שבעל חיים יכול להיות כל כך חולה אגוטריפ. התרנגול המפואר הזה היה נעמד בכל הזדמנות מתאימה או לא מתאימה, במקום הכי גבוה שהצליח למצוא, מנפח את החזה, טופח בכנפיו וקורא בקול כדי להכריז על גברותו הפאתטית. בשאר הזמן היה מתרוצץ בחצר, לפני הבנות, וכשהיה מוצא איזה גרגר או תולעת היה ממהר להגיש לאחת מהן תוך כדי מחוות תאטרליות רבות. גם כשאחת התרנגולות היתה מוצאת משהו אכיל בעצמה היה התרנגול ממהר לחטוף זאת ממנה (הוא היה הרבה יותר גדול וחזק) ואז מגיש לה או לאחרת את מה שהרגע שדד וכל זה רק כדי להוכיח שהוא הבוס, שהכול בא להן בחסדו כי רב ועוד מיני מסרים שוביניסטיים להחריד שהיו יכולים בקלות, להוציא לגמרי משיווי המשקל כל פמיניסטית אנושית אפילו מתונה. אולם דומה שהתרנגולות הנקבות כלל לא התרגשו מכך, הן קיבלו כל זאת בשלווה רבה ונראו רגועות ושמחות בחלקן.
במהרה היו גם אפרוחים. היה מעניין לראות כיצד כל האמהות משתפות פעולה. כל פעם היתה אחרת דוגרת, גם אם אלה לא היו הביצים שלה. גם הגידול והשמירה על האפרוחים היה תמיד בסבב ובשיתוף פעולה כדי שלא יהיה מצב שכולן במצב המסוכן והמאתגר של טיפול באפרוחים קטנים ופגיעים. הזכר היה ממשיך ומגיש דברי מאכל לנקבות ולאפרוחים כאחד. לפעמים הייתי תמהַ, האם אי פעם הוא גם אוכל משהו בעצמו? ממה הוא חי? סוף סוף התחלתי להעריך את החיבור המשפחתי\חמולתי הזה, את הקשר ההדוק שזה יצר, פתאום זה נראה לי יפה, טבעי, מרגש אפילו.
(אם יש מי שתמה? לא, אינני חושב שזו הדרך הטבעית והנכונה לבני אדם. ריבוי נשים בקרב בני אדם איננו על פי רצון אלוהים ולא מביא כל ברכה. זה טבעי לתרנגולות ולא מעבר לכך).
בוקר אחד קמנו, יצאנו לחצר וחשכו עינינו. נוצות היו מפוזרות, התיל העבה של הלול נפרץ (איך כלב או תן יכול לפרוץ רשת בעובי כזה?) והלול ריק. רק כעבור זמן מצאנו את התרנגולות והאפרוחים מתחבאים תחת איזה שיח, כולם בחרדה, באבל, בהלם. אף אחד מהם לא היה חסר מלבד… התרנגול. דווקא הוא, החזק, התקיף, לא שרד את המתקפה הלילית. לאט לאט, על פי העדויות שבשטח, קמו לנגד עינינו מאורעות הלילה החולף (ישנו טוב, לא שמענו כלום). נראה שהתרנגול האמיץ התייצב מול התוקף, הסיח את דעתו, משך אליו את האש. במבחן התוצאה הוא הצליח לאפשר לכל משפחתו להימלט בשלום, הקריב למענם את חייו. אני בטוח שהוא עשה את זה בלי טיפת פקפוק, באמונה שלמה. עשינו לנוצות שלו שנשארו פזורות בחצר קבורה מפוארת. עברו שלושים שנים מאז… יהי זכרו ברוך.