(920 מילים)
וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ. וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ.
לחוה אימנו היה חלום גדול, חלום הגאולה. היא לא היתה צריכה לדמיין את מציאות הגאולה, היא היתה שם. ואז, ככל הנשים מאז ועד היום היתה בה טינה ואיבה עמוקים מושרשים למה שגזל את תמימותה, לנחש. עד יום מותה הניעה את חוה תשוקה גדולה, התשוקה לחזור לכור מחצבתה, כור מחצבתה הרוחני מחד – הוא הבית המוגן של תמימותה הנגזלת – ומאידך לבוא לאישהּ, לחזור אל בית החזה משם הצלע שלה נלקחה, שם הלב והריאות של ישותה. אולם אוי לחוה, אישהּ כבר שכח כיצד לאהוב ורק למשול הוא יודע, למשול בתיווך חולשותיו, והנה גם היא כבר שכחה.
שמה של אימי היה חוה כמו כן, והיא גדלה יתומה. אמה מתה כשהיתה מאוד קטנה ואביה שלא רצה או לא ידע לגדלה הוציאה מביתו ומחייו – על כך היתה בה אליו איבה גדולה. נעה ונדה היתה כל שנות ילדותה בלא בית, בלא גאולה, ועל כן היתה בה תשוקה גדולה לגאולה. בשנות צעירותה הפכה והפכה בתשוקה זו אולם בסופו של דבר לא ידעה מה לעשות איתה ואיזו צורה ליצור לה. ככל שעברו השנים חיפשה איך להיפטר מהדבר ואיך לשכוח ואיך לא לעמוד מול חוסר האונים ואין המוצא ואיך לקבור במעמקי ההדחקה את הידיעה שכל הדרכים שידעה איכזבו ואיכזב אותה רחמה ואישהּ איכזב אותה, וקיומו של אלוהי השמים אפילו לא עלה בדעתה.
היתה לאימי ידיעה אינטואיטיבית עמוקה מרחיקת ראות שהעדיפה להתעלם מקיומה, שהרי אי אפשר היה לה לחיות ככה מנודה מתשוקתה וחיפשה כיצד להפקיע אותה מעצמה. חפשה להפקידה באיזה מקום כדי שתוכל, אולי, יום אחד, לחזור לשם, כי אולי בכל זאת היכן שהוא, באיזשהו עידן יקרה הנס המיוחל ותוכל לחזור למחוזות תמימותה. ואולם בינתיים לא רצתה לדעת דבר, לא לעסוק בכך, רק לדעת שאוצרה קבור במקום שטמנה אותו ויום אחד הוא ינבט ויצמח ויגדל.
מה בדיוק הפקידה שם? מהו הדבר? היא כבר לא לגמרי ידעה.
בי היא הפקידה את הדבר, בתינוק שלה שאך זה נולד ועוד לא הוכתם. בי היא הפקידה את תשוקתה הגדולה לגאולה, לאהבה, והלכה, עזבה את המקום בחופזה. שמה תנגע אותי ואת הדבר בביש מזלה, בקללתה, באכזבה ובחוסר התוחלת שכבר פלשו לתוכה ובה הם מקננים לרגע המוות. אולם אני לא יכולתי לשכוח ולא לנער מעלי את הדבר, והרי אני רק תינוק קטן והדבר בקירבי כאן, יום יום, שעה שעה. ומה תינוק קטן, ילד או נער, בחור צעיר או גבר מבוגר יודעים לעשות באוצר גדול, בלתי נתפס, שבאישון לילה נקבר בחצרם ונינטש? העול הזה הועמס על שכמי מאז ועד עולם ואין ממנו מוצא. גורלי הפך גורלה וחלומי חלומה, אובדני ואכזבותיי נהיו כאובדנה, תשוקתי כתשוקתה. שכן אור גדול ביקר בי בחטף, קבר את אורו בחצרי עמוק באדמה, והלך. ואין את מי לשאול ואין אל מי לפנות ואיך אפשר לפענח חידה שכזאת? ואיך אפשר לחיות באופן 'נורמאלי', איך להתנהג ככל האדם?
בעל כורחי ישבתי שנים, אל מול המראה ואימי צופה מרחוק לדעת "מה ייעשה לו לנער?" והייתי כמלך ללא ממלכה, כבודהה זה אשר קדים לו ממרחק ונושאים אליו חרש תפילה, בלי לומר לו דבר (שהרי ה'בודהה', כביכול, את הכל כבר יודע) בלא להעז להפר את השתיקה – את שתיקתו ובדידותו הכפויה, שֶׁמָּא בהבל ינוגע.
כשמתה ראיתי את אשמדאי בה לקחת את נשמתה – ממש ראיתי אותו, כפי שהוא, מגעיל ומעורר אימה. נראה היה כי לאחר שהפקידה הכל בחצרי לא נותר בה מאום מלבד הצמדות אוטומטית לנראה ולנשמע, לחומרי וחסר הנשמה. ראיתי את כיליונה ולא בכיתי עליה בכלל.
בבגרותי היתה לי ידידה, מיוחדת במינה. ידעה לומר דברים על חיי בלי שכלום גיליתי לה. אירועים חבויים מעברי הרחוק העמידה לפני, ומאיפה ידעה? אלמלא ראיתי ברור שהיא יודעת דברים שלא ייתכן שמישהו סיפר לה, לא הייתי מאמין לה. מהרגע הראשון היא אהבה את אימי ורחמים רבים הציפו אותה, אבל אימי קבורה כבר מזמן… 'הראה לי תמונות שלה' דרשה הידידה, וכשהראיתי ניגבה בחשאי דמעתה. ואני, בשלב ההוא של חיי, אימי לא עניינה אותי כל כך, נטשתי אותה לגורלה כמו שנטשה היא אותי, מה גם שראיתי את אשמדאי לוקח אותה ומה לי ולו, מה לי ולה?
'ראיתי את אמא שלך! ראיתי את חוה' אמרה הידידה.
'הרפי משוגעת' חשבתי וניסיתי לשנות את נושא השיחה.
'בגן עדן היא יושבת והאלוהים משגיח!'
'לא פחות מגן עדן?' חשבתי 'החליטה זו המטורללת שאוהבת היא את אימי אשר מעולם לא פגשה ובשל אהבתה המדומיינת מחליטה שהיא בגן עדן, והאלוהים עימה'.
'אלוהים חטף אותה מיד אשמדאי והביאה לגנו, אלוהים אוהב אותה, אלוהים אוהב את היתומות ואת האלמנות – בבת עינו!' סיכמה.
'אלוהים אוהב את היתומים והאלמנות' המשיך המשפט לנקר במוחי. אני יודע את זה, זה נכון.
'ומה עוד ראית שם?' לגלגתי.
'ראיתי את שני ילדיך, גם הם בשמים בחברת אלוהים. הם בטוב. גם אותם תפגוש יום אחד'.
'שני ילדיי? בשמים? אין לי שני ילדים יש לי אחד והוא כאן איתי על הארץ' אמרתי בנימת ניצחון.
'יש לך עוד שניים והם בשמים' התעקשה.
ואז, רגע לאחר שסיכמתי לעצמי שאין שום טעם להתווכח עם משוגעת היכה בי הדבר: בצעירותי היתה לי חברה שעברה שתי הפלות. יש לי עוד שני ילדים! והם בשמים! אלוהים אוהב את היתומים! וחשתי די מבויש.
איך? איך אלוהים לקח את חוה אימי לשמים? למרות הכל? איזה חסד הוא עשה עימה ועימי? בכל זאת, לא לשווא היא הפקידה את הדבר בחצרי. הוא נבט וצמח ועשה פרי בחיי ובחייה. אבל איך? איך זרע קטן שהוטמן בידיה של נואשת גדל ונשא כזה פרי?: "וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ", עולה הפסוק בראשי.
כל חיי מניעים אותי אהבה למושיע ושנאה לנחש. החיבור בין אם לבין בנה הוא חיבור הרה גורל.
(שנים לאחר נבואת הידידה על אימי בגן עדן, בעקבות נסיבות משונות מכדי שאעלה אותן על הכתב, התפללתי עם אמא שלי – המתה – ודחקתי בה ללכת לשערי גן העדן השמימי, לדפוק שם ולבקש את ישוע. אחר כך בכיתי וביקשתי בדמעות שיכניס ויקבל אותה, והוא נענה.)