(1100 מילים)
לחיות זה להיות. להיות זה שם אלוהים. יהוה משמעו: ההווה, הקיים והחיי. באמצעות אלוהים החי אני יכול להיות, לנשום, לראות, ללכת קדימה מטוב לטוב יותר. אני יכול ללכת עכשיו, בהווה, להתחבר לחי העכשווי אשר הוא יהוה. מה שנמצא בתהליך ממית פוסק בהדרגה (או לא בהדרגה), מתפורר, ניפרד למרכיביו. מרכיביו מאבדים את הסדר והאחדות העושים מהם מערכת מתפקדת חיה.
החיים הם אחדות, וההתפוררות מוות. אלוהים הוא האחדות הזו שבין המרכיבים. אחדות והרמוניה בין מרכיבים שונים ומנוגדים זו אהבה. באמצעות האהבה אלוהים מקיים את ההווה החי שלו, עכשיו, ולנצח.
חיים.
כל החי והצומח (הנבראים) חפצים להיות ולחיות. אך על מנת לחיות בטבע יש צורך להיאבק, צריך להתאמץ, להיות אקטיבי. התקיף בטבע זוכה לחיות. בכל זאת, החיים אינם שייכים לשום ייצור גם לא לגיבור ולחזק ביותר. החיים אינם בידיו של אף אחד כי ישנו רק אדון אחד לחיים וכשהאדון פוסק כי החיים יפסקו כל חי וצומח מקבל על עצמו את הפסיקה בלא להתלונן ובלא להתמרמר וחדל להיות. ככה זה בטבע – הכל מכירים בריבונותו של אלוהים. הם חפצים חיים, נאבקים מתאמצים, כי זו מצוותו לכל הנברא – לחפוץ חיים ולהאבק – יחד עם זאת, מעל ומעבר לתשוקה לחיים, הם כנועים לאלוהים ולפסיקתו.
החיים הפיזיים והחיים בטבע הם סמל, רמז לחיים העליונים ברוח. הדבר הסמלי שבטבע מצביע באופן רגעי על האמת הנצחית. לכן היצורים שבטבע ממלאים את התפקיד הפיזי הזמני שהוטל עליהם וחדלים. הם ששים למלא אחר משאלות האדון, וששים לחיות רגע למענו כדי להדגים את המסר שלו. מסר החיים שלו מודגם על ידי ריבוא היצורים הנאבקים לחיות וגם על ידי נכונותם להיכנע לו ולהפקיד אף את חייהם בידו. כך שני הניגודים: מאבק לחיים (שמצריך התמקדות ב'אני') והכניעה לאלוהים (שמצריך ויתור על ה'אני'), יוצרים את הדבר המחייה לנצח. אלוהים הוא המחבר בין הקצוות, בין הניגודים והחיבור בטבע מדגים את מהותו.
כל היצורים ששים לחיות רגע למענו אך רק האדם צווה: "וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלוהֶיךָ…", זאת כי על שאר היצורים לא צריך לצוות, הם יודעים זאת, ורק האדם נוטה להתמרד כי יש לו את החופש לבחור.
אור.
כל צמח עשב החפץ חיים ישנס מותניו יזדקף, יתאמץ, יפרוש עליו ויחכה לאור. האור הוא החיים. האור הוא אלוהים. כל החי והצומח החפצים חיים תרים ללא הרף אחר מזון. המזון הפיזי מאפשר חיים, אך אל-שדי הוא המזון האמיתי. כך גם לגבי האוויר, כל חי וצומח זקוק לאוויר. אוויר בתנועה הוא רוח. אלוהים הוא רוח, רוח חיים. כל החי נושם, צורך, כל הזמן אלוהים. בלי אלוהים אין חיים אפילו לרגע. החיים והרוח אינם פוסקים, אלוהים אינו פוסק, הוא ההווה החי הנצחי.
לאדם, כמו לכל צומח וחי, יש חיים פיזיים זמניים (שהם הצבעה זמנית על האמיתות הנצחיות של הריבון), אך יש לו גם חיים רוחניים נצחיים. החיים הרוחניים הנצחיים ניתנו לאדם מראש אך בדרך כלל הוא בוחר להתעלם מהם. לחיים הרוחניים כמו לחיים הפיזיים שבטבע יש להשתוקק, ללחום בעבורם, להתאמץ. בדומה לאמני ההישרדות בטבע, כך גם ברוח, מי שחזק ברוחו משגשג. החיים הנצחיים ברוח, הם מתנת חינם שקיבלנו מאלוהים, אך אלוהים גם רוצה שנאבק למענם ומרגע שניתנו, שנחפש ונבקש אותם באופן אקטיבי.
ציידים לקטים.
החפצים ברוח החיים הניצחית הם ציידים ולקטים של רוח, ציידים ולקטים של אור אהבה וחיים, ציידים של אלוהים. אלוהים רוצה שנהפוך לאמני רוח כפי שבעלי החיים והצמחים בטבע הם אמני ההשרדות של העולם הפיזי. גם הם קיבלו את החיים הפיזיים שלהם במתנה עם לידתם, אולם מאז הם נקראים להיות אמני ההשרדות. יחד עם זאת ובמקביל הם גם נקראים להיכנע כניעה מוחלטת לטבע המנהל אותם. הם חפצים חיים אך מוסרים עצמם מיד ובהכנעה בידי אלוהים אדון הטבע הזה.
באותו אופן, הרוצה לחיות חיי רוח, צריך להיכנע לרוח ובאותו זמן להשתוקק לה. לציית למסגרותיה ובאותו זמן להיאבק למענה תוך הפגנת כישרון, יוזמה וחשיבה יצירתית. זוהי בפירוש ובמלוא מובן המילה, מאבק השרדות רוחנית. לכן מדובר בפאסיביות ואקטיביות משולבים, נשיות וגבריות מחוברים. זוהי ההרמוניה המופלאה של אלוהים, חיבור האהבה שלו. אני אומר שזה חיבור האהבה שלו כי רק בחסדו, האדם, או כל נברא, יכול לעשות את החיבור הזה.
מוות.
גם באופן אישי אני נקרא ליישם את אותן עקרונות. באמצעות הכתוב פה ודרך שאר הכתבים שלי אני מתאמץ בכל מאודי לבטא את האמיתות שהוא הראה לי על ידי סמלים זמניים שהן אותיות (לבטא, לשקף את הנצחי באמצעות הזמני). יחד עם זאת אני נקרא להיות כנוע לפסיקת המוות שלו שכן אני כותב ומבטא דברים שאף אחד לא קורא (כרגע. אולי בעתיד זה ישתנה). לכן אני כותב דברי חיים שהאדון פסק שימותו במחשכים (כרגע לפחות).
לא תמיד האדון פוסק שדבר מסויים ימות, לעיתים הוא פוסק שיחיה, ישגשג, לעיתים הוא פוסק שצריך פשוט לחכות. ואולם הפסיקה למות, או להקריב, היא המאתגרת מכל. השילוב והחיבור בין הדרישה לחיות ולהיאבק למען החיים והדרישה הסותרת כביכול, למות או להקריב אינם קלים להכלה בעבור המחשבה האנושית, יחד עם זאת, בחסד אלוהים ובהדרכתו, זה ניתן, ואפילו קל לביצוע.
מה שעומד למכשול הוא צורת המחשבה הבשרית שאנו דבקים בה מתוך בחירה (שגויה). האדם הוא היחיד בכל הבריאה שפוחד ממוות ומתמרד כנגדו. מי שעקב אחרי בעלי חיים בתהליך הגסיסה שלהם או כאשר הם ניצודים יכול לראות שהם נאבקים בכל כוחם כל עוד זה הזמן להיאבק, והם פוסקים לחלוטין להיאבק כשברור שזה הזמן להפקיד את חייהם. כשמגיע הרגע הזה הם רגועים לגמרי ולא פוחדים.
האדם פוחד גם משום שהוא חוטא והמוות הפיזי מסמל בשבילו את המוות הנצחי שמעבר לפיזי, וגם משום שהוא לא נועד למות. אמנם בעידן הזה עליו להיכנע למותו הפיזי ככל חי וצומח, אך אם הוא נאבק למען החיים הרוחניים (ומצליח להתגבר על צורת המחשבה הבשרית, מרדנית, פחדנית, אנוכית שלו), הוא מקבל בחסד חיים נצחיים ומגשים את ייעודו, אזי אינו פוחד מהמוות יותר (כמו ששאר בעלי החיים יודעים לא לפחד, כי הם כנועים לאלוהים).
האריה.
אדם אמור להתהלך בשדה הרוח כמו שאריה מתהלך בערבות העשב בשדה הפיזי. האריה ער לכל הקורה סביבו, אך לא חרד ולא פוחד. הוא מתהלך בביטחה ובשלום. האריה יודע כי הוא במקומו הנכון, הטבעי, השלם, יודע כי הוא ממלא אחר הייעוד שהוצב לו, ויודע ששום דבר שקורה סביבו אינו סתמי או מיקרי. הוא שמח ובטוח אך גם נכון תמיד להיכנע לפסיקתו של הבורא. ובכל זאת, יחד עם כל זה, הוא מבין מעט את העולם הפיזי שסובב אותו. הסודות שמניעים את הטבע אינם ידועים לו. לו ידע את סוד פעולתה של האש, לו ידע כיצד לבנות בית, מה עקרון פעולת החשמל, הגלגל, הרובה?… במהלך חייו, האריה לומד ולומד אך רחוק מלמצות את הניתן לדעת בסביבתו הפיזית.
באותו אופן מתהלך לוחם הרוח האנושי בשדה הרוחני. משתאה אמנם, נפעם, מסוקרן, אך יודע מעט. הוא שמח בחלקו הרוחני, בטוח בעצמו, לומד ללא הרף, תוך כדי כך שהוא יודע להיות אקטיבי וכנוע בו זמנית, יחד עם זאת הוא רחוק ממיצוי. בשדה הפיזי האדם הוא אדון, סודות הטבע והחומר מתפענחים לו, ביכולתו לעשות בהם שימוש ולמשול פיזית במה שסביבו. לעומת זאת בשדה הרוחני הוא לא בעמדה כזו והוא מתהלך שם באותה חוסר ידיעה כפי שהאריה מתהלך בטריטוריה שלו.
בעולם הבא, במלכות השמיים, ייחשפו כל ילדי האלוהים – אלה אשר נושעו בחסדו מכיליון – לסודות הרוח היותר עמוקים, אז יהיו מושלים בעולם הרוח כפי שכיום ניתנה להם הסמכות והתובנה למשול בעולם הפיזי. עד אז (וגם אחר כך) – ולמרות שהמשכילים לכרות ברית עם האדון נושעו עקרונית מכליון – עליהם להיאבק כמו האריה, להיות אמני השרדות רוחניים, תלמידים מוכשרים של הרוח, להתהלך תוך כניעה, ציות, תשוקה לחיים, מאבק עיקש ואי פחד גם יחד. תלמידי הרוח נקראים לעשות כל זאת למרות שכולנו יודעים מעט מאוד.