(2050 מילים)
תמונת השער היא של היין והיאנג שעל פי תורות המזרח. היין והיאנג מבטאים את ה'יש' וה'אין' שהם עקרונות קוסמיים בסיסיים, ואולם תורות המזרח מבטאים זאת מבלי להזכיר את אלוהים שמעל לזוגות הניגודים ומבלי התורה שלו שנותנת פתרון מלא לאתגר ולקושי שמציבים הניגודים.
זה זמן רב שאני עסוק בחקירת שני צדדים בסיסיים אלה שאני מכנה: ה'יש' וה'אין', כיצד הם משליכים על האדם, על הבריאה ועל הקיום. במאמרים קודמים שכתבתי בנושא תארתי את מבנה האלוהות שמושפע מעקרון ה'יש' וה'אין' כפי שאלוהים הראה לי ובכפוף לכתבי הקודש, אך בעקבות אלה עלו שאלות נוספות וביקשתי תשובות.
לאורך החקירה הנוכחית הנוספת וחיפוש התשובות התמקדתי במיוחד במימד ה'אין', איך הוא משפיע על הבריאה ועל האדם, ואז עלו גם שאלות בקשר לנושא החטא והמוות, דמותו של השטן, השדים שבשרותו וממלכת החושך שהקים, כל אלה הרי נגזרות של ה'אין'.
אני מפרסם ברצף מאמרים שהבשילו והם תוצאת החקירה. תחילה אפרסם שלושה שדנים ב'אין' (ואלה תובנות וחומרים נוספים על אלה שפורסמו בעבר בנושא). אח"כ שמונה מאמרים שעוסקים בחטא, במוות בשטן ומלכותו.
להלן המאמר הראשון שעניינו הגדרות ואז גם תכונות של יסודות ה'יש' וה'אין'. זה מהווה מעיין סיכום מתומצת למאמרים הקודמים בנושא ובסיס להמשך.
א'. הגדרות:
- החלוקה הראשונה והבסיסית ביותר שקיימת היא החלוקה למרכיב פוזיטיבי שאני קורא לו 'יש' ומרכיב נגטיבי שאני מכנה 'אין'. שני אלה הם שתי פנים לאותה מטבע. הם ניגודים שסותרים אך גם משלימים, ואין קיום לאחד בלא השני. שני אלה הם מימדי ה'שמים' וה'ארץ' שמופיעים בספר בראשית ומהווים את הבסיס לבריאה: "בְּרֵֹאשִׁית בָּרָא אֱלוֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ".
- כאשר מגדירים 'יש' מסוים, יש הכרח להגדיר אותו על רקע ההיפך שלו. למשל, ניתן להבחין באובייקט באמצעות אור, ואולם ניתן לעשות זאת רק אם יש שם גם את הגוונים הכהים. כוכב בשמים מוגדר ומובחן על רקע החלל הריק שעוטף אותו וכולי. באותו אופן גם באלוהות, שני פנים אלה מתקיימים במקביל והם הבסיס לכל קיום, בריאה וכולי.
- כל מחשבה של אלוהים – שהוא התודעה הראשונית שלפני היות כל דבר ולפני היות הזמן – כל מילה שלו, כל יצירה, מורכבת משני הניגודים. רק שניהם יחד מבטאים את השלם, וזאת כפי שכדי לתאר מטבע צריך לתאר את שני צידיו השונים.
- כאשר דבר נהיה ולא נמנע מלהיות זהו 'נצחון' או התגברות ה'יש', כאשר דבר חדל להיות או שלא נוצר מלכתחילה זה התגברות ה'אין'. ל'יש' ול'אין' יש בהכרח אותו משקל בדיוק ואותו כוח ליצור או לקיים יש, וכן לבטל את היש כך שמראש לא יווצר, או שיבוטל קיומו הזמני.
- ה'יש' וה'אין' הם עקרונות רוחניים אך גם ישויות בעלות תודעה שעומדות עם האלוהים אשר מעבר לכל החלוקות וההגדרות. ישויות אלה למרות שלהן תודעה פרטית, הן חלק בלתי נפרד מהאלוהות (הם אחד איתו). אלוהים מעוניין ב'יש' כמו שהוא מעוניין ב'אין', לכן בחר ב'יש' להיות המנהיג שעל פיו הכל יתחולל. זאת כי אלוהים לא רוצה שה'יש' וה'אין' יבטלו לחלוטין זה את זה כך שלא ישאר דבר משניהם (והרי ערכים שווים של מינוס ופלוס נותנים סיכום שהוא אפס). ה'יש' וה'אין' עדיין שווים בערכם כמו שלמשל האיש והאשה שווים, אך נקבעה להם היררכיה. ה'יש' תמיד, בכל המערכות, אמור להיות המנהיג ולקבוע את המטרות והתכלית. באמצעות קביעת היררכיה אלוהים מתגבר על בעיית הביטול ההדדי, שכן כאשר ה'יש' הוא המנהיג אזי הוא קובע את התכלית שהיא שימור ה'יש' באמצעות שני הניגודים. העמדת ה'יש' כמנהיג לא מוסיפה לו משקל על פני ה'אין' כדי שלא יתנשא ולא ידרוס את ה'אין' ואולם היא קובעת לו את התפקיד. להיות מנהיג זה תפקיד, להיות מונהג זה תפקיד כמו כן, זה לא אומר שהמנהיג שווה יותר.
- במסגרת תפקידיהם על ה'אין' להעמיד לרשות ה'יש' את כל איכויות ה'אין' שלו, להפקיד את עצמו בידי ה'יש' לחלוטין. בו בזמן על ה'יש' לכבד את ה'אין' להקשיב ולהתחשב במה שהוא אומר, כי ל'אין' יש זווית ראיה יחודית שנחוצה מאוד במערכת.
- מערכת יחסים זו שאלוהים קבע שתתקיים בין ה'יש' וה'אין' היא מערכת יחסים של אהבה, ואהבה יכולה להתקיים רק במערכת שבה יש בחירה חופשית וגם בגרות מלאה של שני הצדדים. במערכת יחסים זו השניים נהיים לאחד ושניהם לאחד עם אלוהים. אז מתקיים הפסוק: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל: יְהוָה אֱלוהֵינוּ יְהוָה אֶחָד". האלוהים האחד המאוחד הוא אמת ואולם בתוכו יש גם היררכיה. הגבוה בהיררכיה הוא אלוהים הראשון (אפשר לקרוא לו אלוהים האב), השני הוא אלוהים ה'יש' והשלישי אלוהים ה'אין'.
- ואולם ישות ה'אין' שעמדה בתחילה עם אלוהים מרדה, גורשה מעל פניו והמצב נכון להיום הוא שאלוהים ה'אב' עם ישות ה'יש' שאיתו ועם ישות נוספת שנקראת 'רוח' (ראה תאור שלה בסעיף 9) הן האישיות שמרכיבות כיום את האלוהות והם פועלים על מנת להכשיר ישות נוספת שתייצג את עיקרון ה'אין' במקום זו שמרדה, נפלה וגורשה. לישות חילופית זו, הנמצאת נכון להיום בעיצומו של תהליך הכשרה לא פשוט, קוראים 'אדם'.
המאמר שעוסק באדם בהקשר למערך השמימי שתואר, הוא המאמר הבא שאפרסם. וניתן למצוא אותו כאן.
- אמרתי שעקרונות ה'יש' וה'אין' יוצרים יחד הכל, לכן לכל אחת מהן סמכות, כוח ויכולת ליישם ולממש את מה שתחת סמכותה. לישות ה'יש' יש כוח וסמכות לממש את מציאות היש ולישות ה'אין' לממש את מציאות האין. הכוח המממש שבידי עיקרון ה'יש' נקרא 'רוח', והכוח המממש שבידי ה'אין' נקרא 'מים'. כוחות אלה הן ישויות כמו כן. ישות ה'רוח' נמצאת מבחינת ההיררכיה תחת ה'יש' והיא ישות ידועה ומוכרת לאדם המאמין (ומוצגת גם בכתובים). ואולם אינני יודע מה עלה בגורלה של ישות ה'מים' שהיתה בהיררכיה תחת ה'אין'. ההשערה שלי (השערה בלבד ולא ידיעה) היא שישות זו הופעלה על ידי אלוהים עד תום באירוע המבול, וכתוצאה מהמבול היא נוטרלה, התפרקה, נותרה רדומה (אינני יודע). יחד עם זאת עיקרון ה'מים' קיים בעולם (בלי שיש בהכרח מאחוריו ישות אלוהית ברורה) ועיקרון זה מופעל על ידי אלוהים וצבאו, כמו גם על ידי השטן וצבאו. גם השטן וגם אלוהים מפעילים את ה'מים' לצרכייהם ועל פי השקפת עולמם. יחד עם הנאמר ייתכן שישות ה'מים' היא זו שנקראת טבע, או אמא אדמה, היא מורכבת מכל הכוחות הפיזיקליים והיא זו שגם משתקפת בנפש האדם ובעקרון הנפשי של כל הדברים. אנו יכולים לראות כיצד המים בטבע הם הכוח הפועל בידי ה'אין' אם נתבונן בתהליכי ריקבון. ללא מים אין ריקבון. יחד עם זאת גם ה'יש' משתמש במים לצרכיו כי הוא קיבל את הסמכות להשתמש בהם כפי שקיבל סמכות על ה'אין'. לכן בטבע (שמשקף את עקרונות האלוהות) מים שאינם עומדים (מים שעומדים ומתעפשים מבטאים מוות), וכאשר השמש והרוח (שמסמלים את ה'יש') פועלים עליהם ולמשל מאדים אותם לעננים והרוח דוחפת את הענן למקום שבו הוא מתעבה, אז יורד גשם וה'מים' הופכים אמצעי בידי ה'יש' להביא חיים. גם ה'מים' שמופיעים כיסוד הנפשי מביאים מוות או חיים, תלוי מי מהצדדים מפעיל אותם, ה'יש' או ה'אין'. פירוט והסבר נוסף על ארבעת חלקי האלוהות שהוזכרו, כיצד הם באים לידי ביטוי בתנ"ך ובבריאה אפשר למצוא במאמר שעוסק בחלקי האלוהות כאן.
- יש הבדל מהותי בין 'אין' שכנוע ל'יש' (וכך הוא גם כנוע לאלוהים שמעל שניהם וקבע את התפקידים השונים ואת ההיררכיה) לבין 'אין' שמורד. לאורך פרק ב' שלהלן ניתן יהיה להבין יותר לעומק מה ההבדל ולאן זה מוביל.
ב'. תכונות ה'יש וה'אין'
- ישות ה'יש' משקפת את תשוקתו של אלוהים לקיים יש. ניתן לראות זאת בברית החדשה במתי ד' 16: "יֵשׁוּעַ נִטְבַּל וְעָלָה מִיָּד מִן הַמַּיִם. אוֹתָהּ עֵת נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וְהוּא רָאָה אֶת רוּחַ אֱלֹהִים יוֹרֶדֶת כְּיוֹנָה וּבָאָה עָלָיו. וְהִנֵּה קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם אוֹמֵר: זֶה בְּנִי אֲהוּבִי אֲשֶׁר בּוֹ חָפַצְתִּי". ישוע הוא ישות ה'יש' שהוזכרה, היונה היא ה'רוח' (השכינה), המים מסמלים את ישות ה'מים' והקול הוא של אלוהים האב. האב כאן מעיד שבחר בישוע, כלומר ב'יש' ולא ב'אין'. כמובן שהוא בחר בישוע גם משום שאחיו שייצג את ה'אין' מרד וגורש, ואולם בחירת אלוהים ב'יש' היא גם עקרונית, כי מראש בחר ב'יש' כמנהיג.
- ישות ה'אין' משקפת את אלוהים בהיפוך. אחת התכונות של עקרון ה'אין' והישויות הקשורות בו היא להפוך כל דבר על פניו, לחפש למצוא ולהציג את הניגוד ואת הסותר.
- על מנת למצוא את כל הסתירות והניגודים ישות ה'אין' משתמשת בין השאר בכוח ההגיון. ההגיון הוא הכוח שיודע לחלק את הדברים, להשוות ביניהם, למצוא בהם הבדלים ולמצוא בהם סתירות. הגדרה של דבר X היא בהכרח לא ההגדרה של Y ומכאן נובעת חיבתו הגדולה של ה'אין' לעסוק בהגדרות וניתוחים לוגיים. עיקרון ההגדרה ויכולת ההגדרה אינם שייכים במקורם ל'אין', הם שייכים ל'יש' שהשתמש בכוח ההגדרה על מנת לברוא 'יש', ואולם ה'אין' השאיל ושכלל את כוח ההגדרה ואת כל ההגדרות שה'יש' יצר כדי להשתמש בהם לצרכיו (באופן כללי אין ל'אין' משל עצמו דבר, את הכל הוא לוקח מה'יש' ועשוי להפוך את הכוונות שבו ואת שימושיו על פניהם).
- ה'יש' יוצר ובורא יש מאין, כלומר ה'אין' מהווה לו תשתית ומתוכו הוא בורא. לכן גם ה'יש' יודע להפך. להפוך את ה'אין' ל'יש'.
- בתהליך הבריאה ה'יש' מממש רעיונות, חזונות, עקרונות או רצונות שיש לו (ובמקורן הן של ה'אב' שמעל ל'יש'). המימוש הוא יצירת מציאות שפועלת על פי אותם רעיונות חזונות רצונות וכולי. הרעיונות והחזון הם תחילת התהליך והמימוש בחומר הוא סופו. לכן עולם המימוש, עולם החומר, צועד באופן 'טבעי' לעבר הסוף, לעבר המוות. עולם החומר נוטה לשקף את אלוהים במדוייק אך בהיפוך (כמו שקורה במראה). אני אומר 'נוטה' (בהשפעת ה'אין') ואולם אין הכרח שכך זה יהיה. כאשר ה'אין' כנוע ל'יש' אזי ה'יש' דואג לתקן את ההיפוך, כאשר אין כניעה ההיפוך (ואז גם העיוות) מתרחש.
- בגלל שהשפעת ה'אין' נוכחת בעולם הגשמי תמיד אזי זה עולם שכפוף למחזוריות. המחזוריות כך עובדת: הרעיון התכנית והחזון הם תחילת התהליך. ההתגשמות של הרעיון והחזון הם הסוף. הסוף הוא כאמור מוות ואולם משום שגם ה'יש' מעורב, הדבר שמסתיים יש לו גם נטיה שוב להתחיל והנה יש לנו מחזוריות.
- המחזוריות שהיא טבע עולם ההתגשמות, כאשר היא תחת שלטון ה'אין' (במקרה של מרד) היא מחזוריות מונוטונית שחוזרת על עצמה שוב ושוב בדיוק, בלי אלמנט יצירתי. או שזו מחזוריות שבורה, שם אין מחזוריות אלא שינויים באופן רנדומלי וכאוטי. כאשר ה'יש' הוא השליט (במידה ואין מרד) אזי יש במחזוריות יצירתיות והתפתחות, כלומר חיים. המחזוריות תחת השפעת ה'אין' נראית כמעגל סגור או כסיפרה אפס שמסמל כלום או כספרה שמונה שמסמל במראהו את האינסוף שכלוא ללא מוצא בעצמו. כאשר ה'יש' מוביל, אזי המחזוריות נראית כספירלה שעולה מעלה, מתקדמת ומתפתחת.
- על מנת שה'יש' יקבע את הכיוון, המחזוריות תתפתח ותהיה לה תכלית (חיים), יש צורך שעולם ההתגשמות ייתן ל'יש' להנהיג אותו, הוא צריך להניח את הריבונות בידי ה'יש' כדי שיהפוך את המחזוריות הכלואה לספירלה עולה.
- כאשר ה'אין' מניח מרצונו החופשי ל'יש' להנהיג, ולמעשה מאפשר ל'יש' להיות, אז אפשר לומר שהוא מוותר על ה'אין' שבו ובכך מקריב את עצמו. כשזה קורה, זה תואם את רצונו של אלוהים ה'אב'.
- הקרבה זו נקראת אהבה ואולם על האהבה להיות הדדית כדי שבאמת תממש את מטרותיה. ה'יש' אמנם לא צריך להקריב דבר כי הוא טהור לחלוטין, ובמסגרת הטוהר הזה הוא ממילא מוכן להעמיד את כל כולו לטובת האחר. בכל זאת הוא מְצוּוֶה להקריב את עצמו למען ה'אין' – להקריב את מה שהוא טוב וטהור (וכביכול אין שום צורך או הגיון בלהקריב אותו) למעו זה שלא ראוי שיקריבו למענו כי הוא במהותו חשוך. בכך ה'יש' א': נותן דוגמא ל'אין' כיצד לנהוג. ב': פורץ בעבורו את הדרך, עושה את המעשה שעל פי ההגיון של ה'אין' הוא מעשה לא הגיוני ולא אפשרי. כאשר ה'יש' עושה זאת בפועל, גם ברמה המעשית ובעולם ההתגשמות (העולם הגשמי), אזי ה'אין' יכול לראות את תוצאת המעשה ולהבין למה זה נחוץ, ואז גם לחקות את הדבר וללכת באותה דרך. ל'אין' אין בעצמו יכולת לעשות מעשה פורץ דרך, הוא יודע רק ללכת בדרכים הכבושות. בדרכים הלא כבושות הוא יודע ללכת רק באופן כאוטי ולא בונה. לכן על הי'ש' לעשות את מעשה ההקרבה ראשון, ואחריו יעשה זאת 'אין' שמעוניין מתוך בחירה חופשית ללכת בדרכו. באופן הזה גם ה'אין' ילמד לאהוב ויקבל אור אהבה וחיים חדשים (במקום החיים הישנים שהקריב).
- למעשה, על ידי מעשה ההקרבה ה'אין' נאמן באופן הכי מדוייק לטבעו המקורי (ולא רק למצוות אלוהים האב), כי כשהוא מאיין את עצמו למען ה'יש' הוא עושה בדיוק את מה שנועד לו, דהיינו לאיין. כשה'אין' מאיין את הכל חוץ מעצמו הוא לא נאמן לטבעו כי בכך הוא יוצר מפלצת, חסרת גבולות, חסרת כיוון. את העקרון הזה ניתן לראות גם בטבע ובאופן ספציפי בגוף האדם. מערכת החיסון בגוף היא מערכת הכרחית של 'אין' שנועדה להשמיד זיהומים ופולשים. כאשר המערכת הזו עובדת נכון אזי האברונים של מערכת החיסון בולעים את הגורם המזהם כדי שאלה יופרשו החוצה מהגוף וכך הם מקריבים את עצמם למען הגוף (למען ה'יש'). כאשר המערכת לא עובדת נכון (וזה קורה כאשר יש הצפה גדולה מדי של זיהומים וכאשר כוחות דמוניים מעורבים) אזי מתפתח סרטן, ובמקום שאברוני מערכת החיסון ישמידו את עצמם ביחד עם הזיהום, האברונים ביחד עם הזיהום יוצרים תאים כאוטיים, פראיים, זרים, שהורגים את הגוף (פועלים למען ה'אין').
- ישות ה'יש' שהינה חלק בלתי נפרד מהאלוהות אכן הקריבה את עצמה למען ישות ה'אין' העתידית ששמה 'אדם' ובכך נתנה לו דוגמא אישית וגם פרצה בעבורו את הדרך. מאורע זה אירע בעולם הגשמי, במסגרת הזמן ועל ידי גוף של בשר, כמו שזה היה צריך להיות. לישות ה'יש' הזאת (אדון כל ה'יש') קוראים ישוע המשיח.