נֶפֶשׁ הָאָדָם הִיא כְּמוֹ אִשָּׁה הִיא כְּמוֹ תַּחֲנַת מִמְּסָר

(שירה)

צְלִיל עָבֶה וְאָז צְלִיל דַּק, מִתְחַשְׁמֵל אוֹ מִתְנַחְשֵׁל, מִתְרַפְרֵף

מִתְעַבֶּה מִתּוֹךְ בּוּעַה גְּדוֹלָה

זְרִיקוֹת שֶׁל צֶבַע

לְתוֹךְ הַוְורִיד, יָשָׁר

יֵשׁ מֵיתָר אָרֹךְ שֶׁל אַהֲבָה

מֵהַקָּדְקֹד לַבְּהוֹנוֹת

מַחֲזִיר צְלִילִים מֵעִם הָרוּחַ

מַפְרֶה אֶת הֶחָלָל

מֻפְרֶה.

הָעֹנֶג הַגָּדוֹל הוּא לִהְיוֹת אִשָּׁה

חָלָל עָגֹל לָבָן. פִּתְאֹם

הַכֹּל נִמְסַר, מֻפְקָד

מִתּוֹךְ נַפְשִׁי. אֲנִי הִיא תַּחֲנַת מִמְּסָר

הרהורים מתוך השיר

נפש האדם היא דבר מופלא. כשלעצמה, אין בה כלום, היא תחנת ממסר. כמו סופר רדיו. בכוונון עדין אפשר לקלוט אינספור תכנים, תובנות, חוויות, רגשות. העושר אינסופי, כמו אינטרנט קוסמי שהופך את האינטרנט הרגיל לטיפשי, בזבוז של זמן.