(2100 מילים)
המפץ הגדול שמתואר על ידי המדע כתחילתו של היקום הפיזי מסביר למדענים תופעות רבות ותואם הרבה תצפיות כך שנראה כי מדובר בתיאור נכון של המציאות, לפחות בבסיס התאוריה.
אין גם סתירה בין תיאור המפץ במדע לבין תיאור בריאת העולם על פי התנ"ך. התנ"ך מציין כי אלוהים ברא את השמים הפיזיים ואת הכוכבים על ידי כך שאמר שכך וכך יהיה, אך אין פירוט לגבי איך באופן טכני זה התרחש, לכן אין בעיה גם למאמין בתנ"ך להניח שאלוהים אכן אמר שכך וכך יהיה וכתוצאה מכך התרחש המפץ הגדול ונוצרו החלל והכוכבים. הבעיה והסתירה היחידה בין התיאור המדעי לתיאור בתנ"ך הוא הסתירה בחישוב הזמן. המדענים טוענים שהם יודעים לחשב כמה זמן עבר מאז המפץ הגדול ולטענתם מדובר במליארדי שנים, אך על פי התנ"ך מדובר בפחות מששת אלפים. ואולם גם את בעיית הזמן אפשר לפתור, והפתרון הפעם ניתן בידי המדענים עצמם.
לתאוריית המפץ הגדול בתחילת דרכה היה קושי (שלא קשור לתנ"ך) עם מספר תופעות שלא מסתדרות עם חישוב גיל היקום. חישוב גיל היקום מסתמך על מיקום הגלסקסיות מהירותן ועוד פרמטרים, אך תופעות אסטרונומיות מסויימות מצביעות על כך שהיקום הרבה יותר צעיר מאשר קובעים החישובים. אמנם עדיין מדובר במליארדי שנים אך היתה למדענים בעיה להסביר כיצד זה שיש פער כה גדול בין גיל היקום על פי החישובים לבין גיל היקום בפועל, בהסתמך על אותן תופעות.
ההסבר, המדעי למהדרין, שפותר את הבעיה, נקרא: אינפלציה בזמן (או אינפלציה של זמן). הסבר זה מסדר את החישובים המתמטיים, מתיישב (על פי המדענים) עם המידע והתצפיות שיש (ולכן לדעתם הוא חייב להיות נכון), ולכן הוא ההסבר המקובל בקונצנזוס רחב, על הזרם המרכזי של המדע.
האינפלציה בזמן היא תקופה שבה הזמן נע הרבה יותר מהר מאשר כיום, בסדרי גודל. האצת התהליכים בזמן, על פי המדענים, התרחשה מהר יותר מאשר מהירות האור, כלומר, בהנד עפעף היקום 'הזדקן' במליארדי שנים. לאחר תקופה זו של אינפלציה, היקום התייצב על קצב הזמן שאנחנו מכירים כיום וקטע הזמן הזה שבו הזמן עבר 'אינפלציה' מסביר ומיישב סתירות ובעיות רבות שהיו בנוגע למפץ.
ובכן, כבונוס להסבר זה, אנחנו מקבלים תאוריה מדעית למהדרין שבכוחה לישב גם את הפרש הזמן בין מה שהמדענים מבינים כיום כגיל היקום לבין מה שקוראים בתורה. שכן אם היתה כבר פעם אינפלציה בזמן שצמצמה את ההפרש במליארדי שנים, לא צריכה להיות מניעה שה'אינפלציה' התרחשה שוב, או שהתרחשה בהיקף גדול יותר מאשר כיום נדמה, כך שמרווח הזמן יצטמצם במליארדי שנים נוספות, אלא שהמדענים עדיין לא גילו את כל היקף התופעה ולכן הם עדיין סבורים שגיל היקום הוא מליארדי שנים ולא אלפים.
מעניין שלגבי האינפלציה בזמן שהמדענים לטענתם כבר גילו – ואף גומרים את ההלל עליו כפתרון מצויין – אף אחד לא טוען שהפיתרון מופרך או לא יתכן. זו כאמור תאוריה מדעית תקפה והגיונית תואמת ממצאים וחישובים. ואילו כאשר מביאים את הפסוק שאומר כי 1000 שנים בעיני אלוהים הם כיום אחד, חושבים שזה מופרך ולא הגיוני.
בכל זאת, מנקודת ראות אמונית, יש לבחון זאת יותר לעומק ולשאול: בסדר, יש לנו היתכנות להסבר טכני מדעי שיאשר את התורה, ואולם מדוע שהבורא ייצור עולם כזה שנדמה על פי תצפיות קוסמולוגיות כי הוא קיים מליארדי שנים בעוד שבפועל זה רק אלפים? האם אלוהים רצה לבלבל? להטעות? אולי כדי לבחון את האמונה? והתשובה היא לא. אין לבורא כוונה לבלבל או להטעות בני אדם, וכדי להבין זאת נבחן את תהליך הבריאה דרך שתי נקודות מבט. נקודת המבט הראשונה היא שוב טכנית ומראה כי כל הידע והחכמה שאלוהים הוריד לעולם בנוי באופן היררכי, הוא בנוי נדבכים נדבכים שבנויים האחד מעל ומתוך השני. לכן, משום שהיקום בנוי באופן היררכי, מה שעשוי להתפרש כתהליך ארוך בזמן למעשה נובע מהאופן ההיררכי המורכב שבו הדברים בנויים.
הבריאה ההיררכית היא גם חלק מההסבר מדוע בתורת האבולוציה מצביעים על כך שכל האורגניזמים מסודרים במשפחות וכל עולם הטבע בנוי מהפרימיטיבי והפשוט אל המורכב והתבוני באופן ששוב, גורם להם לחשוב שמדובר בתהליך אבולוציוני ארוך בזמן. ואולם אלוהים יצר משפחות משפחות של אורגניזמים שיש ביניהם הירררכיה כדי להצביע על כך שיש מקור אחד ותכנית אב אחת. והאינפלציה בזמן משרתת כמו כן את ההגיון הזה והסמליות הזו. כיצד?
ובכן, תחושת קצב הזמן הוא דבר סובייקטיבי, הנסיון שלנו מאשר זאת. ילדים ואנשים צעירים חווים את קצב הזמן אחרת מאשר מבוגרים וזקנים. למבוגרים נראה כי לצעירים הזמן עובר יותר לאט. מדוע? כי תינוק למשל, בשנתו הראשונה, לומד להפעיל אלפי שרירים וליצור קורדינציה ותזמון ביניהם לבין המוח שלו, הוא מתחיל גם ללמוד לדבר, להסתובב ולחקור את העולם, מתחיל ליצור קשרים חברתיים ועוד. זהו הספק אדיר של למידה ושינויים שגורם לו תחושה כאילו עברו שנים בעוד עברה רק שנה אחת, כלומר הזמן מבחינתו עבר לאט. תהליך הפוך קורה אצל חלק מהמבוגרים כאשר הם מפסיקים ללמוד דברים חדשים ולא מתפתחים יותר, אזי נראה להם שהזמן עובר מהר (הרבה שנים עוברות ולא קורה בהן הרבה).
במאמר מוסגר יש לומר כי גם אנשים מבוגרים, ויש לומר: במיוחד המבוגרים, יכולים לחזור ולחוות את הזמן כמו ילדים במידה וילמדו ויתפתחו כל יום וכל רגע. אך רק אלוהים יכול לתת למבוגרים את העושר החדש הזה בכל יום ובכל רגע, ורק לאלה שיבקשו להיות קרובים אליו ולכרות איתו ברית. יש לציין גם שהצטרפות לאיזה זרם דתי או זרם אמוני או רוחני לא יספקו את מה שתואר כי אירגונים של בני אדם בנויים תמיד על חומר ישן (על העבר) ואין בהם את הדבר החדש והמתחדש שתואר. רק בתקופת האבות המייסדים של אותו ארגון או דת, היתה ההתלהבות החדשה, הפשוטה, של ילד שמגלה את כל העולם בחוויותיו, זאת כי האבות המייסדים בדרך כלל יישמו רוחניות אמיתית (קשר חי עם רוח כלשהי) וכשהאבות המיסדים מתים בני האדם שהולכים בעקבותיהם חוזרים שוב ושוב לדברים הישנים.
אותו תהליך שעובר ארגון או דת מלידתו עד התפוררותו (ועוברים רוב האנשים במישור האישי), עוברת הבריאה כולה, וכשמסתכלים ממרחק על התהליך הזה רואים את אותה הצבעה על היררכיה. הדברים הקדומים והראשוניים הם גם בעלי הכוח, הזרימה, הדיוק הטבעי וההרמוני, יותר מאשר הדברים המאוחרים, כי הכל מתחיל מאלוהים, הראשון בהיררכיה, והוא הגדול ביותר והוא השלם. אז הדבר הולך ונחלש ככל שהוא מתחלק ומתרחק בזמן ואז גם נראה שעבר המון זמן מאז הדבר החל להתקיים.
והרי לאדם הבלתי מאמין שמזדקן באופן 'טבעי' נראה שעברו יובלות מאז שהיה ילד קטן ואף נראה לו שזה בכלל קרה למישהו אחר ובעולם אחר, בעוד שבפועל זה קרה רק לפני כשבעים שמונים שנה. אותה תחושה סובייקטיבית יש לנו לגבי הבריאה, כאילו זה קרה בעולם אחר, בעידן אחר ובמרחק מליארדי שנה.
יש להבהיר: היררכיית הדברים שאלוהים יוצר כאשר הוא מעורב אישית בתהליך היא בכיוון הפוך מזה שתואר, היא נעה מהפשוט והפרימיטיבי אל המורכב והמתוחכם (ורואים זאת גם כאשר בני אדם מעורבים בתהליך כלשהו באופן מושכל ומודע, אז הם יכולים למשל לפתח מוצר שהולך ומשתכלל עם הזמן). לעומת זאת היררכיית הדברים שקורים 'באופן טבעי', ללא התערבות ישירה ואישית של אלוהים (או תודעה תבונית כלשהיא), נעה בכיוון שתואר בתחילה, מהמדוייק ורב העוצמה אל המבולבל המסוכסך וחסר האונים (נקרא גם: חוק האטרופיה). שתי התנועות המנוגדות באות להצביע על גדולתו של אלוהים ולהצביע על כך שללא התערבותו האישית הכל מתפורר (אחרי שזה יכול באופן ראשוני וזמני לשגשג). עם התערבותו הכל מתפתח וגדל ואף באופן מדהים ובטור הנדסי. אז יכול להיות לנו נדמה שהבריאה התרחשה רק לפני כמה ימים שכן כל יום שעובר הוא כל כך מלא התרחשויות והתפתחויות שהכל, מהבריאה ועד ההווה, יכול להידחס בתקופת זמן קצרה.
זה החלק הראשון הטכני של ההסבר והחלק השני נוגע בכוונות הרוחניות של הבריאה, שהם, כמו כן להצביע על גדולתו של אלוהים ועל ריבונותו. אלוהים רוצה להצביע על גדולתו וריבונותו לא בגלל אגו אלא משום שהוא יודע שרק על ידי קבלה של דרכו ומנהיגותו ורק מתוך הבנה שהוא המקור היחיד לחיים והכל אליו וממנו, אדם יכול לחיות ולא למות.
הוא יצר את הדברים כך שמה שנדמה, מתוך צורת מחשבה חילונית, כמליארדי שנים הוא בעצם הצבעה על כך שבכל הבריאה מקופלים כל כך הרבה חכמה, ידע, ניסיון וכולי שזה בלתי נתפס. לגבי המאמין, הוא יכול כך להתחיל להבין כי מי שיצר את הכל הוא ישות-על בעלת ניסיון חיים כזה, שאפשר לדמותו לנסיון של מישהו שצבר מליארדי שנות ניסיון שבהם המשיך וצבר כוח ואמצעים, תבונה ותחכום. והרי התמונה הזו של יקום שמתחיל כגרגיר קטן ומתרחב למימדים בלתי נתפשים תוך שנדמה שמקופלים בתוכו מליארדי שנים שאלוהים הצליח לדחוס לששה ימים של בריאה, משרת את אותו מסר.
למה הדבר דומה? למפעל שמייצר נניח מכוניות. כאשר בוחנים את המכונית המוגמרת מגלים שהיא בנויה מכלולים מכלולים האחד בתוך ועל גבי השני, וכאשר עוקבים אחר ההגיון שמאחורי הבניה מגלים שבבסיס ישנם עקרונות פשוטים כמו עיקרון הגלגל או המומנט ועליהם בנויים מכלולים מורכבים ומתוחכמים יותר ויותר עד למעגלים אלקטרוניים ממוזערים מתוחכמים באופן שלא יאמן.
בעקבות בחינה כזו אפשר לחשוב שייצור המכונית ארך שנים רבות, שנים שיאפשרו את ההתקדמות הטכנולוגית הדרושה מהמצאת הגלגל ועד למחשב ולניווט לווייני, ואפשר יהיה לחשוב שבבניית המכונית היו מעורבים המון אנשים שלהם מליוני שנות לימוד מצטברות לאורך זמו רב ומיליארדי בני אדם שתורמים למאמץ הזה מבחוץ (בבניית תשתיות, בחינוך ולימוד, במימון, באבטחת יציבות פוליטית, ביטחונית ועוד), בעוד שבפועל, במפעל המכוניות, מהרגע שהתחילה הרכבת המכונית ועד לסופה עברו בסך הכל כמה שעות ועבדו כמה עשרות פועלים.
משל נוסף שיבהיר את הכוונות של הבורא בבריאה העולם כמו שהוא אפשר להביא מעולם האומנות. במאי סרטים למשל, שיוצר סרט, מעוניין א. להעביר מסר או רעיון, חוויה וכולי. ב. לשתף את הקהל במשהו מתפיסת עולמו, מזוית ראייתו ג. להפגין את יכולותיו המנטליות, הטכניות, המקצועיות. הוא היה רוצה שיגידו שהוא גאון, מוכשר, פורץ דרך וכולי ולזכות באוסקר – כל זה טבעי. לגבי הבורא והעולם שברא זה דומה (אלוהים ברא את האדם בצלמו). הבמאי בסרטו – כדי להגדיל את האפקט פי כמה וכדי לספר סיפור שיש בו עומק, תחכום וכולי – פורש את היצירה שלו על פני שנים, לעיתים עשרות ואפילו אלפי שנים, בעוד הסרט בפועל, בבית הקולנוע, אורך בסביבות שעה וחצי.
מדוע הבמאי מעניק לצופיו תחושת אשליה כאילו האירועים בסרט נמתחים על פני זמן רב בעוד בפועל הם צופים זמן קצר? כדי לבלבל? כדי להטעות? לא. כדי שהצופה יצא בתחושה של עומק. תחושה שהיה פה רעיון מורכב, מתוחכם, גאוני וכולי, ולעיתים גם כדי שהצופה יצא מהצפיה בסרט כאשר הוא מבין משהו חדש על עצמו, על המציאות, על ה'עולם'.
הקב"ה מעוניין שנצא מהעולם הזה עם כאלה תובנות, לשם כך הוא יצר את העולם, ולכן הוא גם בנוי כפי שהוא – באופן מורכב והיררכי – כך שמבינים שהכל הוא תולדה של מחשבה על גבי מחשבה, הכל מתוכנן ואין מקריות. שהכל, משום ההירככיה הברורה שהוא מציג, מוביל למקור אחד שעומד מעל לכל, לאלוהים.
שים לב שבמשל על מפעל המכוניות נראה כאילו לקח הרבה שנים לייצר מכונית בגלל היררכיה הולכת ומתפתחת במבנה המכונית. אך יש שם גם הצבעה הפוכה, על כך שהמפעל נעלה מהעולם ה'רגיל' והתהליכים ה'טבעיים', כי מרגע שהמכונית עוזבת את המפעל היא מתחילה להתיישן להתקלקל ולהתפורר. הצבעה זו מראה שככל שמתרחקים בזמן ובמרחב מהמקור שהוא המפעל, כך העניינים משתבשים. אז, המפעל בעל היוקרה יכול להצהיר כי מי שבבעלותו מכונית מתוצרתו יכול לבוא ולתחזק את המכונית במפעל עצמו, אצל המקור, (או במוסך מורשה שהוסמך מטעם המפעל), וכשבעל המכונית יעשה כך באופן קבוע המפעל ידאג תמיד לתקן ולהחליף כל חלק פגום ושחוק בחלק מקורי. אז באופן תאורטי המכונית תוכל להמשיך ולהתקיים לנצח.
כפי שראינו, אלוהים פועל בדיוק כך ושני כיווני ההצבעה בהררכיה מתקיימים במפעל המכוניות כמו שהם מתקיימים אצל אלוהים והייקום שיצר.
יש לזכור שיחד עם הגאוניות היופי והשלמות שניבטים דרך העולם הנברא, עולם זה הוא גם מקום מאוד מאתגר, מסוכן, קשה, וזהו קושי שהופך לעיתים אף לסיוט. המקום הטבעי, מקום השלום והנחת אינו בעולם הזה אלא בעולם הבא שגם הוא נברא על ידי אלוהים, אך לתכלית שונה. כשהאדם מגיע לשם לאחר מסעו בעולם הזה הוא באופן מטפורי מגיע הביתה. למה הדבר דומה? לאדם שיוצא למסע – נניח לפסגת ההימליה – ומתכנן מהלך של כמה ימים או שבועות שבסופם ימהר לחזור לביתו משפחתו ואהוביו. כך בבריאה הזו, בני אדם חיים את הזמן הקצר של כ80 שנה שבסופם הם אמורים לחזור הביתה, וגם באופן קולקטיבי זה כך. למען הקולקטיב העולם נברא לתקופה של כמה אלפי שנים ולא יותר, כשלאחריהם הוא ישתנה באופן עקרוני ומלכות הנצח של אלוהים תשרור גם על הארץ (ולא רק בשמים).
כל הבריאה: האדמה, האוויר, החי, הצומח וביתר שאת, האדם, כמהים ומצפים להשתנות הזו שתגיע באחרית הימים. וכולנו, כאותו מעפיל לפסגת ההימליה שחווה קושי עצום ואתגר מסוכן, אמורים לדעת כי קשה ככל שיהיה המסע אנחנו חוזרים הביתה בטווח זמן שנראה לעין. מסע המעפיל להימליה הוא בעל ערך רב, המעפיל יתנסה בדברים רבים, שבביתו הוא לא יכול להתנסות. המסע, למרות שיחסית לאורך חייו הוא קצר, עשוי להיראות לו כנצח, אך הוא יתפתח שם רוחנית נפשית ופיזית, ילמד ויסיק מסקנות ויזכור את המסע בכל שנותיו. יחד עם זאת מקומו הרגיל הטבעי של המעפיל הוא בביתו ואל המסע הוא יוצא לתקופה מוגבלת בזמן.
באותו אופן, אין כל הגיון בכך שאלוהים יאריך את התקופה שבה כל היצורים ללא יוצא מן הכלל חווים בעולם הזה קושי ומאבק, למליארדי שנים. מליארדי שנים כמוהם כנצח לגבי כל יצור חי ויהיה זה מייאש אפילו לחשוב על תקופה כל כך ארוכה שהבריאה צריכה לעבור בסבל ויסורים עד לגאולה השלמה. עשרות שנים לאדם הפרטי ואלפי שנים לחברה האנושית זה זמן מספיק ארוך ומאתגר (מאוד מאתגר), אלוהים לא מעוניין להאריך את זה מעבר לזה. והרי גם כך מי שעובר דברים קשים (ממש כולם עוברים את זה) עלול להגיע לידי ייאוש מוחלט, והייאוש, בין השאר הוא בגלל השקר המקובל, כאילו העולם מתגלגל מליארדי שנים ולא רק כמה אלפים שבסופם הנראה לעין יש ייעוד ויש תכלית.