(730 מילים. סיפור קצר.)
א. הרוח.
הרוח נח על פני הערבה כציפור ענקית המכסה גוזליה בכנפיה, מדי פעם הניע את ים העשב הגדול תחתיו, את כותרות הפרחים הוורודים הקטנים המוצלבים שהתנודדו על ראשי גבעוליהם הדקים הגבוהים והשבריריים. צרצר שקיפץ על אחד הגבעולים כדי לשיר שירי אהבה לצרצרית, חש את הרוח נושב קלות על זיפי רגליו.
הרוח המשיך. עבר לאטו, ליטף את ראשי שיבולי העשבים, ריחף ללא קול על פני המרחבים ונסק לשמים, התגלגל, שוב הנמיך והתגנב אל בין ענפי המגנוליה. המגנוליה, רחבה כאצטדיון כדורגל שרויה בשלוות עולמים, והרוח בא לשאוף מריח פרחיה הענקיים. הוא סב סביבם כמחזר, הערה מניחוחם ומאבקתם והמשיך, כמאהב חסר גבולות, אל פרחי היערה המטפסת. בתוך צינורות שופרי הפרחים נחו רסיסי הצוף והרוח רכן אל פי כל צינור וצינור, נשף, ערבב בריח המגנוליות וריח אדמת הערבות, הקש והעשב. זרמי הרוחות התפצלו, הגבירו מהירות, האחד מלמטה המריא, השני חתך מן הצד עד שנתקלו זה בזה, חדרו והתערבלו, הרימו משולי האבק שעל דרך העפר והסתלסלו מעליה בעלעול מרהיב.
הרוח עלה עם הדרך העפר וטיפס על גבעה בזריזות. בצלעה, לצד הדרך הציורית, על פתח בית קטן, כפרי, עמדה אישה בשמלת לילך ומטפחת משי, ואימצה לחיקה את ריחות המרקחת שעל כנפי הרוח המתהולל. שמלתה מתנופפת גלים גלים, והיא מרימה שתי ידיים מאוזנות, בעיניים עצומות, כמתוך דאייה דמיונית. מצלע הגבעה נראתה היטב ערבת העשב למטה, ובשוליה, תלתלי ראשי העצים מתנודדים, שיכורים. הרוח בא בנחירי האישה ספח מלחות נשימתה החמה, הרכה, היורדת, המשיך וטיפס אל ראש הגבעה וקפץ מעברה השני אל התהום. קניון נפילי התפתל שם. בין קירותיו נדדו קריאות העיטים וציוצי הסיסים, נישאים על גלי האוויר והרוח, מוחזרים רפים כהד מכל עבר.
הסיסים התחרו בזרמים, ניסו לגלות מי זריז יותר, ושני עיטים רכבו באדנות במרומי גלי האוויר העולה. הרוח צבר עוד כוח, דהר וחיבק את עמודי הסלעים, ליטש ועיצב חמוקיהם, השמיע להם לחן שריקות והדהודי לחישות עתיקים, והשריקות חולפות דרך חללי המרחב המדברי העצום, הדומם ודרך האויר ההוזה, השקוף.
נשם הרוח ונשף לאורך פיתולי ערוצי הקניון ניתר והתגלגלעימו עד לים הגדול, שם הפשיל שרוולים לעמול ולדלות את המון מימיו השקופים ולשאתם אתו. ריח מלח ואצות נמהל בתוכו עת יצא לסרוק את אינסוף מרחבי האינדיגו. רץ במרחבים, חפף קצף על ראשי הגלים, ועלה שוב ללמעלה. רץ במרומים, להקציף תלתלי עננים.
עוד ועוד עננים לבנים הלכו, התעבו. מרקחת קפואה מתגעשת של צמר סוכר, מתפרץ לגובה, לצדדים. הרוח גיבב אותם זה על גבי זה, פיסל בהם דמויות מיתולוגיות, העמידם כעדר כבשים, פיזרם לכל רוח, משך וטווה מהם חוטים חוטים וגלים גלים, קיבץ וקיבץ עד שהיו לסמיכים ושחורים. הדפם אל החוף ולרגע עצרם והם דממו – כשיירת אניות סוחר התרה אחר הנמל בין קרעי ערפילים. וברגע אחד – החלו מטחי הגשם והרעם להכות על ראשי הגגות, החצרות, הגנים, והרוח שב לזרזם בשריקות.
דפק הגשם את מקצבי הרוח והמים, דינדן במרזבי הבתים ובפתחי הניקוז – גדודי מקצבים שעפו על כנפי הרוח המיילל. טס הרוח, דילג מעל נער שחור, גבוה ורחב כתף, שעמד שעוּן על קיר לבנים אדומות של בית דירות מפויח. והנער מחזיק בכנף מעילו שלא יתעופף, מצניע תחתיו אקדח גדול שהיה תקוע לו בחגורת מכנסי הג'ינס.
הרוח המשיך עוד מעט, קצת איבד את החשק, הִדְרִים, עד שיצא מתחום בנייני העיר. שם נמסך בעשן ארובות בתי החרושת, ספח מאדי הכימיקלים שעלו מהתעלות הפתוחות שבשולי הכבשנים, עלה עוד מעט, התגלגל, מעד, עד שעמד מלכת. כחוכך בדעתו. מהרהר.
ספונים היו בו כל הדברים. הוא ידע את העולם הגדול ונתיבי האלוהים, את ריבוא הדרכים הטובות והדרכים השוגות. התכנס בעצמו. מבקש לחדש את כוחות החיים, כאדם על משכבו האוסף בדממה אל נפשו את כל הדברים. העפר שתחתיו וכל הגגות, הכבישים, החלו ללהוט בשמש היוקדת ובאוויר העומד. עם החום הנפלט ועולה מכל עצם, האוויר החל לעלות שוב. לעלות למרומי התכלת שם נתקל באוויר הקריר שדחק בו להמשיך, להמשיך!
הרוח אסף רוח, היטהר הצטלל ויצא במסע בין יבשתי עם רוחות הסילון, הרחק גבוה מעל העננים.
ב. שמואל
על גג בית דירות פשוט ברמת גן ישב לו שמואל. ירד הרוח ממעל, עטף ועקף את גורדי השחקים, הניף את שלל הדגלים המוצמדים לקירות בורסת היהלומים והנמיך אל גג הבניין בין שלוש הקומות. שמואל כרע שם על ברכיו, ראשו בין רגליו. הוא חש במשב שליטף את גבו, דגדג בעורפו, העלה את אבק הסיד בו היה הגג הישן מרוח. ריח הסיד צרב באפו וקרני שמש יולי שעמדה לעלות חישבו להכות את כל הסובב, לחרוך את הארץ על יושביה בגל חום מהביל. שמואל לא נתן דעתו, ליבו התמלא בדבר אחר. הוא הניח את מצחו על הסיד והזפת פתח את פיו ודיבר.
"אני אוהב אותך רוח אלוהים, בכל דבר ובכל מקום רצונך יעשה כדי שתוכל עוד ועוד לברך, ויתברכו בך כל המברכים".
הרוח בירך והמשיך בדרכו.