אדם וחוה – חלק ראשון

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
(2000 מילים)

מה ניתן ללמוד מתוך סיפור אדם וחוה על זוגיות גבר\אשה, על יחסים בכלל ועל אהבה?

להלן סיפור אדם וחוה מפורש. חילקתי אותו לשנים כדי לא להאריך, החלק השני יתפרסם בקרוב.
הסיפור הוא סיפור מפתח בתרבות האנושית, בוודאי המערבית. בעברית אנו נקראים בני אדם והגורל שלנו כבניו ובנותיו של אדם נקבע במידה רבה על ידי הסיפור ההוא. הסיפור עמוס בסמלים ובמשמעויות פילוסופיות, פסיכולוגיות, תאולוגיות, וניתן לכתוב עליו ספר שלם. כאן אנסה להעלות פה ושם נקודות למחשבה.

במוקד הסיפור עומדת נפילה גורלית, מגבהי גן העדן, שלפי הסיפור נברא שלם, לעמקי העולם הפגום הזה. דומה כי הנפילה התחילה בדבר פשוט, לא דרמטי כל כך, אולם הוא הלך והסתבך. גם כיום, רוב הנפילות הגורליות מתחילות בדברים פשוטים שהולכים ומצטברים, הולכים ומסתבכים. הלקח הראשון אם כן הוא לטפל בהסתבכויות הקטנות, במריבות, בבגידות ה'קטנות', לפתור אותם עוד לפני שהם הופכים למפלצת שקשה להתמודד איתה. במקרה של אדם וחוה ברור מתוך הסיפור ומתוך הבנת אופיו של אלוהים כפי שמתגלה לאורך כל התנ"ך, שהגירוש מגן עדן היה יכול להימנע אילו אדם וחוה היו מודים באופן כנה בטעותם לפני אלוהים בזמן (מטפלים נכון בבעיה לפני שהיא מסתבכת והופכת למפלצת).

סיפור הנפילה מתחיל בנחש – המפתה בסיפור – כאשר הוא פונה לחוה בגן כשהיא לבדה ומטיל ספק בציוויי אלוהים: "וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה: אַף כִּי אָמַר אֱלֹוהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן…" (בראשית ג' 1). ציוויי אלוהים הם הביטוי המילולי לחוקים והעקרונות שמגינים על העולם מפני התפרקותו ומגינים בפרט על האהבה אשר היא הייסוד ובלעדיה הכל מתפרק. אלוהים לפי הכתובים הוא האהבה, כלומר, היכולת לדעת אהבה ולאהוב אינם תכונות של אלוהים שהוא יודע להפעיל, אלא שהמושג אהבה עצמו איננו קיים מחוץ לאלוהים, גם לא בתאוריה – אלוהים הוא האהבה עצמה ובלעדיו אין אהבה.

יחד עם זאת, לאהבה יש היבטים מעשיים (הכרחיים לעולם המעשה ולבריאה) ובראשם: היא מתבטאת במערכות יחסים. הנחש לכן תוקף את מערכת היחסים בין האדם ואלוהים (את המצווה "וְאָהַבְתְּ אֶת יהוה אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ…"), שהרי אם הנחש צודק במה שאמר לחוה בגן עדן: "לֹא מוֹת תְּמֻתוּן, כִּי יֹדֵעַ אֱלוֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹוהִים" (בראשית ג'4), ואם אלוהים באמת טועה ומטעה והוראותיו ניתנו מתוך מניע אנוכי ורודני, הרי שהאמון בו נפגם והיחסים נפגמים.

שנית, הנחש תוקף את מערכת היחסים בין אדם וחוה. הוא פונה לחוה כשהיא לבדה, ללא בעלה, כדי לפלג ביניהם, מסית אותה מהדרך המשותפת לה ולו שהיא ההליכה בדרכיי אלוהים. האשה מתפעלת מהנחש ודבריו, נוטה אחריו ובכך מתרחש מעשה הבגידה הזוגי הראשון: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל" (בראשית ג' 6). חוה כבר ראתה את העץ, היא יודעת מה מראהו ומה הוא מייצג. מדוע עכשיו היא פתאום כל כך מתפעלת? משום הנחש שמשפיע ומהלך עליה קסם, ומשום שיש זהות בין העץ (שהוא העיקרון) לבין הנחש (שהוא הישות שנושאת את העיקרון).

הנחש הוא סמל למיניות אסורה או מסוכנת ובהשפעתו היא בוגדת באלוהים ובוגדת באישהּ בו זמנית. אחר כך היא מציעה את הבגידה הזאת גם לאדם כי טבע החטא הוא לבקש שותפים לדבר עבירה כדי כמו להצדיק אותו או לרככו. אדם הראשון מקבל את הפרי מידי חוה וכך גם מערכת היחסים בין אדם וחוה נהרסת. הפרי כאן הוא סמל, מן הסתם היה שם גם פרי פיזי אך בראש ובראשונה, פרי מייצג תוצאה של תהליך, של גישה מסויימת או הלך מחשבה. הפרי שחווה קיבלה מייצג את העיקרון המפרק, את עיקרון ה'לא'.

עץ הדעת טוב ורע אינו טוב ואינו רע, הוא העיקרון שגורם לטוב ולרע להיאבק ללא הרף ולבטל זה את זה. הדבר שחוה פותתה לפרק הוא את מערכות היחסים ובתמורה הוצע לה הפרי והמחשבה המטעה שבעזרתו תהיה כמו אלוהים לדעת טוב ורע. הדבר שהנחש לא אמר לה הוא: שכדי להיות כאלוהים עליה לא רק לדעת את הטוב והרע כניגודים שנאבקים ומאיינים זה את זה אלא גם את עץ החיים כעיקרון המאחד והבונה. כשחוה נענית לעיקרון הדואלי (שאין ספק שהוא אכן דבר מרכזי שאלוהים 'יודע') ובהשפעתו מפרקת\מבטלת את מערכות היחסים, היא מפרקת גם את מקור החיים שלה כי מקור החיים (עץ החיים) הוא אהבה ומערכות יחסים הם הכלי המרכזי של האהבה והדרך שלה לאהוב בפועל.

רק אלוהים יודע להחזיק בעץ הדעת ובעץ החיים בו זמנית בלי שהשניים יאבקו יסתרו יפרקו ויבטלו זה את זה. אדם או חווה לא ידעו לעשות זאת ולכן עץ הדעת לא באמת קרב אותם להיות כאלוהים אלא ניתק אותם מעץ החיים והביא לאובדנם.

יש כאן מספר לקחים ברקע הסיפור שכדאי לציין: קודם כל הנחש תמיד מסתובב בגן, בכל גן! הוא יותר ערמומי ומתוחכם ממך (אדם או חוה), הוא יודע כיצד לפתות וכיצד להטעות ולשקר. כדי להימנע מנפילה מסוכנת (מהכשה קטלנית) יש להיוועץ באלוהים לגבי כל דבר ולגבי כל סיטואציה. אם האדם יעשה כך, ידרוש בכנות את פני אלוהים ויפעל בהתאם להנחיות שיקבל בזמן אמת, לעולם לא ייפול. אם אדם וחווה היו עושים כך הנפילה היתה נמנעת. רבים מגיבורי התנ"ך נחלצים מצרות פיתויים או בלבול כאשר בפשטות הם מבקשים עצה מאלוהים ולכן זהו המסר של התנ"ך בכלל. המושג: 'לדרוש את פני אלוהים' הוא מושג מפתח בתנ"ך וחוזר על עצמו בסיפורים רבים. ואולם כיום משום מה המושג הזה נאדר בתודעת האנשים, בחברה החילונית והדתית כאחד. גם אדם וחוה לא 'דרשו את פני אלוהים' לגבי הצעת הנחש, ביחד או כל אחד מהם בנפרד, וחוו מפלה.

לצד המסר האומר לדרוש את פני אלוהים הסיפור מדגיש היבט עקרוני נוסף: האיש ואישתו, מאחר שיש ביניהם ברית אהבה שמאחדת אותם (אמורה להיות), צריכים להיוועץ גם האחד בשני, לא לעשות דבר מאחורי גב השני אלא לעשות כל דבר במשותף. אילו חוה היתה מבקשת להיוועץ באדם לפני שקבלה מידי הנחש את הפרי, שוב, סביר להניח כי הנפילה היתה נמנעת.

יתרה מכך, אדם הראשון (והגבר בכלל) נועד על פי התנ"ך להיות מנהיג אשתו וראש המשפחה. אחד מתפקידי המנהיג הוא להורות, ללמד, את בני ביתו מה נכון וכיצד לנהוג. ומה אדם היה צריך ללמד את אשתו? כי הדבר הנכון הוא לבוא יחד, להתפלל על כל דבר ולבקש חכמה מהשוכן במרומים.

העיקרון הבסיסי הנכון מבחינת חוה, או כל אשה כאשר היא רווקה הוא להתפלל ללא הרף ולבקש מאלוהים שאם וכאשר היא תתחתן בעלה יהיה איש אלוהים אמיתי, לאחר שהיא מתחתנת העיקרון הבסיסי הנכון מבחינתה הוא לקבל את מנהיגות בעלה. העיקרון הבסיסי הנכון מבחינת אדם, או כל בעל, הוא להיות איש אלוהים בעצמו, לטפח מעל לכל את יחסיו האישיים עם אלוהים ולהיות כנוע לו בכל. במידה והאיש נאמן וכנוע לאלוהים יוכל לדרוש את הנאמנות והכניעה הזו גם מבני ביתו. אילו אדם היה מקפיד להיות איש אלוהים בעצמו וגם להורות את אשתו שאסור שתעשה שום דבר עקרוני בלי להיוועץ איתו ואז גם לבוא איתה יחד לפני אלוהים ולבקש הדרכה, הנפילה היתה נמנעת (דומה כי אפילו אם רק אחד מהסעיפים שלמעלה היה מיושם הנפילה היתה נמנעת, או לפחות מתרככת באופן משמעותי).

אך מה היא אותה נפילה? מה בעצם קורה לאדם כשהוא נופל מחיים במחיצת העיקרון המאחד לחיים במחיצת העיקרון המפרק? ובכן הנפילה היא הדרדרות ההכרה האנושית והיכולת שלה לראות את מה שלפניה, התדרדרות יכולת החשיבה והראייה הצלולה של הדבר הטוב לעומת הרע, האמת לעומת השקר. זוהי נפילה לתוך טימטום חושים מנוון, איבוד היכולת להתמצא בעולם ולפעול בהגיון ישר. ניתן לראות את השבר התודעתי הזה מתוך הדברים שאדם וחוה אומרים לאלוהים לאחר הנפילה: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹוהִים לָאִשָּׁה: מַה זֹּאת עָשִׂית. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה: הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל" (בראשית ג' 12). אדם וחווה לאחר שבגדו ונפלו, מתנהגים באופן אנוכי, מכוער וצבוע, הוא מאשים את אשתו במקום לקחת אחריות על מעשהו כאילו שההתנהלות שלו בסיטואציה היתה נכונה ורק היא אשמה. כמו כן גם בה נגע אותו טימטום הכרתי שאין בו הגיון ישר ואין בו הגינות בסיסית או כבוד עצמי כאשר היא מתנערת מאחריות ומטילה אותה על הנחש. כך שניהם הופכים להיות מבודדים, מסוגרים, מפוחדים, ומבוישים, ובטמטום מחשבתם הם לא מבינים שבכל תירוציהם אין כל טעם והנסיון להסתתר מפני אלוהים, הרי הוא איוולת גמורה: "וַיֹּאמֶר (אדם לאלוהים) אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא" (בראשית ג'10).

ואולם האם אין אנחנו, בניו ובנותיו של אדם וחוה, כאלה כמו כן? אנחנו נוטים להרחיק מעלינו את האשמה ולהאשים אחרים אפילו אם חלקנו ואחריותנו לא קטנים. אנו נוטים לבודד עצמנו מתוך פחד וחוסר אמון, להתגונן, יש בבסיס קיומנו בושה ושנאה עצמית רבים, אנחנו לא משתפים פעולה בכנות, לא מבקשים חכמה ועצה האחד מהשני ולא מאת אלוהים ולא יודעים להקשיב. ואם כך, בעזרת כלי פגום כל כך, כיצד נוכל לאהוב? ובלי אהבה איך אפשר לחיות?

עתה, עשויה לעלות שאלה: הרי התנ"ך מצביע על המניע שהביא את חוה לבגוד אך מה הביא את אדם? הרי לא נכתב שהנחש הפעיל עליו את קסמיו, שיקר לו או פיתה אותו, ואפילו לא נכתב שחוה עשתה זאת. מדוע אם כן הוא מפנה עורף לאלוהים ומקבל את הצעת הנחש דרך חוה? והרי בשלב הזה הכרתו היתה עדיין צלולה? כדי להבין זאת עלינו לחזור למעמד בריאת אדם. הבנת מצבו של אדם הראשון עוד לפני שנפל יכולה לעזור לנו להבין את מצבנו גם אחרי שחזרנו בתשובה וחידשנו את הברית עם אלוהים.

במעמד הבריאה אלוהים יוצר את אדם, שם אותו בגן עדן, מבקש שישמור על הגן ומבקש שייקרא לחיות בשמות. ניתן ללמוד מכך על יחסי הקרבה בין אדם לבריאה בכלל ולבעלי החיים בפרט בגן עדן, כי תפקיד הענקת השמות ניתן להורה בדרך כלל והוא מבטא את המעורבות, השייכות, והאינטימיות שבין הורים לילדיהם, כמו גם את האפוטרופסות.

ובכן, אדם הראשון קרוב לבריאה, לבעלי החיים, וקרוב לאלוהים – הוא מתהלך עימו בגן עדן. אלא מה? מיד בהמשך לתיאור הענקת השמות נכתב: "אֲבָל לְאָדָם, לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" וגם: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹוהִים, לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בבראשית ב' 18). נשאלת השאלה: מדוע לא טוב היות האדם לבדו? הרי בסוף פרק א' כשאלוהים מסיים לברוא את הכל, הוא מציין שעשה את הכל טוב מאד? מדוע לפתע מופרת התמונה האידילית של אדם הנמצא בקרבה כזו לבורא ולבריאה? מדוע צץ הלא טוב הזה? למה יש פתאום בעיה? שאלות אלו עולות עוד בטרם הקילקול בעקבות הנפילה.

העזר, העזרה שאדם צריך לפי הפסוקים אינה פרקטית, כי כל החיות בגן עדן היו שם לעשות כל עבודה שיבקש. אלוהים, אדון העולם, היה שם למענו, צבא המלאכים היה על ידו נכון לשרתו, ובכל זאת משהו חסר לאדם. קריאת השמחה שלו כאשר אלוהים מביא את חוה לחיקו מחזקת את הרושם שאכן היה משהו חסר. אדם קורא אז בהתרגשות: "זֹאת הַפַּעַם, עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי" (בראשית ב' 23).

איך אדם יודע מיד כי היא עצם מעצמיו למרות שישן בזמן שנוצרה? כיצד הוא יודע מי היא בעבורו ויודע כיצד עליו לקרוא לה (הוא זה שקרא לה אישה והוא שקרא לה חוה – כלומר הוא הבין את מהותה) למרות שלא התכתב עם עשרות נשים ב'פייסבוק' ולא יצא עם חוה ל'דייטים' שבהן בחן האם היא עונה על רשימת התכונות הנדרשות שהכין לעצמו והאם יש ביניהם 'כימיה' והאם כישורי המיטה שלה טובים בעיניו וכולי? כמו כן חוה לא צריכה לעשות את כל הבדיקות האלה על אדם. הם יודעים כל מה שהם צריכים לדעת משום שלא נפלו והכרתם עדיין צלולה!

יחד עם זאת, בריאת האשה לאדם באה כמענה לצורך, חולשה אם תרצו, כי אדם מלכתחילה נועד למערכות היחסים הרוחנית עם אלוהים והנה הוא זקוק לשותף בשרי כמו בעלי החיים. סיפור בריאת האדם מסופר במקרא פעמיים, כל פעם ניתנים פרטים אחרים לסיפור ודגש אחר ויש לכך סיבה. בפעם הראשונה הזוגיות משקפת את אלוהים: "בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים בָּרָא אוֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אוֹתָם" (בראשית א'27) – על פי הפסוק (ועל פי כל הפרק) אדם נברא בצלם אלוהים, חוה נבראה בצלם אדם והיחסים ביניהם משקפים את מערכת היחסים בתוך האלוהות. בגרסה השניה של הסיפור האשה נוצרת בשל חולשתו הבשרית של אדם.

הסיבה לשתי זוויות הראיה היא כדי להראות כיצד חולשת האדם מצטלבת עם אותו סמל מרכזי בבריאה, הסמל לאהבה ולאחדות, שהוא הדבר המפואר המעיד באופן רב כוח על טבעו של אלוהים עצמו. גדולתו של אלוהים מתבטאת בכך שהוא מצליב חולשה עם סמל רב כוח בישות אחת והסמל הוא למקור של ברכה (מיד לאחר בריאת האדם אלוהים מבטא את הברכה הראשונה שניתנת בתנ"ך, שניתנת לאדם וניתנת בבריאה כולה: "וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אֱלוֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ").

ניתן לראות זאת תמיד: האהבה היא מקור של כוח גדול בה במידה שהיא מקור של חולשה, האהבה היא נקודת ההיתוך של שניהם – של העוצמה עם החולשה, של היופי וההדר עם הענווה. במקום מפגש זה יש גם להיזהר, כי הברכה שניתנה והגבורה תתקיים רק כאשר המסגרת המגוננת שאלוהים קבע נשמרת בדיוק, אם המסגרת המגוננת תתפרק, הגבורה תהפוך לחולשה, החולשה תהפוך לחטא והחטא יהפוך למוות. לכן, הזוגיות היא מקום של מבחן, נקודת מפגש, צומת בה נפגשים חולשת האדם וגבורת אלוהים, ובצומת תיתכן ברכה או קללה, גן עדן או שאול, "עֵזֶר" או "כְּנֶגְדּוֹ" ועל האדם מוטל לבחון ולשקול. במקום הזה, במקום המבחן, בצומת הדרכים ובנקודת ההיתוך בוחר הנחש לתקוף.

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.