חיי עם הרוח

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
(5570 מילים)

הסיפור מבוסס על אירועים שקרו במציאות.

התגלות ראשונה.

יצאתי מהבנק, התברר שהמשכנתא לדירה שחשבנו לקנות, כרוכה בהחזר חדשי גבוה באופן מפחיד. בהיסח הדעת הדפתי את דלת הזכוכית הכבדה ויצאתי לרחוב ואני מדוכא וחסר אונים. חוֹמת חום כִבשני, מהביל, הקיפה אותי.

"הבנקים האלה" סיננתי "חבורת גזלנים".

ומדוע פתאום התגנבה המחשבה למוחי? "האין אנשי הבנק עובדים למחייתם כמוני?"

"לא," החלטתי "הם מושחתים יותר. לא אתחייב לעשרים שנה, לשלם חודש בחודשו, להיות להם עבד."

"אבל נראה שאין ברירה" המשכתי בדו שיח הפנימי.  "אח, איזה מין עולם, אילו מין חיים".

לצד הדו שיח הפנימי התדפקה גם הבנה חדשה, מטרידה, על חלונות הכרתי. מבעד לערפילי התלונות החלה מתעבה בתוכי עובדת חסרונה של המכונית לצד המדרכה.

היה ברור לי שהחניתי אותה כאן, אך ברור היה באותה מידה שעכשיו היא איננה.

"נגנבה?" נרעדתי.

"לא, נגררה…."

"כן, זה סביר. הרי החניתי במקום שאסור. אבל איפה לחנות כשאין חנייה בטווח קילומטרים"?

"הפקחים האלה…" המרתי את ההתקפה על הבנק בהתקפת העירייה "חבורת ערפדים!"

חם, מחניק. החולצה נדבקת לגופי. נראה כאילו הגיעו המעלות לחמישים. אני יודע שתלונות לא יעזרו, אולם גל מריר חונק את גרוני, אני ריק מבפנים, מחשבותיי מתנתקות, נודדות ללא סדר, מבטי תקוע משום מה… ברמזור. הוא מחליף צבעים מאדום לצהוב לירוק ואז שוב לאדום, כגולם חסר פשרות, מזניק ועוצר עדרי מכוניות בקול המולה טורד מעלה סירחון.

"אתה אידיוט" אני מודיע עכשיו לרמזור, קובע בו עיניים יוקדות. "לא אקח משכנתה, אתה שומע? אעשה את הדברים בדרכי. לא אתן שיגררו אותי למצב שאינני רוצה".

ונזכרתי במכוניתי הגרורה.

"האם אני חושב בהגיון", הרהרתי "ומהו ההיגיון הבריא? האם קיים סדר נכון? האם יש משהו טוב יותר מחיים אפורים, תובעניים אלה שאנחנו חיים?"

“שב!“  אני שומע בתוכי ולא מבין.

“מי זה?“  אני תוהה, לא בטוח אם שמעתי את מחשבות עצמי או משהו אחר.

“אני היא הרוח הטובה“ עלו בי המילים. מילים מנוסחות אמנם, בעלות משמעות אך עולות מתוך מין תובנה רק חצי מילולית, חמקמקה, שבין מחשבה לתחושה.

בדיוק לידי ספסל בצל ואני מתישב. רוח קמה, משיבה אוויר מעט קריר יותר בחולצתי. אני מסתכל סביב ומשהו קורה. באופן מוזר הסובב נראה קצת שונה. המראה הוא אותו מראה, אך האור בו הוא מואר בהיר יותר. תמונת העולם מתחדדת כמו תחת זכוכית מגדלת אך בו בזמן מתרככת. מוחי מתמקד, הנסיבות מתרחקות, מחשבותיי עולות על נתיב יותר ברור ואני שוב שומע מעין מילים עולות בתוכי:

“ביחד נברר את כל השאלות, עתה הקשב לדברי, עתה הקשב לסיפורי.“ 

שעה ארוכה אני יושב ומבטי תקוע בחלל. משהו שלא מן העולם נוכח בתוכי וסביבי, איזו נגיעה של יופי או אמת. אך יש לי מעט כלים להבין ונראה כי אותם יופי ואמת שלרגע עברו בתוכי כלל לא נוגעים בקשיי היום יום אותם אני חווה, גם לא עוזרים כל עזרה פרקטית, ואפילו את מצב רוחי לא מרוממים. כמו חוויתי אותם במישור חיים אחר.

כל שהבנתי היה שישנו מקום אחר שאני באיזשהו אופן חלק ממנו. והמקום הזה מקפל בתוכו את כל שחלמתי. הוא הזכיר לי הבטחה. הזכיר לי, כי הכול עוד יהיה טוב. באיזשהו אופן, כך נאמר לי, הכול כבר טוב, אך הדבר לא היה נהיר. מחד הייתי חדור יראת קודש אל מול המראה ומאידך רגשותיי היו מעורבים.

בעוד רגע אצטרך לשוב אל המציאות הנוקשה בלא שקיבלתי לפי מושגיי האנושיים כל עזרה ממשית להתמודד איתה טוב יותר. ואולי אף נהייתי מבולבל מאשר קודם, מוזר לסביבתי ולעצמי. יחד עם זאת התחדדו קיומם של הבטחה ותקווה רחוקים.

הצצתי בשעון, מאוחר. ניסיתי לטלפן, אך משרד הקבלה שבמגרש הגרירה מטעם העירייה היה כבר סגור.

"תצטרך להגיע לשם מחר בבוקר, להכין תעודת זהות ושש מאות וחמישים שקלים חדשים" אמרה לי הטלפנית שבמוקד העריה.

בקולה ניסתה לחקות חביבות אנושית. בכל זאת נשמע הקול ממוחשב לגמרי והחביבות המוכנית הופעלה רק על מנת לשכנעני לרדת מהקו כמה שיותר מהר, על מנת לפנות אותו לנודניק אחר שיתעקש שוב, משום מה, לשאול כל דבר כמה פעמים. 

דבר איננו מקרי

היה זה שנים רבות לפני כן.

נכנסתי בשערי בית הספר התיכון ואני נער כבן חמש עשרה, ראשי סחרחר ונפשי כמהה לעוד שעתיים שלוש שינה גזולות. לא מסביר פנים היה אותו בוקר בית הספר אם כי לא שונה מבכל בוקר אחר – אותו גוש בטון קר, מנוכר, אפור וחסר חן. גררתי עצמי לכיתה והתיישבתי בלאות, מקווה שהמורה לא תבקש ממני להקריא את שעורי הבית כי כרגיל, לא הכנתי אותם.

אני מתבונן במחוגים בשעוני, בקושי עברה רבע שעה מתחילת השיעור, שיעור תנ"ך משמִים שנראה כמו הנצח עצמו. ומה יהיה הטעם בנצחון הזמני, עת יבשרו המחוגים כי תמו ארבעים וחמש הדקות המוקצבים לשיעור? והרי אחר כך יהיה עוד שיעור ואחריו עוד שיעורים, ומחר עוד יום ועוד שיעורים ועוד ימים ושיעורים. וכך זה נמשך ויימשך שנים על שנים ואני כבר עכשיו לא יכול יותר.

מישהו בכיתה מפריע, והנה עוד הטפת מוסר, עוד הכתבה אל המחברת ועוד שעורי בית שלא אעשה.

המורה הצעירה בחולצה אוורירית נטולת שרוולים ומכנסיים הדוקים נעה לרוחב הכיתה הלוך ושוב בצעדים נאים. מעניין אילו מחשבות היא מעוניינת לטעת בנערים הצעירים התקועים כך שעות על גבי שעות למולה, באווירה המשועממת, בלי שיש להם כל ברירה אחרת.

בית הספר הזה כה דביק ומאוס. ומדוע זה כך? חשבתי. איזו הכנה גרועה לחיים, ולאן יובילו אותי חיי הלאה מזה?

מבעד לחלון הכיתה נראה איזה מערך מיוחד של עננים. קרן אור שפילסה לה דרך בין אותם עננים כבירים, סמיכים ולבנים, מוערמים זה על גבי זה בחלל האדיר, משכה את תשומת לבי. הקרן באה מהחלון לשמאלי והגביה למעלה, לתוך פתח צר של שמיים כחולים שנקרע בין העננים. והקרניים פורצים, חודרים דרך חלון הכיתה, משרטטים על רצפתה מלבן בהיר תוך שהן פוגעות בדרכן בשולחן, בכיסא ובפינת ילקוט שהושלך. נתיב האור נראה כתופעת טבע מוכרת אך יחד עם זאת כמו היו לו חיים פנימיים, כמו הייתה לו תודעה, ונביעה רכה של ריפוי ונחמה.

“הקשב“  שמעתי  בתוכי.

“מי אתה?“  אני נדרך במקומי.

“אני היא הרוח הטובה“ .

מסדרון האור משתנה באופן מוזר. המראה הוא אותו מראה אך האור בו הוא מואר יותר בהיר. התמונה מתחדדת כמו תחת זכוכית מגדלת אך בו בזמן מתרככת, מוחי מתמקד, הנסיבות מתרחקות, המחשבות עולות על נתיב ברור ואני שומע שוב:

“ביחד נברר את כל השאלות, עתה הקשב לדברי, הקשב לסיפורי."

"לקיום יש תכלית" עלו בתוכי מילים, "שום דבר איננו מיקרי. הבט לאור, הִשטף התכוונן, בכל מצב ביכולתך לחפש אותי".

הרוח הדוברת הייתה מוחשת, נוכחת מולי והייתי נכון להאמין לה, אך סביבתי האנושית לא מאמינה ברוחות. לעיתים היא מאמינה בשדים ורוחות,  אך רוח זו, כך הרגשתי, היא משהו אחר, היא מלכותית, כלילת יופי ושלמות.

הרגשתי זו לא עוכלה בהכרתי בשלמות והבנתי אותה רק באופן בו העולם שסביבי מבין. גם את עצמי הבנתי דרך האופן בו סביבה זו מבינה אותי. בעיני מכרי אני נער קצת משונה, מופנם, קצת מנוכר, בעל עולם פנימי עשיר ודמיון מפותח. אני מאמין להם שאני כזה ואת חוויותיי אני מסביר לעצמי דרך ההיגיון הזה. מצד שני אני חש שקיים דבר מה אחר. אני חש כי הרוח מספרת לי דברים אך אין לי כלים בשפה או במחשבה לאחוז במה שאני חווה.

"יום אחד אשתחרר מבית הספר הנוראי הזה," אני חושב "מאחיזתן המרושעת של המורות. אשתחרר מהילדים הטיפשיים ומההורים המיותרים ואהיה חופשי…"

"ומה יהיה אז??!" – לא שאלתי את עצמי.

"ומה יהיה אז…" חיכך השַׂר האפל את ידיו בהנאה של רשעות. "אינספור כאבים נערי הצעיר, עוד אינספור כאבים"…

“הלו! ישנוני!“ חמד לו לצון אחד הנערים, העביר את ידו מול עיניי הלוך וחזור כמו על מנת לבדוק אם אני ישן. “אסטרונאוט, מעופף ה-פ-ס-ק-ה! אתה בא? או שאתה מתכוון לשבת כל היום ולרחף“?

הבטחה לריפוי

היה זה זמן אחר.

בגן טובה שבכיכר העשור במושב שבו גרנו קיבלתי עונש להישאר בגן בזמן שכל שאר הילדים יצאו לטיול אל שדה זה או אחר. נעלבתי. אם כי לגופו של עניין לא היה לי אכפת לא לצאת לטיול הטיפשי.

משתאה ישבתי נוכח השלווה והשקט שאפפו את הגן שעה שהתרוקן מהמון ילדיו המתרוצצים והצועקים ומגננותיו המרושעות הנושאות בעולו – בקושי.

יצור אפור, חייזרי, בגודל קיפוד, קירח ומוזר למראה יצא לתומו לתור את החצר. כמוני הוא חש את הרוגע והשקט שירדו במפתיע, החליט לשים בשקט זה מבטחו, ולצאת.

שמחתי לקראתו. עקבתי אחריו, תחילה במבטי. אחר כך הלכתי בעקבות צעדיו הקטנים ולבסוף נהיינו חברים. הוא היה חשדן אמנם וכלל לא חברותי, הוא נראה מכוער ונדחה וכיצור שנרדף אך דווקא בשל מוזרותו חשתי אליו קירבה.

ייתכן שמחילתו הוחרבה או הורעלה, לא ידעתי, חשתי כי שנינו במצב דומה ואיחלתי לו בכל לבי כי ימצא את הפינה השקטה לה הוא כמהַ ואת המקום בו ימצא לו מרגוע. כך בילינו זמן מה יחדיו, תוך מעקב זהיר זה אחר זה.

לאחר פרק זמן לא מוגדר, שבה הופיעה בשער הגן חבורת הילדים המרעישה עם הגננות האווזיות בראשם. הם נכנסו לחצר ומצאו אותי רוכן מעל הייצור המפלצתי.

מיד הפכתי לגיבור של הגן.

השמועה נפוצה: “הוא תפס את החולד שעשה שמות בגינה, הוא לכד את הייצור הנורא עם השיניים הבולטות. חודשים ניסו ללכוד אותו ואפילו רעל פיזרו במחילות וללא הואיל. הוא החזיק בו בלי פחד ובלי שהיו מבוגרים בסביבה, עד שהגיעה עזרה. איזו גבורה!“

לרגע היססתי. האם להיענות לגלי האהדה להם זכיתי בטעות ובמפתיע, או להודות שאני והחולד (עכשיו למדתי את שמו) דווקא נהיינו קצת חברים.

ולפתע הבנתי. הם רוצים להטביע אותו. ולא ידעתי מה לומר, לא ידעתי כיצד להגיב. בתוכי ידעתי שאני מעדיף את החולד החי מאשר את אהדתם לשעה של הגננות והילדים, אהדה שידעתי כי במהרה תתחלף.

ובכלל, למה הם רוצים להרוג אותו? לא הבנתי. נדמה להם שהוא יצור רע ומזיק, אבל הם לא מכירים אותו. ולמה הם לא שואלים אותי?? אני הרי מצאתי אותו, הוא החבר שלי! הם חושבים שמצאתי אותו בשבילם, בשביל שיהרגו אותו ויעשו ממני גיבור הפעוטות, אבל נדמה לי שאני מעדיף לא להיות גיבור, ואפילו שידחו אותי במקום את החולד, הרי ממילא הם אינם מבינים, אז שידחו אותי כי זה לא משנה.

פרשתי לקרן זווית להתאבל לי בשקט, לנסות להתמודד עם הצריבה שבלב. ידעתי שגורלו של החולד נגזר למרות שלא אמרו זאת בפירוש. ידעתי  גם שאף אחד לא מנחש ולעולם לא ינחש מה עובר בלבי.

"אני איתך", שרה הרוח הטובה באוזניי חרישית. חשתי בה קוראת לי מתוך פסי האור שחדר דרך כיפת העץ הנישא שבגן. רוח קלה קמה ורשרשה בעלים. ציפור אפורה קיפצה מענף לענף. המראה השתנה. אותו מראה אמנם, אך האור בו יותר בהיר. תמונתו מתחדדת כאילו מביטים מבעד לזכוכית מגדלת, אך בו בזמן מתרככת. מוחי התמקד, הנסיבות התרחקו. מחשבותיי עלו על נתיב ברור.

"אמנם לא אקח ממך את כאביך. עדיין. אך יום יבא ואקח את כאביך כולם. ארפא אותך רפואה שלמה, לעולם. האמן בטוב. אני איתך" אומרת הרוח באזני המשתאות. אך אני לא ממש מאמין לדברים ולא ממש מבין. מאמין ולא מאמין בו זמנית.

"יום יבוא", אמרתי לעצמי במתינות, כזאטוט שהפך מבוגר טרם זמנו "ואיכשהו אמצא את מקור נביעתה של נחמה זו, אקח אותה לחיקי, ולעולם לא אעזבנה".

"מי את בדיוק?" ניסיתי לחקור "אשליה? יציר דמיון?…לא, לא ייתכן, והלא את איתי".

גישושים באפלה

היה זה זמן אחר.

ישבתי בכורסה לאחר יום עבודה מפרך. רוחי נסערת ואני מנסה להירגע. אך לא העבודה היא שהציקה לי אלה וויכוח מר שזה עתה התנהל עם זוגתי.

"מילא ההתמודדויות בעבודה," הרהרתי "אך מדוע בתוך ביתי זה קורה?"

"מדוע לפתע יש פער כזה של אי הבנה? איפה האהבה, האכפתיות שפעם היתה, כשרצינו לצעוד יחד, לוותר האחד לשני מתוך כבוד והערכה? היכן האשה אליה כה נמשכתי, שכה חיפשתי את חברתה? האם היא השתנתה, או אני השתניתי? האם ההרגל הביא עלינו אדישות כהה?"

לעיתים כה מר לי. איני רוצה להיות במקום בו אני נמצא אך איני יודע איך לצאת. אני מוצא נחמה זמנית בדבר זה או אחר, אך המקור לכאב לא מגורש, והוא ממתין כנמר חבוי מאחורי שיח לצד הדרך להזדמנות הבאה לשוב ולנעוץ ציפורניו.

"הפתרון איננו בריחה", אני חושב לעצמי "אך מה הפיתרון? מה?"

ציפור אפורה מופיעה מולי בחלון.

“מִי יִתֵּן לִי אֵבֶר כַּיּוֹנָה, אָעוּפָה וְאֶשְׁכֹּנָה, הִנֵּה אַרְחִיק נְדוֹד אָלִין בַּמִּדְבָּר סֶּלָה“  מתגלגל הפסוק מתהילים בראשי. אני  מביט בציפור הקטנה עומדת על ענף, עולה ויורדת ברגליה הדקות, כמו לא יודעת נפשה, כמו התרגשות תמידית אוחזת אותה, ופרץ חיים וחדווה שהם כמעט מעבר לכוחותיה הדלים מרעיד את כל ישותה, ממלא את מקורה שירה. אני חש כי החיים הם בהישג יד, יש רק להושיט, לאחוז, והם שלך.

"כיצד?" אני שואל

והחלון מתבהר. כמו גדל מעבר לגודלו הרגיל.

“הסתכל!“  אני שומע בתוכי.

“מי אתה?“  אני שואל

“אני היא הרוח הטובה“ .

רוח קמה, מניפה ללא קול את הווילון. מראה הסובב משתנה באופן מוזר. המראה הוא אותו מראה אך האור בו יותר בהיר. התמונה כמו מתחדדת אך בו בזמן מתרככת. מוחי מתמקד, הנסיבות מתרחקות, אם כי מחשבות הרוח ומחשבות הנפש מתערבבות זו בזו. אני מדבר ספק אל הרוח ספק אל עצמי.

"רוח טובה" אני אומר בקצת התנשאות ומתוך דפוסי המחשבה שבהם לומדתי "מתי אשיג את מבוקשי? יש לי כל כך הרבה לתקן, אבל תראי, אני מתקדם, עצם הדבר שאני שומע את קולך, האין זה סימן שאני נעשה רוחני? והתרגילים שלמדתי והידע שקיבלתי? ראי כיצד כל זה עושה אותי שליו וגמיש. אני מתקרב לתכלית הרוחנית שלי".

"ויחד עם זה" אני ממשיך לדבר "למה אין לי עדיין שלום בלב? אולי אם היו לי אב רוחני, מורה, אשה אהובה או חבר נפש, אולי אז הייתי מוצא שלום בנפשי?

אנא רוח טובה, מתי יהיו לי דברים שכאלה? חוץ מזה, מתי אשמע אותך מדברת אלי בבירור, ומדוע את כל כך שותקת? אני זקוק, לעוד הנחיות ותרגילים, אולי בעזרת התרגול ובעזרת המעשים הטובים, הנכונים, ובעזרת הגישה הנכונה, החיובית, ולאחר שאהיה מספיק טוב בעינייך – כלומר בעיניי עצמי – תרשי לי להתקרב, לרוות צימאוני כאייל במעיינך? עכשיו את שותקת. שותקת, ושתיקתך מכאיבה לי".

"דבר אחד." אומרת הרוח בשקט.

"מה?? דברי…" אני מחדד את אוזני.

"על בשר ודם אל תישען!"

בריחה

היה זה לילה אחר.

לילה במדבר. שורת צללי טנקים כמפלצות של פלדה נמים דוממים לידי, מציירים טור ישר בשממה, תותחיהם מושפלים לימין בסדר מופתי. אך אני אינני נם. אני צוער בבית הספר לשריון, מסייר בתורנות שמירה, פוסע הלוך ושוב לאורך השורה וסביבי דממה. ירח מלא שט מעלי, שופך את אורו המולבן, הדליל.

צינת מדבר ויפי לילה קסום ומשיי, מרחבים. צלַלי גבעות חול משורטטות, בתוליות, פוגשות חוטי תיל הגודרים תותחים.

אני מנסה לרגע להתעלם מהסתירה אך אינני מצליח. יש כאן טבע יפיפה ויש גדרות תיל, זאת עובדה. אז נפשי עונה כהד, ובתוכי משהו מתגעגע..

בבית יש לי חברה, וכמה הייתי רוצה לחבקה, לשמוע לחישות אהבה, ללטף את שערה, את גופה. אני יודע שרומנטיקה זו המטיילת בדמיוני אינה בדיוק המציאות בחיי ולא הייתה. אהבות נעורים מעין זו, מבולבלות לרוב, ניזונות מהבנות בלתי בשלות, מציפיות עקרות המובילות לאכזבה. אך אני חולם בשמירה ולא יודע להעריך את הרגע היקר, את פכפוך החיים הנובעים כאן עכשיו, מעבר לוויכוח שבין תותחים וירח.

בכל זאת היא ריחמה עלי, נשבה באוזניי, קראה לי לנסות להקשיב. ואני, מושלה רגשות וגעגוע עקר לא הקשבתי בהתחלה. רדוף רחמים על נער בודד במדבר קר מוקף גדרות שמירה, יגע וחסר שעות שינה, פניתי לירח ולגבעת חול עגולה, ביקשתי להשתחרר מעול, מצבא נוקשה, מהרג וממלחמה.

"בבקשה", לחשתי לירח וכרעתי ברך על אדמת החול הרכה "איני איש מלחמה, אני איש של חופש ואהבה."

אולם הירח לא מתייחס אלי, הגבעה לא עונה. דומה כי כל הבריאה אדישה.

רק קול קלוש, מרוחק, נשמע מבפנים.

מה זה? מה יש כאן? אני מהרהר. האם אפשר לגעת בלא יאומן? האם הוא נוגע בך?

“שים אל לבך…"

“מי אתה?“ אני קצת מתעשת.

“אני היא הרוח הטובה“ .

מראה הסובב משתנה באופן מוזר. המראה הוא אותו מראה אך האור בו יותר בהיר. תמונת העולם מתחדדת אך בו בזמן מתרככת. מוחי מתמקד, הנסיבות מתרחקות, המחשבות עולות על נתיב ברור. אני שומע שוב:

“ביחד נברר את כל השאלות ועתה הקשב לדברי.“

"רק רגע" , פניתי לרוח  "יש לי שאלה. אני נמצא כאן בשירות הצבא, בשירות המדינה. אבל המדינה הזו לא נראית לי בכלל. חוץ מזה איך יכול איש רוח לשרת בצבא ולאחוז בנשק המיועד להרג? יש לי דרך אחרת והיא מחכה לי. יש לי חברים, ומורה רוחני שמסביר לי דברים, ובבית נערה אחת, חיננית. אולם רוח, רגע, איפה את? למה למרות כל זאת אני בודד ומיוסר? אנא עזרי לי, רוח, היי איתי, ברכי את מסע חיי…"

"נערי היקר" אומרת הרוח "אנצורך ואשמרך לעד, יום יבוא ותבין שבריחה אינה הדרך לברכה. אך כעת אם זהו רצונך, להשתחרר מהצבא, לחזור לדרך שלך, למורה, לנערה, אהיה בכל זאת לידך, אעזור ואברך אותך, אמתין לידך, עד שתמצא דרכך."

נאמנות חסרת פשרות

היה זה זמן אחר ואני תלמיד בכיתה ה' בבית הספר היסודי.

בחשש מה ישבתי בשיעור מולדת, שכן לא מצאתי כוח יום קודם להכין שיעורים. אם אתפס זה יהיה לא נעים, כי זו לא הפעם הראשונה.

אני יושב בכיתה וחולם. בדמיוני אני חוזר חמש שנים לאחור. אני עומד על יד גדר הרשת המקיפה את חצר גן טובה שבמושב הקטן ומביט בילדים החוזרים מבית הספר היסודי. עם ילקוטים על הגב הם נראים לי כל כך חשובים, כמו הילה של זוהר אופפת אותם. אני מחכה כבר לרגע בו אשב איתם בכיתה ואתענג על כל הדברים המופלאים שילמדו אותי שם, על מרחבים של ידע, דמיון, יצירה. אז סוף סוף ייקחו את ידי הקטנה, יובילו אותי ויפתחו בעבורי דלתות חדשות לעולם מרתק ומגוון, העולם שהוא כל כך בהישג יד. הנה הוא כאן, אני ממש חש אותו, הוא מעבר לפינה, רק עוד כמה חודשים ואני שם.

ואז זה קרה, החלום התגשם והייתי לתלמיד בבית הספר היסודי שבשכונה. חמש שנים הייתי תלמיד למופת, שקדן, צייתן, אך לאט הבנתי שבית הספר לא מקיים את ההבטחות להן נשאתי נפשי. המטלות בבית ובכיתה הלכו ונעשו מעיקות וחיפשתי מהן מפלט. התעניינתי בכל נושא בעולם חוץ ממה שלימדו בכיתה… עם זאת חשתי בתמיכת המורה. היא תמיד הגנה עלי, החמיאה לי וידעתי שהיא מעלימה עיין כשאני לא מכין שיעורי בית.

עד לאותו יום.

היה זה שילוב של הפרעה, אי הכנת השיעורים, ומענה נרגז שהביאו את המורה לשלוח אותי הביתה עם מכתב שקבע כי לא אוכל לחזור לבית הספר אלא בלוויית אחד ההורים.

"זרקו אותי." שיננתי לעצמי כשאני משרך הביתה דרכי. "הנה חלום בית הספר מתרסק, ותקוותי אבדה לי. ומה יאמרו ההורים?"

הגעתי אל הבית הפרטי, המוקף דשא ושיחים ומצאתיו שומם. לא יודע למה, לא היה לי אף פעם מפתח לבית. תמיד הייתי מטפס ומוצא איזה פתח, חלון, חרך של שרותים או אמבטיה, שולח אצבעות מבעד לשלבי התריסים, איכשהו פותח ונכנס. והיום, הכל סגור הרמטית ואין מוצא. כחתול עקשן טיפסתי, חיזרתי, על כל הפתחים ונכשלתי למרות ניסיוני העשיר בפריצות לביתי. לבסוף התיישבתי מובס על הדשא.

לפני היו שעות של המתנה לאחד ההורים, ויותר מדי זמן למחשבות מעיקות.

אז הוא פלש לתוכי. בפירוש. רוח רעה. סוג מסוים של תובנה אכזרית.

"מאז ומעולם אני לבד" אמרתי לעצמי "כל האנשים הם כאילו נחמדים, אבל האמת היא שאני לא מספיק טוב בשביל אף אחד. הם פשוט לא אוהבים אותי. אם חשבתי לרגע שהורי יכעסו, לגמרי טעיתי, האמת היא שאנחנו חיים בעולמות מקבילים. העולם שסביבי איננו נגדי, הוא פשוט מרוחק ואדיש. את אף אחד לא מעניין לעשות מקום בשבילי. זו עובדה. אז גם אני לא אשאיר מקום בשבילם.

כן, ככה יותר טוב. ככה אוכל לעשות מה שאני רוצה וגם אף אחד לא יתערב. הרי לאף אחד זה לא באמת משנה. צריך רק להיזהר לא לדרוך על יבלות מסוימות, חשבתי, שאיכשהו גורמות לסובבים להגיב, אוטומטית לגמרי באופן קשה. זהו, ברגע שמבינים את הפרינציפ, זה קל. אתה לעצמך והם לעצמם – לעולם ועד!".

באיזשהו מקום אני לא רוצה להשלים עם המציאות המנוכרת שנגלית לעיניי בבהירות מחודדת, גסה, אכזרית. באיזשהו מקום, למרות כל ההרס בנשמתי אני לא רוצה לוותר. משום מה אני לא יכול לוותר, למרות "המציאות" שכביכול שבה ומכה בפני. הסתירה הזו והאכזבה החוזרת, מענים את נשמתי. מפצלים  את נפשי לכמה קולות שונים. לאחר כמה שעות כך על הדשא אני הופך לאדם זקן, סגור, קשה, ממורמר וציני. אדם המלקק את פצעי עצמו ללא הפסק, מסובך בפקעת מחשבות קודחות, מרות, מסוכסכות ללא הרף. אני הופך לאדם שסוע, פסיכוטי.

כה חזק הלמו בי המחשבות, כל כך ניסיתי להגן על עצמי ולבנות במחשבותיי חומות של ברזל, כה מסור הייתי לתהליך הממית שלא נשאר סדק במבטי ולא שמתי לב לרוח שישבה לצידי. לא התפניתי להביט אל המראה האחר, למקום בו העולם משתנה, מתחדד אך בו בזמן מתרכך, מואר באור בהיר, שם הנסיבות מתרחקות והמחשבות עולות על נתיב ברור.

רק לאחר שנים רבות נסדקה חומת המוות שבניתי סביב והבנתי שהרוח הייתה שם איתי על הדשא, שטופה בדמעות כפי שהייתי אני. ממררת, נאנחת ומקוננת. סובלת את כל הייסורים שהיו מנת חלקי, מושיטה יד לעברי, ולוחשת: בני, הו בני… הו בני…

היא ידעה אז שלא אפנה מבטי, ידעה שלא תוכל באותו רגע לעשות הרבה למעני מלבד לעמוד באין רואים ולסבול איתי. גם אילו הייתי מסב מבטי לא הייתה אומרת את מה שמאוד רצתה שאבין ולא הייתי מסוגל: שאין נחמה, שלום, קירבה, הבנה אלא בחיקה של רוח אלוהים. כל השאר הוא חלקי וזמני – לעיתים שמח ולעיתים כואב.

בשלבים היא  תוביל אותי להבין זאת בעצמי, תמתין לי. מעולם לא תדחק, לא תטיל בי את האמת באופן בוטה. והרי רק ילד הייתי שזקוק לדברים הפשוטים, לבני אדם תומכים סביבי, בראש ובראשונה להורים. ילד שאיבד את ילדותו עוד לפני שהתחילה וצריך להתאבל, לקבל ולהשלים עם מה שאיתו אי אפשר להשלים.

האם כאדם בוגר אדע כמו הרוח לחכות לאחר, לבכות איתו, ולדעת להמתין? עד שיבשילו בו הדברים, עד שיבין ויראה בעצמו את מה שמתוך נאמנות פשוטה אהיה מוכן לשים על סף דלתו, כמו הרוח, כל הימים?

חטא מביא לידי מוות.

היה זה זמן אחר.

ואני נער בגיל תיכון, פרוע מבט, בשער מתולתל, ארוך, לא מסורק המתבדר ברוח עת האופנוע שתחתי משמיע צווחות אגזוז רמות ומרדנוית. איני מוכן לשים את עצמי תחת כל סמכות או עול ואפילו בכללים הנוקשים הלא כתובים של חברת הנערים אני מורד ולכן אין לי כמעט חברים. איני בוטח באיש, גם לא בעצמי. מלבד הזמן בו אני חושב איך לפוצץ את העולם אני מקשיב למוזיקה בחדרי. והיא לוקחת אותי למקומות בהם כל הגבולות נודדים, מוזיקה שעונה כהד לנשמתי.

גם בכללי המוסר אני מתחיל לזלזל למרות שהורי היו לי תמיד דוגמה מאירה לערכים בלתי מתפשרים. ברחוב למדתי להשיג כל דבר שהאמנתי שמגיע לי. רציתי אביזר לאופנוע שלא יכולתי לקנות, לכן החלטתי לשים עליו את ידי. בחסות החשכה השתחלתי דרך חלון מחסן השייך להורי אחד מחבריי בבית הספר. ידעתי ששם אשיג את מבוקשי. כל אמצעי תאורה לא היה לי ובעלטה מוחלטת גיששתי כשתמונת המקום באור יום חיה בזיכרוני. כשיצאתי מאותו חלון היה החפץ בתרמילי. כל העניין לא ארך יותר מעשר דקות וכבר הייתי בחוץ. עודני שמח בהצלחתי והנה עושה את דרכה אל הכרתי מחשבה טורדנית.

"תעודת הזהות," הבהבה המחשבה במוחי "לא הייתה לך תעודת זהות בכיס?"

אני ממשש בכיסיי. אין תעודה. "האם נפלה במחסן איפה שהוא?"

"לך תדע" אני אומר לעצמי "אולי נפלה ואולי לא נפלה. ואם נפלה, איך ניתן למצוא בעלטה סמיכה כדיו תעודה קטנה שנשמטה מי יודע היכן? בכל זאת צריך לנסות, לנסות בכל הכוח, כי אם מישהו ימצא את התעודה לפני – אסון יהיה."

אני חוזר ומטפס, משתחל וקופץ ומתחיל למשש. ריצפת המחסן מאוכלסת במיני רהיטים וחפצים המונחים זה על גבי זה, אך אפילו את ידי אינני רואה. אני ממשש קצת פה קצת שם, נתקל במשהו כבד, מועד, מתכופף מניח יד במקרה ו… הפלסטיק הכחול בידי.

"זה לא ייתכן" עוברת המחשבה במוחי, "למצוא מחט בערמת שחת במקום חשוך לגמרי? ובכלל, איך עברה המחשבה על חסרון התעודה במוחי? איזה מזל!

ואולי, בכלל לא מזל?"

יצאתי מהמחסן ובראשי מחשבות. הייתכן שמישהו שם עזר לי? ברור שמשהו הגן עלי! מה זה?

יהא הדבר אשר יהיה, האם אני בכלל ראוי להגנה? האם לא מן הדין היה דווקא שאתפס? שאשלם את מלוא המחיר על מעשי הרעים?

באטיות אני עושה את דרכי בחזרה לביתי. אור עדין נשפך מעלי משמיים עמוקי כוכבים. מימיני נפרשים בתים נמוכים מוקפים גינות ודשאים. משמאלי שדה בור גדול וריק. בשולי החצרות מימין, עצים נישאים ורוח חזקה מתמרנת בין הצמרות.

"כיצד את עוד סובלת אותי" אני צועק אל הלילה הדומם, פוזל אל עבר הצמרות הרוגשות.

"איזה מין אלוהים את משרתת, אהה?! מי זה? אחד שלא בוחל בפושעים וגנבים?!

ואולי זה הסוף ובאת להיפרד?

בכל זאת הגנת עלי שם במחסן. למה? למה את עושה את זה!? זה נראה לך נורמלי?!"

הרוח נושפת בעצים בעוצמה ובחן והם נכפפים למרותה. כלילת יופי עז היא, מלוּוה בריבוא כוכבים זוהרים. הלילה עמוק וצלול כעינבר ונצנוץ אור כוכבים מסויים ננעץ בי מתוך השחור המלכותי כעיניי פלדה שאין דבר הנסתר מפניהן.

"אינני שמחה במה שעשית", אומרת הרוח "אין זה טבעי ואין זו דרכי. לא תמיד אגן כך עליך, אך רציתי שתזכור, תמיד! שהייתי שם איתך. שאפילו שם הייתי".

אני נופל על האדמה הכבושה שבשדה הבור לשמאלי, טומן ראשי בעפר, חורק חול בשיניי ומחשבותיי כפטישים בדממה.

"מי ייתן ותיפסק המסכת העלובה הזו של חיי" אני חושב "מי ייתן ושבתי לאדמה הזו האילמת, החמה, ולהב החרב הקר יסור כבר מעל צווארי.

הייתכן חדש בכלים ישנים?

היה זה זמן אחר. נכנסתי בשערי בית חבר לכיתה בבית ספר. אבי החבר עמד במטבח.

"שלום ירוחם" רציתי לומר ולשאול היכן בנו אך לא הספקתי.

"למעלה" אמר בתמציתיות קרה עוד לפני שהוצאתי מילה וקולו חד ועייף.

עיניים אפורות ליווני עת עליתי על גרם מדרגות העץ. עיניים מתריסות היו לו, כעיניי מי שחש כי הצליח בחייו, בכל תחום, זכה לכבוד ולשבח בכל מקום בו פעל, שמעו לדברו, התחשבו בדעתו – בכל מקום, מלבד אצל בנו היחיד.

אבל הבן, החבר, היה שרוי כמו בספירה אחרת. עליה זו לחדרו שבקומה השניה אשר בבית המידות דמתה בדמיוני לעליה לרגל לאיזה גורו מסתורי. ואכן המראה שנגלה לעיניי עת פתחתי את דלת חדרו לא הכזיב. הוא ישב על מזרנו, זקוף ועירני, רגליו משוכלות תחתיו, שערו הארוך השחור המתולתל יורד על כתפיו. מבעד לערפל סמיך של עשן מתאבך הוא ירה בי את עיניו השחורות. שניים שלושה גופים נוספים היו מוטלים שם בחדר, ברישול, בדממה ובתנוחות משונות.

"זוכר מה דיברנו?" שאלתי תוך שאני מתיישב "הבאת?"

"יש פה חומר תמיד" ענה מלגלג, ולא שינה דבר בתנוחתו היוגיסטית.

עקבתי אחר תנועותיו עת ערבב חשיש עם טבק וגלגל לסיגר קוני מושלם, מעשה אומן. הוא הצית, שאף, החזיק בריאות, נשף לתוך האוויר העכור.

תורי. אני שואף, מחזיק, נושף, מחכה שהסיגר יסתובב בין הנוכחים סיבוב מסורתי, שב ושואף… במתינות. אף אחד פה לא ממהר. הזמן חסר כל ערך. אני שואף בשלישית ונושף.

ואז, בהפתעה גמורה, בלי שהבנתי כיצד זה מתרחש, ומצד שני בטבעיות, כאילו כלום, נחה עלי תחושה חדשה לגמרי. זו היתה התנסותי הראשונה בהשפעת החשיש ולא ידעתי כלל למה לצפות.

אני בוחן את החלל מאחורי ראשו של חברי ולא מבין, לא מאמין… מראה הסובב משתנה! באופן מוזר! המראה הוא אותו מראה אך האור בו בהיר יותר! תמונת העולם כמו מתחדדת אך בו בזמן מתרככת! מוחי מתמקד, הנסיבות מתרחקות, המחשבות עולות על נתיב ברור!!

"אתה לא תאמין מה קורה לי" אני אוחז ביד החבר "גם אצלך זה ככה? אני רואה אור. אור אני רואה. הכול בהיר, ברור, כאילו רגיל אבל בהיר וגדול יותר!"

"ברור" הוא אומר חסר סבלנות "זה חשיש, מה חשבת?"

אבל אני לא נרגע. ככול שאני מתמקד כך החוויה מתעצמת. מידי פעם אני מציין לעצמי כי לא ייתכן שתהיה חזקה ונפלאה יותר אך בכל פעם היא בכל זאת נעשית נפלאה עוד יותר. האם זו הדרך למצוא את אלוהים??

במידה רבה החוויה דומה לחוויית רוח אלוהים בתוכי, ובכל זאת יש הבדל. הבדל הוא שכאן, עם הסם, כל חושיי, גופי, רגשותיי האנושיים שותפים. כאילו הבאתי את ישותי הארצית המוכרת, ישותי הפגועה הפצועה המסובכת, אל המימד הרוחני. ובמימד הזה אני לא חש עוד בכאב.

עכשיו, החוויה מוחשת, מוכרת, אני חי אותה בגופי, בנפשי, היא קלה להבנה, לעיכול. לעומת זאת שיחותיי עם הרוח הן דקות, מרפרפות, כמו עולות מתוך עולם מקביל. הן דקות עד כדי כך שלא האמנתי להן בעצמי ונראה היה כאילו הן פרי דמיוני או מוזרותי. הייתי צריך לפענחן מבעד לערפל קיומי, מבעד לכאב, ללאות, לתשוקות, לתפיסות המוטעות, לשקרים, לפחדים. אך עתה, בעזרת הסם, החוויה אינה במקביל, אלא אני עולה לשם כולי, בגופי, בחושי, בשכלי.

שמעתי רבות על הנפילה שלאחר חווית ה'הַי' של הסם. שמעתי גם על הסכנה להשתגע והסכנה להתמכר, בעיקר עם הסמים הקשים. החלטתי שלי זה לא יקרה וכך הנחתתי את עצמי, לאחר כמה שעות, כשהשפעת הסם פגה, בזהירות מכסימלית על קרקע המציאות היומיומית.

כצפוי המוגבלויות, הכאבים, החולשות, חזרו לחיי כרגיל, הסם רק אפשר מסע זמני למקום אחר. ידעתי כי אם אשתמש בו כבריחה מחיי, אגמור כמו רבים במקום רע, בשעבוד לסם פיזית או נפשית. חשתי כי הסם מנסה לשחד אותי, לקנות את נשמתי על מנת לשעבד אותה וניסיתי לומר לו לא.

בכל זאת – שאלתי את עצמי: מהו המקום המופלא אליו הוא הביא אותי? נראה היה כי המקום מוכר לי, טבעי. כמו חזרתי הביתה לאחר עידנים של הליכה לאיבוד במחוזות של גלות. כל חיי רציתי לבוא למקומות הללו. הם היו מוכרים לי ברוחי אבל רציתי כל כך לבוא לשם בגופי.

קשה לי להקשיב לרוח שמעבר לגוף ולנפש המוכרים לי כ"אני". ללא הסם אני מתהלך ברוח זו על הגבול החלקלק שבין עולמות מקבילים. גם ההבטחה לריפוי ולשחרור שנותנת הרוח לגוף ולנפש כרוכים בתהליך ארוך, איטי, לעיתים קרובות בלתי נראה. אך עם הסם כל זה לא קיים, מיותר, אין כלל תהליך, הכול כאן ועכשיו, ואין כלל הפרדה בין רוח לנפש וגוף.

החלטתי להשתמש בסם על מנת לחקור את העולם השני, לרשום ממצאים ולחזור בזהירות. הייתי רושם לעצמי שאלות, מציב משימות, אזורים חדשים שברצוני לחקור, ואז כשהייתי בטוח שעבר מספיק זמן מן הפעם הקודמת, כשהייתי בטוח שאין סכנה שאתמכר או אשתגע לקחתי את הסם שוב. פעמים רבות לקחתי אותו  לבדי, כשאני אוחז במחברת הרשימות שלי.

כמה שנים עברו, סיימתי את בית הספר וגרתי כבר בדירת חדר משלי. חשיש ומריחואנה הפכו קלים מדי לניסיונות שלי והפסיקו להשפיע באופן ההוא, עברתי לשימוש בחמרים הרבה יותר חזקים.

התאחדתי עם האדמה, התאחדתי עם הטבע, התאחדתי עם בני אדם עד שלא ידעתי להבחין היכן מסתיים גופי ומתחיל הגוף השני, דיברתי עם חיות, שמעתי מחשבות ושידרתי מחשבות, גרמתי לדברים לקרות בכוח רצוני, טיפסתי על סלעים חלקים ואנכיים, רצתי שעות בלי אפילו להתנשף ועוד מיני דברים. הסם הציע לי שליטה על חיי, על הכרתי, על גופי, הציע עוצמה, חופש. וכל זה, כל הזמן ידעתי, על מנת לקנות אותי. לקנות על מנת להפיל.

בנס ובחסד יצאתי כמעט בלא פגע מלוע הארי, ואני לא ממליץ לאף אחד להתגרות באופן כה מסוכן בגורלו. הרוח חילצה אותי  מההתנסות הזו בנס, כשם שחילצה אותי מן המחסן בזמנו, לא משום שנהגתי בחכמה. הייתי טיפש או תמים להחריד, שכן הלכתי אל משכנו של השטן ולא ידעתי איזה טרף קל אני עשוי להיות בשבילו, ומה עשוי להיות המחיר.

רק לאחר זמן רב הבנתי את אשר הרוח לא אמרה לי באותו זמן משום שלא יכולתי להבין.

"כל הניסיונות הללו הן לשווא, אין בהן טעם משום שלא ניתן לבוא אל הרוח עם האדם הישן. זה לא ניתן כפי שפרפר לא יכול לבוא אל חייו כפרפר עם התולעת שבו. הוא צריך לעבור תהליך, להשתנות, לעלות על דרך מאד ברורה של התמרה מדויקת, לעיתים כואבת. התהליך צריך לקרות בדיוק כפי שתכנן זאת הבורא אחרת הכול יורד לטמיון. ישנם כוחות המעוניינים שהכול ירד לטמיון. כפי שישנם מזיקים, מחלות, שבכוחם למנוע מהזחל להפוך לפרפר, כך גם כוחות רוחניים מסוימים מנסים למנוע מהאדם גדילה רוחנית.

אחת הדרכים בהם נוקטים הכוחות היא להציע קיצור דרך. בשביל מה, הם יאמרו, שתעבור תהליך תובעני וממושך, תוך הצמדות לדרך צרה אשר בדומה לפרפר, לא ניתן לסטות ממנה ימינה או שמאלה. אותם כוחות יניחו לרגליך סרט על הפרפר הנפלא ביותר ואתה תשתכנע שאתה הוא הפרפר שבסרט, כאילו יש לך חיים כפרפר בלי שתצטרך בפועל לעבור את התהליך, בלא כל מאמץ, בלי להשתנות לכאוב או להקריב משהו, בלא שתצטרך להסתגל למציאות רוחנית שונה לגמרי, שאיננה מבוססת על החושים, לא על האני, לא על הגוף או על הנפש ולכן היא קצת קשה לעיכול.

הסכנה שאורבת בסם היא כי מחוץ לכישוף שבסרט, בלי הסם שהציע לך את הקיצור, אין לך כלום, לא פרפר ולא חופש. מחוץ לפנטזית הסם אתה סתם סחבה ושבר כלי. בעודך הולך ומתמכר לסרט המכשף אתה הולך ומתנוון וכוחותיך הרוחניים העצמאיים כלים עד שלבסוף יעבור הזמן בו היית יכול להיהפך לפרפר ותישאר תולעת, ותמות כתולעת, עם או בלי הסרט ברקע אשר יהפוך בינתיים סיוט.

"ייעודך הוא להפוך אזרח במלכות אלמותית." הדגישה בפני הרוח לאחר שנים "אי אפשר לבוא לחיים נצחיים בכלים שנועדו לכיליון. עליך להיות מוכן להתקלף מהם כפי שהזרע מוכן למות כזרע ולהשאיר את קליפתו מאחור. אי אפשר לקבל את החדש בכלים הישנים."

חיי עם הרוח

לאורך עשרות בשנים אני הולך עם הרוח בנתיבי החיים. עיניה הולכות בנתיב לפני, תובנותיה סביבי, החרב שלה לצידי, ליבה בתוכי. מתנות היא הביאה, הרעיפה, מעולם לא הייתי כה עשיר, מעולם לא היה לי כל כך הרבה. אני, שהייתי כה חולה ואבוד נהייתי בריא. אני שהייתי כה ריק ומבולבל נהייתי מוכשר. מעולם לא ידעתי מי אני, לא היתה לי זהות, ופתאום נודע לי: אני הוא זה המתהלך עם הרוח! אני הוא החבר של רוח אלוהים.

כל דבר אני מניח לרגליה, גדול או קטן, כדי שנהיה בו שותפים. יחד בנינו בית ובו אנחנו משייפים את הזיזים החדים. לאט, בסבלנות, בהתמדה, עולים הכאבים, הפחדים, העיוותים, עם היהלומים המכוסים בוץ, כדי לטהר, לנקות. יום יום אנחנו פה נפגשים ועושים ביחד את העבודה הזאת. משימה לכל החיים.

היא מעודנת, שקטה, כמעט ביישנית. כל דבר מציעה בנימוס, ללא כפיה, תוך כבוד והתחשבות. מעולם לא תעשה דבר שאינו במקום, תמיד תהיה שם כשצריך, לעודד לנחם או להשמיע לקח בריא. הסבלנות שלה אין סופית, החן והעידון בלתי מצויים – טוהר מוחלט המשיב רוח רענן, רווי ריחות טובים ומראות מלבבים.

אין דבר בעולם אשר הוא מחוץ ליכולת הביצוע שלה. היא צופה כל דבר מראש, עד הסוף, עד לפרטים הקטנים. פתרונותיה יצירתיים תמיד, מפתיעים, גאוניים. מעולם לא הפרה אמון, הבטחה, מעולם לא הבטיחה דבר לשווא ולא אמרה דבר טפל, מיותר. הדרך איתה חוצה קשיים. היא אינה נרתעת מכל התמודדות אם כי תמיד תעריך נכון את גבולות יכולתי האנושית ולא תציע דבר שהוא מעבר להם. בחברתה אפשר גם תמיד, להנות, לצחוק, להשתחרר. היא לא מקובעת, ממוסגרת, היא מפתיעה, מדהימה – תמיד.

אין החיים איתה מהווים תחליף ל'חיים הרגילים'. לעולם היא תעודד אותי להיות חלק מחברת בני אדם בכל דבר שהוא טבעי ובונה. לעולם תלמד אותי לכבד בני אדם, להתחבר, לאהוב אותם, לעזור להם, לשרת אותם וללמוד מהם. אל יחשוב מי כי היא מטיפה להסתגרות, התנזרות, התנתקות מהמציאות הפיזית היום יומית הטבעית, אלא שהיא מבקשת להיות שותפה בכל פרטי החיים. אין דבר שהוא קטן או שולי מידי בעבורה. אין דבר אותו עלי להסתיר. הכל גלוי לפניה, על הכל מדברים.

החיים בעולם הזה הם מסע קשה, ציני, שהסיכוי לצלוח אותו בהצלחה הוא אפסי. איתה הדבר אפשרי, עדיין קשה, אבל אפשרי!

את מידת הנאמנות ההקרבה והכבוד שהיא מעניקה לי היא מצפה לקבל חזרה. אין דבר מר יותר מלחוש אותה נעצבת בגלל יחס לא הולם, גישה אנוכית, שלילית או לא בוגרת. אז היא נסגרת, מסתובבת, הולכת. אך היא מהירה לסלוח. מעולם לא תשמור טינה על כול דבר שהיה ונסלח. היא משרתת דרך ברורה ותכלית מוגדרת, משרתת אל אחד. דרך זו היא אישיותה, היא היא בעצמה. היא האל האחד, אל שדי, אלוהים צבאות, יהוה.

כל מי שרוצה בה מוזמן. אבל יצטרך להודות שהוא צריך אותה כאוויר לנשימה. שאינו יכול להתמודד עם חייו לבד, שהוא לא רוצה ללכת יותר אף פעם לבד! להכריז נאמנות לה ללא סייג. להכריז כי לעולם לא יחשיב משהו או מישהו יותר ממנה. היא תמיד תהיה ראשונה, בכל דבר ועניין, עד מוות, לנצח. ואפילו המוות לא יפריד עוד ביניכם. איתה תקום לחיי עולם כי בה אין המוות קיים. איתה תקום לחיי אלמוות במלכות האל האחד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.