אל פחד!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
(656 מילים)

Our Broken Garden הוא פרויקט סולו של הזמרת הדנית Anna Bronsted שפעילה גם באיזה הרכב אחר – כל זה לא כל כך משנה. הפרט שלכד את תשומת ליבי הוא השיר Watermark  מתוך אותו פרויקט, הנה הוא כאן. בואו נדבר עליו קצת.

האוירה בקטע, ובדיסק כולו, מלנכולית למהדרין, מסתורית משהו. זהו מסתורין של מוות. קול הזמרת מונוטוני, כאילו אינו מצליח לחרוג מהתוואי הקבוע, המשלים של מי שקיבל על עצמו את המצב, השלים עם הדיכאון, ולא רק השלים אלא אף מעלה זאת על נס.

יש מי שמוצא נחמה וכוח בדיכאון ובאין. האַין הרי הוא שחור, השחור לא ידוע, חבוי, לכן מסתורי ומפחיד. במסתורי הזה טמונה איזו עוצמה שבחושך ועם העוצמה הזו אפשר לנסות להשתעשע, לנסות להתנחם.

השירה של אנה הדנית זורמת, מתרפקת על עוצמת החושך, מתפנקת על שערי החידלון. הקצב איטי, מונוטוני, המלודיה נשארת מקובעת סביב כמה תווים שחוזרים וחוזרים ויוצרים מתח בתוך הכביכול פסטורליה שברקע. הפזמון עולה בצליליו אך עדיין שומר על אותו קצב ואותם תווים עקשניים, כאילו יש כאן איזו כמיהה שעולה ומתעקשת. אולם בסופו של דבר הקול נשאר מונוטוני, נידף.

מדי פעם נשמעים שני תוים מתחלפים של אורגן. התוים שקטים אמנם ובכל זאת מזכירים בבירור סירנת רכב הצלה. הסירנה לא דרמטית אלא משתלבת בתוך הפסטורליה המדומה, מזכירה שאנחנו על פי התהום – והאי למרות קולה המתרפק משהו של הזמרת החצי מתה אנחנו פוסעים איתה על פי התהום.

עד כאן, מה שתואר איננו חריג בנוף המוזיקה המודרנית, ישנם המון אמנים בסגנונות רבים ושונים שמנסים לרקוד עם החושך. לא הייתי מתעכב על זה או מתרגש אילו זה היה רק זה. והאמת שגם בשאר הקטעים שבדיסק ובשאר יצירתה של Ann Bronsted לא מצאתי עניין.

אלא שהקטע שכאן מכיל עוד שני אקורדים, שניים בלבד, של אורגן ישן וחם, כזה כמו של שנות השישים והשבעים – 'המונד' קוראים לסאונד הזה על שם החברה שיצרה אותו. שני האקורדים מלודיים ומובילים זה לזה, נותנים תחושה של סגירת מעגל, כמו הביאו אותך סופסוף הביתה. מרווח הטונים הוא כזה שמבטא מקום בו הכל מסודר, שם מגיעים למקום הבהיר בו כל המתחים מתפוגגים. זהו מקום של חיים, של שלום וגדילה.

ואולם שני האקורדים הללו כמו אינם שייכים ל'אנרגיה' האפלה שבשיר ולרגע לא ברור מה הם עושים שם. בכל זאת הם משתלבים וזורמים עם הקצב, מותאמים לו להפליא, והם חוזרים לאורך השיר שוב ושוב כמו מנטרה.

ניסיתי לחשוב: אם נוציא את שני האקורדים האלה מתוך השיר וננגן אותם לבדם, או אם ננגן אותם בקטע אחר, אולי בקטע שכולו אופטימיות הרמונית, אזי הם לא יתנו את אותו האפקט העמוק, הקסום. מעניין כי שני האקורדים הללו מקבלים את המשמעות העמוקה שלהם על רקע המתח העצוב, העטוף דמוי פסטורליה מסתורית ומתעתעת שמאפיינת אַין ושחור.

 השיר הזה לימד אותי לקח. Ann Bronste  מתרפקת על השחור וזו בעיה שלה. אני לא הולך לשם ולא ממליץ על זה. יחד עם זאת, אין זאת אומרת שאל לי ללמוד את השיעור שהמציאות המורכבת גם מחושך וגם מאור באה ללמד אותנו. גם מי שמבקש את האור ולא את השחור צריך להכיר את החושך, לא לפחד ממנו – להיפך, תפקידו להביא את האור אל מקום החושך לדעת כיצד להכריז שם את ניצחון האור. שני האקורדים שבשיר הם הכרזת ניצחון.

זה מזכיר לי את הפסוק: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה עימדי" (תהילים כ"ג). המציאות היא גם גיא הצלמוות, היא חייבת להיות מורכבת מהאפל והמואר גם יחד אחרת היא לא מובילה לשום דבר משמעותי. אמנם מי שמעוניין בחיים ובאור לא מחפש את החושך, לא נכנע לפיתוייו, לא מתרפק עליו ולא יוזם אותו, אבל הוא בהכרח יתהלך בתוכו כי הוא חלק הכרחי של המציאות. אם יצליח להתהלך שם בלא להיות נגוע על ידי אותו חושך, יוכל להכריז משם את שני האקורדים של השלום והאור וההכרזה הזו תיגע במשמעויות העמוקות ביותר של הקיום.

אמנים מאמינים רבים מפחדים מגיא הצלמוות ובגלל הפחד מתעלמים ממנו, זוהי חולשתם הגדולה. דווקא מוזיקה חילונית ואף כזו שאוהבת להתרפק על החושך מצליחה לעיתים להדגים כיצד נראה נצחון הרואי של האור על החושך  (גם המוזיקה ה'חילונית' לא מצליחה בכך ברוב המקרים וזה קורה להם בד"כ כמו במקרה).

אך הדבר שבכוחו באמת להביא שינוי מהותי לעולם הזה – גדילה, פריצת דרך, חיים ואור – קורה כאשר מישהו עושה זאת במודע, כאשר לא מפחדים מהחושך, יודעים להתהלך התוכו בלי להיות נגוע על ידו, כאשר במקביל יודעים את האור, את מקור האור ואיך להתהלך בתוכו, ואז לוקחים את האור אל החושך ומכריזים שם את נצחונו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *