הכל גלוי ונעלם

(560 מילים)

כשעמדתי מול הנורא הוד, לא ראיתי שם בדיוק פרסונה. נראה כי האישיות\פרסונה היא שלב מאוחר יותר. אם 'בשלב המוקדם' אין שם בדיוק אישיות, ומאחר והאדם והאלוהים דומים במובנים רבים אזי גם לאדם אין… האישיות שלי למשל היא מושג כל כך מעורפל, משתנה. היכן האישיות שלי נמצאת? האם היא מומצאת? מדומיינת? נדמה שהיא מומצאת. האני האינדיבידואלי שלי כל כך מגביל את מי שאני ובחזיונותיי אינדיבידואליזם זה מתרחק, נעלם, כמו עיר הנעלמת ממרחק מעופה של חללית.

אתה עומד שם מול עיקרון, אבל עיקרון היא מילה לא מתאימה. אין מילה מתאימה. אתה עומד מול תודעה. תודעה היא מילה עוד פחות מתאימה. אתה עומד מול נורא הוד. מה זה נורא הוד? זה לא אומר הרבה, נותן תחושה של משהו דתי, אבל אינך מבחין פה בשום דבר דתי, בדיוק להיפך מדתי.

אתה עומד מול הדבר הזה ואין שם בדיוק פרסונה, אין בדיוק אישיות ולא אינדיבידואליזם. ואז אתה מבין שגם לך לא בדיוק יש.

ומה יש בדיוק? ובכן, בדיוק זו מילת מפתח כי מה שיש הוא בדיוק! מה שיש הוא עיקרון מדויק – אם כי כבר אמרנו שהמילה עיקרון איננה מדויקת – אבל עיקרון הוא הדבר הגלוי. עיקרון הוא סוג של התגלות. לעמוד מול משהוא כל כך גלוי, כל כך ברור, זו חוויה מטלטלת. הכל בהיר, הכל גלוי, ברור, שקוף, אין יותר שאלות, אין בעיות, אין התפתלויות. זה כל כך עוצמתי, נקי, שזה לא יכול שלא להפעיל ולסחוף את הרגשות והתחושות. אז עוצמת הרגשות מעלות דימויים כמו: שזה בהיר וגלוי כמו לנשום, כמו לאהוב, כמו לחיות – באמת לחיות.

טוב, הדימויים הללו שוב לא מדויקים, הם שייכים לעולם האינדיווידואלי, פרסונלי. אולם לא רק שהדימויים לא מדויקים, במקום הזה – מסתבר – כל ההבנות שלי בכלל, החוויות, בוודאי הניתוח הלוגי, לא ממש פוגעים. למעשה, החוויה הזו, עם כל השלמות שבה, היא לא שלמה בדיוק, נכון יותר, היא בעייתית למדי.

אני מטיל ספק בזה שמה שאני חווה הוא אמיתי ולא מדומיין – לא סובייקטיבי – תוצאה של איזה מכניזם ביולוגי\כימי\פסיכולוגי התנייתי. כתיבת הבלוג הזה היא יומרה חסרת בסיס. גם אנשים אחרים אומרים לי את זה ואני חושב כמוהם. אולם אני גם מבין שהסוביקטיביות שלי היא כל מה שיש לי ואני מהמר עליה. ההימור ייצא גאוני או אווילי וגם זה לא תלוי בי. אני בהחלט חסר אונים. חסר. עני ואביון. נסחף אנה ואנה עם גלי האינסוף הכאוטי המאיימים לאיין אותי לגמרי. זה קשה, זה מכעיס, מאכזב. נראה שדברים רבים עלומים, נעלמים, לא רק מעיניי, פשוט עלומים. סוד כמוס.

מתחילה היה נדמה שהדבר גלוי וברור עד כאב ועכשיו מסתבר שיש בו עוד רבדים. גם גלוי, גם נעלם. גלוי ונעלם. שוב גלוי ושוב נעלם, ולעיתים נעלם לגמרי  … והנעלם הזה הוא בלתי נסבל מבחינתי (אני טיפוס כזה). אבל אז אחשוב שאין שלמות גדולה מזה. כל כך שקוף וגלוי וברור וכל כך סתור, וחבוי ועלום בו זמנית. ואחשוב שאין חיסרון גדול מזה, שהרי איך אפשר להתקיים בתוך אבסורד? 

אני מתכתב עם עיקרון, אמת, אור ברור, נורא הוד. ואז, בתוך זה – כאן אחד הדברים התמוהים והמדהימים ביותר – העיקרון העל פרסונלי הזה, כמו מתכופף, כמו מקטין ומגביל את עצמו ממרום קיומו הבלתי נתפס, והופך לפרסונה, לובש אישיות, הופך אנושי, מתחיל לדבר, מפגין רגשות. הוא לא 'הופך', לעולם לא יהפוך פתאום למשהו אחר, תמיד הוא היה הווה ויהיה כזה בדיוק.

הכל – הכל גלוי. גלוי ונעלם, מגלה את רגשותיו האישיים הספציפיים סוביקטיביים ובו בזמן נסוג (או מתעלה) אל המקום האוביקטיבי. אוביקטיבי כפי שרק עיקרון מושלם יכול להיות.
הסבר על הצד האישיותי והעל אישיותי באלוהות אפשר למצוא בפוסט הקודם, כאן.

יהודית רביץ שרה את זה, את השיר 'הכל גלוי ונעלם' (כאן) וזה נראה לי סיום ראוי לפוסט הזה.