מלכודת הסוכר המר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
(910 מילים)

הת'ר נובה זו תופעה! כבר לא מעט שנים. זמרת, מבצעת וכותבת בחסד

להלן תרגום חופשי (מאוד חופשי) לשיר של נובה – Heather Nova – בשם Sugar.

בְּוֶורְמוֹנְט, בָּאוֹטוֹבּוּס. נוֹסַעַת לְמָקוֹם יָשָׁן יוֹתֵר מִמֶּנִּי,

אָז נִלְכַּדְתִּי לְתוֹךְ מַשֶּׁהוּ צַר, שֶׁהִשְׁאִיר אוֹתִי קְטַנָּה.

הִתְחַפָּרְתִי לְתוֹכְךָ כְּמוֹ מְטַפֶּסֶת עַל סֶלַע

מְפַחֶדֶת לָרֶדֶת, מְפַחֶדֶת לַעֲלוֹת, מְפַחֶדֶת מֵהַמָצוֹק הַתָּלוּל.

הָיִיתִי צְרִיכָה לְהִתְפַצֵּל שָׁם, אוּלַי לְהִשָּׁפֵךְ, לְהַרְבִּיץ לְךָ אוֹ מַשֶּׁהוּ. אֲבָל הָיִיתִי טוֹבָה…

וְאַבָּא שֶׁלְּךָ הֵכִין לָנוּ פָּנְקֵיְקְס קְטַנִּים, עֲגֻלִּים, מֻשְׁלָמִים, וַאֲנִי יָשַׁבְתִּי זְקוּפָה יוֹתֵר מִדַּי,

צוֹחֶקֶת בַּמְּקוֹמוֹת הֲלֹא נְכוֹנִים, מִתְנַשֶּׁקֶת אִתְּךָ, מִתְנַשֶּׁקֶת… מִתְנַשֶּׁקֶת יוֹתֵר מִדַי מֻקְדָּם.

וְשֶׁנִּכְנַסְתִּי לְהֵרָיוֹן עָצַרְתִּי אֶת הַמְּסִבָּה וְעָצַרְתִּי אֶת מְכוֹנַת הַכְּתִיבָה

וְעָצַרְתִּי אֶת הַמִּשְׂחָק הַטִּפְּשִׁי שֶׁלְּךָ בְּאָסָם הָאָדֹם וְעָצַרְתִּי אֶת אַבָּא שֶׁלְּךָ, וּבִמְקוֹם זֶה דִּמַּמְתִּי.

וְהִרְגַּשְׁתִּי אֶת הַשֶּׁקֶר! מַשֶּׁהוּ דָּבִיק מִבִּפְנִים, רוּחַ מָרָה בַּגָּרוֹן, וְיוֹתֵר לֹא רָצִיתִי,

בַּבֶּטֶן, בָּרֹאשׁ, לֹא רָצִיתִי.

וְאַתָּה אָמַרְתָּ:

מֹתֶק, מֹתֶק, לֹא מַצְלִיחָה לִגְמֹר, אַה? לֹא מַצְלִיחָה לִגְמֹר

מֹתֶק, מֹתֶק, בְּלִי הַאִמָּא שֶׁלָּךְ

מֹתֶק, מֹתֶק, לֹא יְכוֹלָה לִטְעֹם

מֹתֶק, מֹתֶק, בַּגָּרוֹן…

אוֹי, הוֹי, וּכְשֶׁהַתַּרְנְגוֹל קָרָא

כְּשֶׁיַּעֲלֶה הַבֹּקֶר, לְאָן אֵלֵךְ מִכָּאן?

אוֹי, הוֹי, כְּשֶׁהַתַּרְנְגוֹל קָרָא

כְּשֶׁתִּסְתַּיֵּם הָאַהֲבָה לְאָן, לְאָן אֶפְנֶה מִכָּאן?

וְאַתָּה אָמַרְתָּ:

מֹתֶק, מֹתֶק, לֹא מַצְלִיחָה לִגְמֹר, לֹא מַצְלִיחָה לִגְמֹר

מֹתֶק, מֹתֶק, בְּלִי אִמָּא שֶׁלָּךְ?

מֹתֶק, מֹתֶק, לֹא יְכוֹלָה לִבְלֹעַ, לֹא יְכוֹלָה לִבְלֹעַ

מֹתֶק, מֹתֶק, בַּגָּרוֹן.

כשהת'ר נובה מופיעה היא כולה בפנים, בתוך נחשולי רגשות ותחושות שהיא מפליאה להעביר דרך אינטונציות של קול, דרך הבעות קטנות של גוף ופנים. כל כולה בתוך עולם מלא כמיהה תשוקה כאב ויופי. דומה ששם היא יודעת להיות מעודנת ובוטה מרומזת וישירה בו זמנית ובשאר הזמן היא מאוד מאופקת. לרגעים היא מים עמוקים ורגש דק ולרגעים היא מתנחשלת כהוריקן, או כרעידת אדמה שמרעידה בנשמה. כשהיא צועקת וגונחת ומתחננת ומתרפקת אתה ממריא ומתרסק איתה – לאן שהיא לוקחת.

היא לא כל כך מדברת עם הקהל, Good evening, good to be here – לא הרבה יותר. מסיימת שיר, משפילה עיניים, מסתובבת לאחור ולפני שהיא חוזרת להישיר מבט, מתחילה עוד שיר. כאילו כדי לשכוח איפה היא נמצאת, להתעלם מכל העיניים האלה שבולעות אותה – כדי להתמקד רגע, לחפש שוב את הלב.

והקהל שלה צריך ללמוד לטפס איתה ולטפס, כי ממעמקי האדמה היא מעלה ומעלה את הרף, את הווליום… ואז, רק אז, היא מחייכת לעצמה חיוך מסוים עם הבעה מסוימת. אנחנו מכירים את סוג החיוך הזה. זהו חיוך של מכור בזמן שהוא מקבל את הסם.

דומה שהניתוק שומר אצלה על איזה אותנטיות סולידית. היא לא מתערטלת על הבמה, לא מענטזת, לא מתחנפת, ובכל זאת היא אטרקטיבית פי מאה יותר ממדונה, בריטני ספירס או ליידי גאגא.

מה שהיום היא מביאה לנו לכאן, באחד משיריה הראשונים (הראשונים יותר טובים כמובן), הוא חוויה שכדאי רגע להתבונן בה. זוהי חשיפה נדירה וכנה של האמת לאמיתה לגבי יחסי מין שאינם במסגרת נישואים ואינם במסגרת של אהבה מוגנת.

היום, על רקע ה'חופש' ה'מתירנות' וה'מודרניזציה', זה נשמע מאוד ארכאי ולא לעניין לדבר על יחסי מין 'שאינם במסגרת של אהבה מוגנת', אבל זו האמת! וברור לי כי לאחר שיעבור הגל העכור של מתירנות מינית שהפך לקונצנזוס ולאופנה, אנשים יתפכחו ויראו לפתע באופן ברור ומובן מאיליו את מה שהם יודעים בעמקי לבבם כבר עכשיו! את מה שהת'ר נובה גילתה מתישהו בעברה וסביר שמהר שכחה בהשפעת רוחות השקר אשר לעולם.

השיר הזה הוא לא חוויה מקומית, פרטית שלה, של נסיבות רעות במיוחד. מי שיהיה כנה ויקשיב לליבו של השיר, בלי רעשי הרקע של מה ש'נכון' ומקובל בעיניי החברה, ומעבר לשטיפת המוח של הסרטים והמדיה, יקלוט את אותו הדבר שעליו היא שרה: " הַשֶּׁקֶר! הַמַשֶּׁהוּ הַדָּבִיק בִּפְנִים, הַרוּחַ הַמָרָה בַּגָּרוֹן".

הקשיבו למילים, קִראו אותם שוב, הסתכלו על הת'ר נובה שרה אותם, את החוויה שהיא לרגע חוזרת אליה ומשחזרת לעצמה, עם כל ניע מרומז של גופה, שימו לב לכעס לאכזבה לאנדרלמוסיה ולהרס הנפשי שהולכים ונבנים במהלך הקטע. הרס שמגיע לשיאו הכאוטי לקראת סופו של הקטע.

ומה עושים עם כל אלה? הרי קשה כל כך להכיל את הכעס, את השקר הזה הנורא, שכולנו חלק ממנו.

ואז מנסים להדחיק, לתרץ, להתפשר, לספר לעצמנו ששחור הוא לבן ולבן הוא שחור, ובכל זאת: זהו השקר הנורא שמגשים את קללותיו בחיינו, מגשים את קללת ההרס עד שלא מבחינים יותר. הצורך להדחיק, לברוח, להסתתר (זה התחיל כבר בבגידת אדם וחוה זה בזו בגן עדן), הופך מהר מאוד למערבולת של עיוורון וכאוס שמסתובב מעלינו כמו מכונה עם שיני פלדה, מכונה שמסתובבת ומסתובבת בלא שליטה.

הסוף האינסטרומנטלי, הכאוטי, של הקטע מבטא היטב את מכונת שיני הפלדה המסתחררת הזו, את ההליכה לאיבוד בתוך הרס כאב ואובדן שליטה. עד כדי כך שמתמכרים לזה, מתמכרים לאשליית הנחמה של השְחור האפל והרע שמסתיר את הכול תחת שמיכתו האפלה (שמש שחורה) ולא רוצים לצאת משם יותר – זאת היא מלכודת הסוכר המר.

הנה זה כאן בהופעה חיה: http://www.youtube.com/watch?v=WqNRazJ4z_A

יש פה מסר שבאמת בוכה בכי כואב וקשה. אני שומע את הדמעות של אלוהים מטפטפות על כלא הזכוכית שבנינו כאן באמצעות חולשותינו. דמעות שמטפטפות כאילו כדי לנסות ולפרוץ את זה על מנת לרפא.
כולנו רוצים הביתה, למקום ההוא, התמים, השלם, שאין בו פחד ועיוורון כי אין בו שקר ואין בו בגידה. אבל כשיעלה הבוקר, כשאיילת השחר תעיר את השקר הזה ותחשוף אותו, אפילו לרגע קטן וחולף – (אז, במילותיה של נובה) לאן נלך? איפה נסתתר מפני הבושה כאשר 'האהבה' המזויפת הזו תתעורר? כאשר היא תחשף במערומיה הכעורים, לאן נלך כדי להירפא ולמצוא אהבה אמיתית?

ולסיום שיר נוסף של נובה (רק בגלל שהיא כל כך טובה ואי אפשר רק שיר בודד). והשיר מוקדש הפעם לנגן הבס ולגיטריסטית החשמלית שמלווים אותה. אִם נובה היא האֵם האחראית שמובילה את השאר בנקיק הצר של נהר רגשותיה המתגעש, הרי שהילד המדליק שעל הבס נראה כי איבד את הברקסים במורדות המפותלים של אותו רגש, והבחורה המוקצנת שעל החשמלית מפליאה לנגן, אם כי נדמה שהיא מתקשה לדלג מעל אינספור הזוויות החדות שבאישיותה חסרת הביטחון. בכל מקרה – יופי של מוזיקה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.