סיפורי התנ"ך ופרשנות – אדם וחוה – חלק שני

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
שיתוף ב whatsapp
(2370 מילים)

סיימתי את החלק הראשון בנקודה בה הנחש מחליט לתקוף את האדם בנקודת המבחן, בזוגיות שלו המבטאת צומת בחייו, מקום בו הוא בוחר בברכה או בקללה.

ראינו שחוה מתפתה לקבל החלטה בלי להתייעץ עם אדם בעל בריתה, ובכך בעצם נחתם גורלה.

ראינו גם שלאדם חלק חשוב באחריות לנפילתה שכן היה עליו לשנן באוזניה כי היא צריכה לפנות אליו בכל דבר מהותי שקורה לה. כמו כן היה עליו לפנות לאלוהים בעצמו ולנהל כל פרט בחייו בשיתוף פעולה איתו.

שאלנו גם מה גרם לאדם ליפול בעקבות חוה והרי לא צויין שפותה.

ובכן חוה מתפתה להפנות עורף למצוות אלוהים אם כי עצם העובדה שחשה פיתוי אינו הבעיה. אין אדם – זכר או נקבה – שלא מתפתה, שדברים מפתים לא פועלים עליו, כל השאלה היא מה עושים כאשר הפיתוי מופעל? ובאיזה אופן מתכוננים למפגש עם הפיתוי (עם הנחש). לחוה לא היה מענה מתאים כיוון שלא הכינה עצמה וזה שהיה אמור לעזור לה להתכונן כנראה לא עשה זאת כראוי. אזי היא נכנעת לפיתוי, מציעה את הפרי לבן זוגה ואדם מגיע לצומת דרכים.

אדם כאן לא נמצא תחת כישוף הפיתוי שכן לא מצוין שפותה (במישור החושי או הרגשי), אבל הוא צריך להכריע בין שתי אפשרויות: הוא יכול לקפוץ עם אשתו לתהום, לאכול איתה את הפרי, והוא יכול להמשיך ולשמור אמונים לאלוהים ולדברו ולדחות את הצעתה. אבל אז חוה תיענש, אלוהים אמר כי מי שיאכל מהפרי האסור ימות, ואדם ישאר שוב לבדו… תהום עומדת להיפער בינו לאשתו, הפרי יביא אותה למקום אחר, היא תגורש, היא תמות, היא תשתנה, והוא יישאר. יישאר עם אלוהים אמנם, נקי מבגידה ומחטא, אך ללא חוה שאהב והיתה איתו לאחד.

אדם בוחר באפשרות השניה, יהיה אשר יהיה. מן הסתם גם ראה בה כבר את ההשפעה המאגית של הפרי, יתכן שחש קנאה וכעס כלפי הנחש ששבה את ליבה, יתכן שהיה נסער. בכל מקרה, הוא לא מוכן לוותר עליה ומעדיף אותה על אלוהים, אולי חשב שיסתדר עם אלוהים איכשהו, שיִסַלח לו, משהו כבר יסתדר, אבל בלי אשתו הוא לא רוצה לחיות – עדיף לו למות.

חוה הבוגדת לא מכחישה דבר בפני אדם, היא לא מנסה להסתתר כפי שעשו אחר כך בפני אלוהים. היא באה כמו שהיא, בלי תחבולות ובלי פיתויים כאומרת: הינה אני, זה מה שיש. אולי סמכה על קסמה בעיניו, ייתכן שהשפעת הנחש הערום שחדרה אליה הנחה אותה לעשות כך. בכל מקרה פשטות ההחלטה שעומדת בפני אדם, מעמידה עכשיו שוב על הבמה את השאלה שנותרה בזמנו עומדת באויר לגבי יחסיו עם אלוהים (ראה חלק ראשון של הפוסט). השאלה עלתה אז רק במרומז ועכשיו היא מוצאת הזדמנות להתברר עד הסוף. זו שאלה דומה לשאלה שנשאל אברהם, כאלפיים שנים אחר כך, כאשר התבקש לעקוד את בנו ולהקריבו: מה הוא סולם העדיפויות שלך? את מי אתה שם במקום הראשון? את הבן? את האשה? את עצמך? או את מערכת היחסים הראשונה שאליה נועדת, כלומר מערכת היחסים עם אלוהים? התשובה שאדם הראשון השיב היתה מבחינת אלוהים עילה לגירושין.

בהיבט הפשוט אדם וחוה המרו את פי אלוהים שאמר להם לא לאכול מהפרי ואף הודיע להם מראש מה יקרה אם יאכלו, ואולם מעבר להיבט הפשוט יש שורש עמוק יותר שאלוהים רוצה שנבין דרך הסיפור, והוא הדגש בסיפור על היררכית היחסים והיררכית הערכים. גם רוב הטעויות ורוב החטאים שבני אדם עושים עד היום הם רק מפני שאינם שומרים על היררכיה נכונה בערכים וביחסים.

גם יש הבדל בין הררכית היחסים והערכים בין גברים לנשים. לגבי הנשים, ברור שהאשה לא צריכה רק לשבת בבית מסוגרת בפני העולם, מאחורי רעלות ומיני טבואים מחמירים. טוב לכל אשה ולכל אדם להיות פתוח לאנשים, לרעיונות, לחידושים, לחוויות, לדברים מסקרנים ומלהיבים. גם חוה לא היתה צריכה לשבת בבית מאחורי רעלה על מנת שלא תיפגע, אלא שהיה עליה לשים את בעלה לפני כל מערכת יחסים אחרת ולשמוע את דעתו בנוגע לכל דבר חדש שעולה. לגבי הגברים העיקרון דומה במערכת היחסים שלהם עם אלוהים. הטעות של אדם לא היתה כי הוא אוהב את אשתו ומוכן להקריב הכל בשבילה, הטעות שלו היתה ששם אותה לפני אלוהים. כלומר שוב, הבעיה היא חוסר הבנה ויישום של עיקרון ההרככיה.

לכן אני לא רואה צורך שגבר יתנזר מנשים (אלא עם כן הוא נקרא בפירוש על ידי אלוהים לחיות בלי אשה), אני גם לא רואה צורך שהוא יפחד מנשים או ירתע מהן. אם אדם הראשון או כל גבר מאז ועד היום היה רק שומר על עיקרון ההררכיה שאומר שאלוהים קודם לכל אזי כל תסבוכת שעלולה להיווצר ביחסים עם נשים נפתרת מראש. כמו כן כל גבר צריך להקפיד על שמירת עיקרון ההררכיה בין הנשים, כאשר האישה שאיתה התחתן צריכה להיות תמיד קודמת לשאר הנשים והנאמנות לה אמורה להיות מעל לכל אך מתחת לנאמנות לאלוהים.

הלקח על עיקרון ההררכיה נמצא כאמור ברובד העמוק יותר של המסר בסיפור, במובן המיידי והפשוט אדם וחוה הפרו ברית\הסכם שהיה להם עם אלוהים, וההסכם ברור: אתם לא תאכלו מעץ הדעת ואני אתן לכם את עץ החיים. כאשר מפרים את אחד התנאים היסודיים של הסכם, ההסכם מתבטל. מעבר לכך, הפרת תנאי יסודי של ברית מוגדרת בגידה. כל אדם חי מכוח בריתות (שיתופי פעולה מוסכמים) שהוא כורת עם גורמים שונים בעולמו וככל שהבגידה היא כלפי גורם גבוה ומשמעותי יותר בתשתית שיתופי הפעולה, כך ההשפעה על כל תחומי חייו מקיפה והרסנית יותר. בכל זאת גם לאחר שאדם וחוה הפנו עורף לברית, אלוהים עדיין מבקש להחזיר אותם אליו ומשאיר להם פתח דרכו יוכלו לשוב, לחזור בתשובה. כיצד?

אלוהים מתהלך בגן כאב שכול, או כמי שעומד לשכל את בניו וקורא "אַיֶּכָּה"? השאלה הזו לא נועדה לברר היכן אדם נמצא באופן פיזי, אלוהים הרי יודע תמיד היכן נמצא כל אדם ואדם, השאלה היא "אַיֶּכָּה" במובן הנפשי, 'מה קרה לך? למה אתה מסתתר? למה אתה מתבייש? תתבונן אל מצבך ותסיק מסקנות'. ומה שאלוהים השתוקק לשמוע בתגובה לקריאה היה: 'הינה אני, ערום וכעור. כן אכלתי מהפרי האסור, מתוך חולשה, מתוך טיפשות, היתה זו בגידה בברית המרכזית שהחזיקה את חיי ועכשיו אני כל כך מתחרט. אני יודע שאינני ראוי, ובכל זאת אני מבקש מחילה ומוכן לשאת בכל עונש על מנת לנסות לתקן. עונש או לא עונש, רק אל תגרש אותי מעל פניך כי אתה חשוב לי יותר מכל דבר, אפילו יותר מההתנסות המרתקת בטוב וברע, אפילו יותר מבת הזוג שאני כל כך אוהב.

את עקרון השארת הפתח לשיקום היחסים\לחזרה בתשובה ניתן לראות גם בין בני אדם ביחסים זוגיים למשל. כאשר אחד הצדדים נבגד והיחסים חשובים לו לעיתים קרובות הוא עדיין מוכן להתגבר על הפגיעה ולהשאיר לבוגד פתח לחזור. הפתח הזה, תמיד, הוא האפשרות לבקש מחילה ולחזור בתשובה. החרטה, אם תתרחש, היא סימן שהבוגד בכל זאת מעוניין באהבה הזאת, שהיחסים בכל זאת חשובים לו ורק מתוך חולשה רגעית, היסח הדעת, חוסר מחשבה, עשה את אשר עשה ועתה התעשת. אך אדם וחוה לא משכילים או לא רוצים להיכנס דרך הפתח, תחת השפעת הפרי הם שרויים בפחד מסמא ובטמטום חושים וכל מה שהם רוצים הוא לברוח מעל פני אלוהים, להסתתר, להציל את עורם. הם מתעלמים מן השאלה שנועדה לפתוח להם את הפתח, להתוודות, להצטער, ובמקום זאת הם מנסים להסיר מעצמם את האחריות ומאשימים האחד את השני (מסתתרים, מתכחשים).

כדאי לשים לב כי רק אז בא העונש, הקללה ולא לפני כן, וזאת כי נחסמה הדרך לתשובה: "אֶל הָאִשָּׁה אָמַר: הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרוֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים, וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ. וּלְאָדָם אָמַר: כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ, וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לוּקָּחְתָּ: כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב". העונש לחוה: "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים", מתייחס לפרי הבטן, פרי הנשיות שאלוהים ברך כאשר ברא את האדם בצלמו, זכר ונקבה. הקושי הכרוך בפרי הבטן בא ללמד אותה סבלנות בכל הנוגע לפרי. במילה סבלנות יש את השורש סבל, כלומר, לשאת את עול הפיתוי ולהתנגד לו עד שהפרי יבשיל. הפרי הוא מבחן ובגן עדן הונח העץ המסויים ופירותיו האסורים כמבחן. אלוהים לא אמר שלא ייתן לאדם לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע לעולם, אלא שהיו צריכים להמתין לזמן הנכון. הכניעה לזמן ולמקום הנכונים היא המבחן. הפרי שהוא הסמל למבחן, צריך להבשיל, אזי זוכים לברכה, למזון הבריא, אחרת הוא מכאיב או מרעיל – פרי לא בשל, לעיתים קרובות הוא רעיל. שים לב שרוב החטאים קשורים לחוסר הרצון להמתין, לזמן הנכון, לנסיבות הנכונות, לאדם המתאים, כלומר לפרי שיבשיל. כך זה לגבי: לא תנאף, לא תרצח, לא תגנוב, לא תחמוד ועוד.

גם עונשו של אדם קשור בפרי, בפרי האדמה. פרי האדמה מסמל את תחום אחריותו הקלאסי של הגבר כמפרנס. לאיש יהיה מעתה קשה להוציא לחם מן האדמה ודרך הסבל הזה וזיעת אפו, דרך התהליך הארוך של חריש, זריעה, המתנה, קציר, טחינה, לישה ואפיית הלחם גם הוא ילמד סבלנות, ילמד כיצד להיכנע לתהליך שאלוהים מוביל לא רק לגבי הלחם אלא לגבי כל דבר. אילו היה נכנע לתהליך של אלוהים בגן עדן ודוחה את הצעת אישתו הוא היה (לא מיד אלא בסופו של דבר) זוכה גם באישתו, גם באלוהים, גם בברכה והיה זוכה אפילו לדעת את עץ הדעת טוב ורע בלי למות בשל כך (אמנם ידיעת עץ הדעת תמיד תלווה במוות ובטראומה, יחד עם זאת, כאשר התהליך נעשה תחת ריבונות אלוהים, המוות ילווה בקימה לחיים. בעתיד יתווסף פוסט שמראה איך התהליך הזה קורה בפירוט, ואז אוסיף כאן קישור).

גם האשה היא פרי שניתן לאדם והוא יצטרך ללמוד סבלנות כדי להשיג אותה. האיפוק והסבלנות הם שבאים לעזור לאדם להתגבר על החטא, כלומר לקטוף את הפרי לא בשל, לא במקום ולא בזמן הנכונים. האיפוק והסבלנות שאלוהים מצווה על האדם גם לאחר הנפילה באים לידי ביטוי גם בבגדים שאלוהים מלביש את אדם וחוה. הלבוש מסמל את הצורך לכסות על החטא, לכסות על הבושה וללמוד איפוק (אלוהים הוא המכסה מתוך חמלה, ואז הכיסוי תופס ומתבצע תיקון. אם האדם מכסה מתוך רצון להסתתר, לברוח מאלוהים ומעצמו או מתוך נסיון לשלוט בחטא ובמוות בעצמו, אזי הכיסוי לא תופס ובמקום תיקון יש אף החמרה של הרצון לחטוא והחרפה של תוצאות החטא). המילה 'לבוש' מזכירה את המילה 'בושה' והמילה 'בגד' מזכירה את המילה 'בגידה' ועל האדם לבחור מי יכסה אותו. כשאלוהים, על פי הסיפור, מלביש את אדם וחוה ב"כָּתְנוֹת עוֹר", הוא מחליף להם את הלבוש שהכינו בעצמם והאקט הזה מבטא את ההגנה שלו והחסד (על אף החטא) וגם מסמל ומרמז על הצורך להקריב קורבן על מנת שהחסד הזה יתפוס. כותנות העור היו עשויות מן הסתם מבעל חיים שהיה צריך להמית.

יחד עם זאת בקללה שאלוהים מבטא נקבע כי מערכת היחסים בין האיש לאשתו מקוללת, מקולקלת. חוה השתמשה בקסמה הנשי ועמדה למכשול בפני אדם לכן קסמה יהיה לה לרועץ, "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ" מבטא זאת. ואכן גם כיום, הנשיות בהיבטה הארצי החוטא מביאה נשים לתשוקה האובססיבית למצוא חן בעיני הגברים וכך האשה נעשית תלויה באיש. אך זו לא תלות של אהבה אלא תלות הנובעת מצרכיה האנוכיים. מחשבות האשה וזהותה סובבים סביב הגברים וזאת במטרה להתנות אותם, להשפיע עליהם, לקבל מהם למען עצמה. הדבר בא עליה משום שהציעה לאדם את החטא.

"וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" היא קללה בעיקר על אדם. הגבר לפי הכתובים נועד להיות היוזם והמנהיג, אך כאן בהשפעת החטא והקללה הוא הופך ממנהיג לעריץ. הוא לא מסוגל לאהוב את האשה כפי שנועד לאהוב ובאופן שהיא זקוקה לו. הוא לא מבין אותה, הוא עסוק בעצמו וביצר השליטה, הכוח, הגאווה והכבוד. אדם הראשון השתוקק כל כך לאהוב את חוה ושמח כשהובאה לפניו, אך בגד באלוהים ומשום כך בגד בעצמו ובסופו של דבר גם בחוה אהובתו. כך הפסיד את מה שרצה, כל העניין התהפך עליו ועתה הוא וצאצאיו הגברים לא מצליחים, למורת רוחם ובתסכולם הגדול לאהוב אלא להיות עריצים בלבד – ביכולתם רק למשול.

אם כי במהלך ההידרדרות ההיסטורית מאז ועד היום, גברים מודרנים, לעיתים קרובות, אפילו למשול כבר לא מצליחים שלא לדבר על לאהוב.

קללותיהם של אדם וחוה נועדו ללמד אותם לקח בריא שבסופו של דבר יחזיר אותם בתשובה. לא כן הנחש. לנחש אין תקומה והקללה עליו מבשרת את השמדתו: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹוהִים אֶל הַנָּחָשׁ: כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה. עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ, הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב" (בראשית ג').

מן הקללות שבאו על אדם וחוה אנו סובלים עד היום. כל אחד, זכר או נקבה יכול לראות את ההשפעות האלה בחייו. הקללות הם התוצאות של הפרת חוקי הבריאה, זאת בדיוק כפי שכאשר מישהו קופץ מגג בלי ציוד מתאים הוא יקולל, כלומר יפגע, פשוט משום שחוק הכבידה קיים בעולם ומי שלא מתחשב בו נפגע. הקללות אם כן, על אדם וחוה ייתכן שהיו באות עליהם בכל מקרה, גם אם היו חוזרים בתשובה, אולם זה לא העיקר, הדבר המהותי שאדם וחוה הפסידו בגן עדן הוא את הברית, מערכת היחסים האישית שהיתה להם עם אלוהים ונתנה להם חיים לא רק בהיבט הפיזי והנפשי אלא בהיבט העמוק, הרוחני, המהותי. את זה הם הפסידו לא משום שנפלו וקוללו אלא משום שלא השכילו לחזור בתשובה כאשר הדלת היתה עדיין פתוחה. לאדם אין כל תקווה כאשר החיים אין לו את החיים הרוחניים שהוא אמור לקבל מאלוהים.

בכל זאת הדלת לאדם נשארה עדיין פתוחה (כל עוד הוא חי על פני האדמה, עם מותו הדלת נסגרת) ובעזרת חידוש הברית אפשר גם לתקן\להתגבר על הקשיים, האסונות והקללות שבאים עלינו ובאו על אבותינו בגלל טפשותם וטפשותנו כאשר קפצנו מהגגות (באופן מטאפורי). חידוש הברית הוא הכלי שבעזרתו נפתחת הדלת מחדש, הברית היא הכלי היחיד שבמסגרתו ניתן לנהל מערכת יחסים של אהבה בכלל ומערכת יחסים עם אלוהים בפרט. כאשר בני אדם כיום מדברים על אהבה אלה דיבורים סתם, זה כמו לדבר על להתהלך על הירח כאשר אין לך חללית. איך תגיע לירח אם אין לך חללית שמתאימה בדיוק לזה? לא תגיע.

קיום הברית לא תלוי באופן חד ערכי בביצוע חטאים או אי ביצועם, עמידה במצוות או אי עמידה. מערכת היחסים עם אלוהים במסגרת הברית דומה לכל מערכות יחסים אינטימית אחרת (בזוגיות, בחברות, בהורות), בכל אלה אפשר לתקן ולהתגבר על טעויות, על חטאים, ללמוד לקיים את מה שנחוץ גם אם לא קויים עד עתה, לסלוח ולהמשיך הלאה למקום טוב יותר, והדרך היא תמיד חזרה בתשובה והחלטה כנה על ביצוע שינוי. אם יהיו לחטאים שכבר נעשו תוצאות לא נעימות או לא יהיו, זה כבר עניין אחר, עלינו להיות מוכנים למען האהבה גם לשאת בתוצאות לא נעימות, אך האפשרות להמשיך את מערכת היחסים למרות הקילקול הסבל או אי הנעימות היא הדבר המהותי והיא זו שנותנת תקווה לקיום. אהבה אמיתית, תמיד, עומדת מעל לכשלים או לטעויות ("עַל כָּל פְּשַׁעִים תְּכַסֶּה אָהֲבָה").

כאמור, לאורך כל הכתובים אלוהים ממשיך להציע את הברית ואת שיקום היחסים בינו לבין בני האדם, זאת למרות החטאים, המחרידים לעיתים, ולמרות כל הקללות שבאות בעקבותיהם. אנו רואים את הבריתות שהוא כורת למטרה זו עם נוח, אברהם, משה, עם ישראל בסיני ואחרים. הברית היא הבית של האהבה וללא בית אי אפשר לאהבה להיות כי היא זקוקה לקירותיו המגוננים. היא זקוקה לגבולות שיגדירו למשל מה עושים בכל סיטואציה של כישלון וטעות, ואיך אתמודד עם טעות שלי, איך אתמודד עם טעות של אחר. בלי הברית שמגדירה את ההיבטים המעשיים של האהבה האהבה הולכת לאיבוד (מסתבכת) ואז מתפוגגת.  אך ללא אהבה איך בנאדם יכול לחיות?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.