(850 מילים)

כבר יוני, ולמרות שמזג האויר היה דווקא נוח השנה, האביב, כמו בעל כורחו הופך לקיץ חם ודביק. בראשית האביב, הטבע מתרכך, מתעורר, מתקשט בצבעים עליזים, האויר רווי ריחות מעודנים ולרגע קט מתעוררת בלב התקווה (שהיא גם ההימנון הלאומי). אך האביב בישראל קצר ובמהלכו חמסינים אביביים למכביר, להזכיר עד כמה ימי הנחת קצרים ושבריריים. בשיא האביב מגיע הפסח, חג האביב, חג היציאה מעבדות ומחושך לאור. אולם בסיכומו של דבר חג הפסח הוא חג קשה. ראשיתו בעבודת פרך – לא רק שם במצרים העתיקה אלא גם היום כי יש לטרוח על הכנות ניקיונות ובישולים. אחר כך יושבים לקרוא בהגדה, אשר היא טקסט משמים וקשה כשלעצמו, והכל מחכים שזה כבר יסתיים וניפטר מגזר דינן של המכות ההן וגם מאכילת הביצה החרוסת והמצה-  שילוב שאינו קל לאיכול – ואפשר יהיה לאכול אוכל אמיתי ולפרוש קצת לנוח.

אך אז כשסוף סוף יוצאים לחירות, היום כמו בימים ההם, הקושי והסבל לא מסתימים. אז, בני ישראל שיצאו ממצרים, יצאו למדבר הקשה, שם התלוננו על הצמא הרעב והאויבים שהמשיכו לרדוף אחריהם. ומשום שהמשיכו להתלונן ולא להאמין, ספגו עוד עונשים ומכות שגרמו להם לעיתים להתגעגע לעבדות שממנה יצאו. היום, אולי כהד ליציאה הקשה ההיא, אנחנו אוכלים את המצות במשך שבוע שלם – ענין לא פשוט, שהוא בפירוש מין סוג של צום וסיגוף – וכשהפסח מסתיים ומנסים להתאושש, מגיע יום השואה בו אנחנו מצווים לזכור את כל המיליונים, אחינו ואבותינו שנחנקו בגז הושפלו והוכו, ולסיום חגיגות האביב אנו חוגגים את יום העצמאות.

ומה מתאים יותר לאביב הפורח מחג עצמאות לאומית? אך האביב בשלב הזה כבר נסדק ומתייבש, הקוצים החדים עולים ומכסים את שדות הבר ואת השדות של נפשנו. ולפני שנוכל להנות מחרות חדשה זו של עצמאות, עלינו גם לזכור את בנינו שחרפו נפשם, לבכות מרה עם המשפחות השכולות. ולאחר המעבר החד, המטורף, הלא אנושי, שבין יום הזיכרון ליום העצמאות, אנחנו מתקשים לישון בלילה בשל המוזיקה והמהומה הלא מעודנת סרת הטעם בבמות ובאשרים אשר על כל גבעה גבוהה ובכל מרכז של ישוב גדול קטן או בינווני. בבוקרו של יום המחרת נתעורר בעיניים טרוטות ליום פלישת ההמונים לאתרי הטבע, יום הקורבן והשחיטה הכשרה של אינספור פרות תרנגולות וכבשים שנצלים חרישית על המנגלים הקדושים, יום שבעקבותיו הרים של פסולת שנשארים מאחור.

גם השנה באביב השמים עומדים נטויים מעלינו, מאיימים להכות את הארץ שרב, להפוך את האויר עצמו לדביק והביל ובתוך אלה גם השנה התעוררו אויבנו שעומדים ללא הרף סביבנו לכלותנו, להזכירנו שאנו לנצח שנואים ודחויים, שאין ולא יהיה שלום עם שכמותנו, שפשענו בגדנו ניצלנו כבשנו ועלינו לשלם כל הזמן, כל השנה, את המחיר.

מציאות חייו של עם ישראל אם כן, איננה פשוטה. הקושי הסבל והשכול מלווים אותנו ללא הרף, אם לא בפועל אז בזיכרון הקולקטיבי, אם לא בזיכרון אז בהתנהגותנו הדוחפנית והקולנית, בשחיתות שפושעת ובשנאתנו העצמית, בפילוג ובשיסוי החברתי הממאיר. כל אוסף התכנים והתחושות האלה, המתלווה אל האביב הישראלי (שבו הכל כביכול 'יוצא לאור') ומתלווה אל כל החגים והאירועים ואל כל הקיום הישראלי, איננו מיקרי. אינני יודע האם זהו גורלנו או שזהו דבר שאנו מביאים על עצמנו – מן הסתם שני הדברים נכונים. זה גורלנו משום שנבחרנו כעם לתפקיד קשה ומסובך, אנו מביאים זאת על עצמנו משום שאנו מתמרדים כנגד התפקיד הזה.

ההבנה של גורלנו ותפקידינו צריכה להתרחש בשלבים. ראשית, עלינו לראות את המציאות הזו, של מאבק, קושי וסבל, מציאות שנמשכת – פחות או יותר עם אותם מאפיינים – כבר אלפי שנים. כמה זמן המאפיינים הללו צריכים ללוות אותנו עד שנבין שאין זה מקרי? הרי אלוהי ישראל הוא היוצר של העם הזה, של גורלו ומטרות קיומו, והוא מוביל אותנו בדרך הלא פשוטה הזו כדי להגשים בסופו של דבר את מטרותיו שכולן טובות ויביאו את השלום והברכה בסופו של דבר. כמובן שאדם זקוק לאמונה והוא צריך להכיר את אלוהי ישראל על מנת שיוכל לבטוח באופן כה ברור ומוחלט בדרך זו שהוא מוביל, ואולם גם מי שאמונתו לא חזקה דיה, כדאי לו להסתכל על המציאות ועל ההיסטוריה ולקבל שככה זה,  בלי להשלות את עצמו ובלי להמשיך לחשוב שהמציאות תשתנה באמצעים אנושיים (המציאות הזו תימשך עד שאלוהים ישיג את כל מטרותיו ולא רגע לפני כן). 

כדאי לקבל זאת משום שאין ברירה, זו המציאות ואין אחרת, אין אלוהים אחר וההתכחשות לא עוזרת. לאחר שמבינים שזו המציאות, מה המטרה שלה ומבינים שאנחנו לא יכולים לשנות את זה (אנחנו יכולים להקל וגם לקצר את זה במידה ונשכיל לשתף פעולה עם אלוהים במקום להתקומם נגדו), נוכל גם למצוא הרבה שמחה ודברים שאפשר להודות עליהם, מעבר ולצד הקושי.

לבסוף עלינו להבין שהעולם הזה הוא פרוזדור וכל ההנאות והסיפוקים הזמניים של העולם הזה לא מובילים לשום מקום. העמידה בקשייו ואתגריו של העולם והכניעה לגורל והתפקיד שנועדו לנו מאת בורא העולם הם אלה שיביאו בסופו של דבר סיפוק אמיתי, גם בעולם הזה. אבל איך מגיעים למצב המבורך הזה ומשתחררים מהקללה והקושי? ובכן, רק אלוהי ישראל יביא לעם הזה את הברכה והפרי, והוא יעשה את זה כך שיהיה ברור שרק מידו זה מגיע, לא בכוחנו ובעוצם ידנו, רק בחסדו ולמרות שזה לא מגיע לנו. עלינו להיכנע לו ולדרכו ואז להתחבר אליו ולהחזיר את נוכחותו האישית לשכון ביננו דרך קורבן הכפרה שהוא סיפק. אין שום אפשרות אחרת.

זהו המסר והמציאות של אלוהי השמים – אלוהי ישראל – והם אינם קלים לעיכול. יום אחד, כאשר נשכיל להתחיל לקבל אותם במקום להתמרד, נבין שהתקווה אמיתית וחיה, נבין שהאהבה היא המציאות האמיתית והיא באה מידו כל העת ובשפע, אלא שאהבה זו קצת שונה מהאהבה שהאולפנים בהוליווד חינכו אותנו על בירכהַ.