(4350 מילים)
1. אמונה באלוהים
האמונה באלוהים בעידן הפוסט מודרני לא יכולה עוד להיות מבוססת על דת, שכן הדת היא מערכת שנוצרה על ידי בני אדם (לטוב ולרע) ועידן האדם הולך ומסתיים בעולם ומתחיל עידן האלוהים. עידן האלוהים הוא עידן בו האמונה, הרעיונות הרוחניים והמעשים שאנחנו אמורים לעשות במצוות אלוהים ולמענו לא יופצו יותר על ידי בני אדם (נביאים, מורים, מנהיגים אנושיים) אלא על ידי אלוהים עצמו בשיתוף עם כל אחד ואחד מאיתנו.
האם זה אומר שלא יהיה יותר צורך באמונה כי הדברים יהיו לגמרי גלויים לעיין? לא. הדברים לא יהיו גלויים, לפחות לא בשלב הראשון של העידן החדש. לאמונה (שהיא הוכחת דברים שאינם נראים לעיין הפיזית) עדיין יהיה תפקיד מרכזי ומכריע ואולם האמונה הזו לא תהיה מבוססת יותר על תורה או מערכת שנכתבה או נוצרה על ידי בני אדם, גם אם כתבו זאת מפי אלוהים.
2. ואולם גם אני בכל כתבי מתבסס על התנ"ך כמקור לאמת, והתנ"ך הרי נכתב על ידי בני אדם. האם בעתיד הוא יאבד את מעמדו כמקור לאמת?
התנ"ך נכתב על ידי בני אדם ואולם הם כתבו אותו מתוך מסרים שקיבלו ישירות מאלוהים, לכן התנ"ך הוא מקור מהימן לאמת. עם זאת, בעידן החדש, גם התנ"ך לא יוכל לשמש מקור עיקרי ובסיס לאמונה שכן אלה צריכים לבוא ישירות מאלוהים למאמין הפרטי, ולא מאלוהים למאמין הפרטי דרך מתווך אנושי. לאחר שיש למאמין את ההתגלות האישית, התנ"ך, כמו גם מילים ומעשים של מאמינים אמתיים נוספים שאלוהים מדבר דרכם בצורה מהימנה יכולים לתמוך ולאשר את הדברים. התנ"ך אמור לשמש לאימות, להשוואה, לעידוד, פירוט והרחבה של מה שהמאמין הכנה מקבל ישירות מאלוהים, ואולם ללא ההתגלות הישירה אין לתנ"ך כל תועלת.
ההתגלות שעליה מדובר היא בפשטות דו שיח שבמסגרת יחסים אישיים עם אלוהים ולא איזה דבר מיסטי. יחד עם זאת הדו שיח הזה עוצמתי, מעתיק הרים ממקומם ומשנה חיים. כאשר אלוהים באמת מדבר עם המאמין הכנה, המאמין יודע שאלוהים דיבר והוא יודע שכל מילה שלו שווה הרבה יותר מזהב.
ואולם על מנת באמת להיקרא מאמין בעידן הפוסט מודרני ההתגלות שתוארה לא יכולה להיות אירוע חד פעמי (ואחר כך המאמין חוזר להישען על בני אדם, כתביהם, מוסדותיהם וכולי) היא צריכה להיות יומיומית, רציפה והבסיס הבלתי מעורער של חיי האמונה. ברגע שההתגלות מפסיקה להיות רציפה כי המאמין עובר להישען על בני אדם, אלוהים לא יהיה לו יותר.
יחד עם זאת, לעיתים המאמין חווה 'יובש' ביחסים עם אלוהים ולא בגלל שעבר להישען על בני אדם אלא מסיבות אחרות, למשל כי עבר להישען על כוחו וגאוותו, עבר להישען על דברים חומריים או נפשיים, על הנאות העולם וכולי. גם אז על המאמין הכנה לבקש, להתפלל, לחפש ולבדוק את עצמו ואת ליבו. אם הוא באמת כנה (לא מבקש את התקשורת עם אלוהים – שמקנה לו עוצמה גדולה – מטעמים זרים), אלוהים ישוב לדבר אתו וגם יראה לו למה ומתי הוא מדבר, למה ומתי הוא שותק.
לגבי ההישענות על בני אדם, אלוהים מראה כי יש צורך שהמאמין המודרני ייבחן לאורך חייו, ישוב ויוכיח שהישענות כזו איננה במקום הראשון והעיקרי ממנו הוא שואב השראה או תקווה, שממנו הוא שואב את המניע למעשיו, את התכנים המילוליים או הרגשיים שעליהם תישען אמונתו, שזה לא המקום העיקרי שבו הוא מתענג, שואב עידוד ושמחה, המקור שממנו הוא מתפרנס, מקבל כבוד וההערכה, שחברת בני אדם הם לא המקום שבו נבנית הזהות שלו.
בגלל שהאמונה בבסיסה תישען על אלוהים ישירות ולא על כתבים, מעשים או לימוד של בני אדם, המאמין – כל מאמין בעתיד – יהיה מסוגל באמצעות מקור בלתי תלוי זה שיש לו אישית, לבחון את דבריהם של בני אדם אחרים, כולל את מה שנכתב בתנ"ך, ולומר על פי העדות הבלתי תלויה שיש לו בלב, האם הדברים נכונים או לא. כתוב בכתובים שהמאמינים בעתיד ישפטו את הכל, ובכן, כך זה יתרחש.
לגבי התנ"ך, אמנם אין לי אישית ספק שכל מה שכתוב שם נכון וכי מי שכתב את הדברים היתה לו התגלות ישירה מהסוג שאני כאן מתאר. אין לי גם ספק, שלגבי כל מאמין, גם בעבר וגם בעתיד, אם ההתגלות שקיבל סותרת את ההתגלות שקיבלו כותבי התנ"ך (כלומר את הכתוב בתנ"ך) אזי מקור ההתגלות שלו אינו אלוהים. אולם אל מסקנה זו כל מאמין בעידן החדש צריך להגיע בעצמו ולא לקבל אותה משום שאני או מישהו אחר אומר.
3. אם אמונה באלוהים תצטרך להיות מותנעת על ידי התגלות מלמעלה, ואם לצורך קבלת התגלות מלמעלה צריך אמונה, האם אין פה מעגל סגור?
אמונה באלוהים אכן לא יכולה להיות המקור לאמונה באלוהים. המקור לאמונה גם בעבר וגם בעתיד הוא אלוהים עצמו – הוא זה שמתחיל, יוזם ומעניק לאדם אמונה ראשונית ואם הוא נענה לה הוא יכול לקבל התגלות נוספת שגם תתחזק את האמונה שקיבל קודם. תחזוקת האמונה נעשית שוב על ידי אלוהים, אך אלוהים יעשה זאת כאשר יראה שיש נכונות לשיתוף פעולה ורצון ליישום. הרעיון האלוהי הוא שאדם, בכל פעם שהוא מקבל ממנו משהו, יעבד את שקיבל ויחליט, בכל פעם מחדש, האם הוא מעוניין בדבר, באמת שהתגלתה לו, בהנחיה, בהוראה, בפתח לקשר עם השמים, ברמז כזה או אחר? או לא. אם הוא מעוניין, השאלה היא האם הוא מוכן גם ליישם, להקריב מעצמו במידה וידרש?
בעבר, שליחים בשר ודם מטעם אלוהים לקחו על עצמם חלק גדול מהאחריות לבחירות אלה מול אלוהים, הם עמדו מולו ישירות והיו צריכים להקשיב ולהשיב לו ישירות: האם הם נענים לקריאותיו ובוחרים בדרכו? אותם שליחים עשו זאת לא רק למען עצמם וכדי לבנות את אמונתם שלהם אלא גם למען הציבור שנקראו לשרת.
משה רבינו למשל, לאורך כל הדרך, תיווך באופן הזה בין אלוהים והעם. כמובן שהעם היה צריך לשמוע בקול משה ולעשות את מה שאמר בשם אלוהים ואולם כאן בדיוק ההבדל – העם עשה את מה שמשה אמר וכך בעקיפין את מה שאלוהים אמר, כיום כל מאמין צריך לדבר עם אלוהים בעצמו, כי התכלית האמיתית של כל המצוות ההנחיות ודברי המוסר היא ליצור מערכת יחסים קרובה ואינטימית עם אלוהים במסגרתה המאמין תלוי ונשען על אלוהים ולא על כל דבר אחר. מבחינת אלוהים, אדם שמקיים את כל המצוות אך הכל נעשה בתוך מערכת אנושית ולא בתוך מערכת יחסים אתו, עדיין לא ממלא את הייעוד שהועד לו ואין בו תועלת במלכות אלוהים.
יש לציין שמראש אלוהים רצה והציע את מערכת היחסים הזו לכל העם ולא רק למשה ואולם העם פחד מאלוהים וביקש שרק משה ייפגש אתו ויתווך. אלוהים הסכים אז באופן זמני אך בעידן הפוסט מודרני הוא לא מסכים לכך יותר. המצב כיום שעדיין מתקיים, בו מאמינים חושבים שאם הם מוצאים קהילה, רב, מורה, מנהיג, חברים או אחים לאמונה, הם יכולים לקבל דרכם את תכני האמונה, לא יתכן עוד, כי אלוהים לא נמצא שם באופן הזה יותר, זה לא תואם את מטרותיו.
בעבר, המחויבות של העם, הקשר, התקשורת, היחסים היו עם משה (או מנהיגים אחרים) אך המנהיגים מהסוג הזה לא יקומו עוד מטעם אלוהים ומי שלא יבין שעליו לבקש את הקשר הישיר בכל מחיר, להיות מוכן להקריב בשבילו כל דבר, מי שלא יבין כי רק קשר כזה רלוונטי כיום, ישאר בחושך. גם בעבר, לאחר מות משה ויהושוע בן נון, וכאשר לא היה מנהיג ראוי אחריהם, העם איבד את הדרך וסטה ממנה מהר. זה מה שקורה לרבים מהמאמינים גם כיום, כי הם לא מבינים שהעידן ההוא תם ואלוהים לא יספק להם יותר קביים לאמונה בדמות מנהיג מטעמו שייקח על עצמו במקומם לעמוד מול אלוהים ולהשיב לו באופן יומיומי את התשובות שהוא רוצה לשמוע. יש לזכור שגם אצל המאמין החדש וגם אצל הוותיק האמונה מותקפת יומיום במחשבות ברגשות וברצונות שלו ולכן זהו מסעו הפרטי ההכרחי של כל מאמין להשיב לאלוהים נכון כדי להדוף את ההתקפות.
בעבר אם כן, המאמין הממוצע היה מקבל את החומרים לאמונתו, את ההשראה, את ההנחיות וכולי ממנהיגים בני אדם ומנהיגים אלה צוידו מראש ביכולת לשכנע, בכריזמה, בכוח רוחני וסמכות, ביכולת לעשות מעשים על טבעיים וכולי. בעזרת אלה יכלו לשכנע את המאמינים מקרב העם ללכת בדרך האמונה שהטיפו.
לגבי מאמינים חדשים, כיום, מאחר ועידן האדם הסתיים, מי שחפץ למצוא את האמת, לבדוק את דרכי האמונה, לבדוק האם יש אלוהים? מיהו? מה הוא אומר? וכולי – ומאחר ואין לו אפשרות להישען על אדם כלשהו או מוסד כלשהו שילמדו אותו את אלה באמת – יכול לנסות את שני הדברים שמובאים להן על מנת לבנות אמונה. מה שמוצע פה הם שני תהליכים פנימיים שכל אדם כיום יכול לבצע (ולדעתי מחוייב לבצע, גם אם הוא מאמין וותיק) אם ברצונו למצוא את אלוהים ולהביא לכך שהוא ודברו יהיו נוכחים בחייו.
4. תהליך פנימי ראשון שבעזרתו ניתן לבסס אמונה.
בתהליך זה האדם מניח, כהיפותזה, שיש בורא לעולם והבורא מסוגל ומעוניין ליצור מערכת יחסים אישית עם ברואיו, שהוא מנהל את העולם וכולי. לאחר שמניחים את ההנחה הזו ומציבים אותה בתור בלון ניסוי, בוחנים לאורך תקופת זמן מסוימת האם וכיצד אותו אלוהים היפותטי עונה לי על שאלותיי ובקשותיי. לצורך ביצוע הניסוי יש לזכור שאלוהים לא חייב לענות לאף אחד בצורה באופן ועם התכנים שהוא מצפה לשמוע ולקבל. על פי הניסיון, אלוהים לא עונה בהתאם לצפיות אלא כפי שהוא רוצה לענות. מי שלא באמת רוצה את אלוהים (מעדיף להישאר בחושך) ישתמש בעובדה שהוא לא קיבל תשובה בהתאם לציפיותיו כהצדקה לחוסר אמונתו. ואולם מי שבאופן בסיסי מעדיף אור על פני חושך, יהיה מוכן להתגמש, לוותר על דעותיו הקדומות, ולקבל תגובה שונה ממה שציפה. היא תהיה לרוב שונה מהמצופה גם בתוכן וגם בצורה שבה היא מוצגת.
בנוסף, במהלך התרחשות תהליך פנימי ראשון זה מוצבת עוד אבן בוחן שכדאי לקחת בחשבון. שים לב שבני אדם נוטים לדמיין תכנים ותשובות בהתאם למה שהיו רוצים לשמוע. מאוד נפוץ למשל, שאלוהים – פעמים רבות מתוך רחמים לאדם מסוים ורצון נואש לעזור לו – מעביר לו מסר ואז אותו אדם מפרש את המסר לא נכון, מוסיף דברים שאלוהים לא אמר, מחסיר מרכיבים שכן נמסרו, מפרש לא נכון את ההקשר לדברים ואת ההדגשים שניתנו, סותר את המסר על ידי מסרים אחרים שרווחים בטעות בחברה שבה הוא חי, וכך כל העניין מתעוות לו. מי שנופל בפח זה של דמיונות פחדים ופרשנות סובייקטיבית(Wishful thinking) לא ימצא את אלוהים אלא רק את הנפש המתפתלת של עצמו.
דבר שלישי שכדאי להימנע ממנו זה לקבל תשובות שאינן באות מאלוהים שברא את השמים והארץ אלא משדים שיציגו תורה הפוכה מתורת אלוהים. הדרך היחידה להימנע מהפח הזה ששוב, יגרום לכך שלא נפגוש את אלוהים, היא להתעקש לקבל ולשמוע רק את האמת (לשדים כוח אטרקטיבי גדול ולכן רק מי שמתעקש על אמת ורק אמת, יכול להתגבר על הכוח ההיפנוטי שלהם). צריך להיות מסוגל להתעקש לבחון ולבדוק בהגיון כל דבר, שתי וערב. ההגיון עובד בעזרת השוואה, הצלבה של נתונים, אימות או שלילה של מה שתואם או סותר ובעזרת בחינה של הפרי (התוצאה) שכל דבר מניב. כך לאט לאט אפשר לגבש הבנה והבחנה שתבדיל מניין מגיעים דברי האמת ומניין השקרים שהם תערובת דברים שבבחינה אובייקטיבית סותרים את עצמם וסותרים את המציאות, וכך, על פי כל אלה להחליט.
נטל ההוכחה אם כן, למאמין העתידי שרוצה לכרות ברית אמת עם אלוהים הוא כבד, מורכב ורב סכנות. יחד עם זאת מי שמבקש בכנות את התשובות הנכונות (אוהב רק אמת ושונא שקר) יקבל מלמעלה סיוע מאסיבי. אני מכיר באופן אישי את הסיוע המאוד מאסיבי הזה ויכול להעיד שהוא מתקיים. אם כי שוב, הוא בדרך כלל מתקיים לא בהתאם לציפיות – זאת משום שאנחנו, בני האדם תמיד מצפים לסיוע חומרי ואף מה שאנחנו קוראים לו 'רוחני' הוא ברוב המקרים, בסופו של דבר, חומרי או ארצי. כלומר הציפיה שלנו היא שגם הדבר הרוחני יוביל מיד לאיזה פרי חומרי ארצי או נפשי שבו אנחנו חושקים. ואולם אלוהים, בעידן הפוסט מודרני, מתמקד בדרך כלל בסיוע רוחני נטו – רוח למען רוח ולא למען ארץ – ואת זה אנחנו לא יודעים להעריך, יש לנו נטיה מושרשת לבטל את זה כלא חשוב, לא מעניין, לא אטרקטיבי וכולי. ואולם למען המאמין הכנה אלוהים יאריך את רוחו גם כעת, יסביר שוב ושוב ושוב בסבלנות אין קץ. מבחינתנו, למעשה, כל מה שצריך זו כנות.
לגבי תהליך הבחינה והבדיקה בהגיון של מסרים (האם הם באים מנפשי, מהסביבה, מהחינוך, האם משדים, או מאלוהים?), אנחנו חיים בעידן של מחשבה מדעית, אך המחשבה המדעית איננה נוגדת את האמונה כפי שחושבים לפעמים אלא תומכת בה. אלוהים עצמו הוא שהביא את העידן המדעי לעולם כדי להביא את עידן האמונה החדש לעולם. הדוקטרינה המדעית מבוססת על מחשבה פתוחה, נטולת דעות קדומות, על סקרנות ותשוקה לדעת את האמת, תהיה אשר תהיה. היא מבוססת על בחינה הגיונית של נתונים, הצלבת נתונים ממקורות שונים, עריכת ניסויים בתנאים מבוקרים וביטול או תיקון התאוריה אם מתגלות סתירות פנימיות. כאשר מוצגת למדען השערה הוא לא דוחה אותה על הסף לפני שהוא בודק אותה בצורה הכי אובייקטיבית ומעמיקה שהוא יכול ללא פחדים, דעות קדומות, בלי להפעיל את האינטרס האישי שלו בעניין, בלי לשגות בדמיונות או להגיע למסקנות שאליהן רצה להגיע מראש. לגבי האמונה בקיומו של אלוהים יש לעשות את אותו דבר. המסורות שעוברות מאב לבן במשך דורות ומקורן במישהו שקיבל התגלות ישירה לפני אלפי שנים אינן עוד הדרך לאמת בעידן המדעי, רציונלי, טכנולוגי שאלוהים הביא לעולם המודרני.
יחד עם המתואר כאן, כל אדם יבצע את הניסוי הזה אחרת! אני לא מתיימר לתת פה נוסחה לביצוע. הניסוי או הבדיקה שלעיל היא עניין אישי בין האדם הפרטי לבין אלוהים והעניין האישי הזה יהיה הבסיס לאמונה שלו מעתה ולנצח, שום דבר אחר לא יכול לשמש בסיס אמיתי ונצחי לאמונה.
הניסוי שכאן ואופן ביצועו נוגעים בעניין המהותי של המניע לאמונה באלוהים. בעבר, כל עניין המניע הוצג אחרת, זאת משום שלמאמין הממוצע לא היתה מערכת יחסים אישית עם אלוהים ולכן הקשר שלו לעולם הרוח היה דרך הפרי החומרי או המעשי של הדברים. כל דבר בעידנים ההם, כולל הרוחני ביותר, היה נבחן לפי עד כמה נתן לאדם תועלת חומרית ואף נביאי התנ"ך הציגו זאת כך לקהל המאמינים. גם בתורת משה, הברכה והקללה שמתוארת בספר דברים, ברובה נוגעת בתוצאות של דברים נפשיים וחומריים. ואולם כיום הקשר בין ההליכה בדרכי אלוהים לפרי נפשי או חומרי מטושטש ומעורפל הרבה יותר. לעומת זאת הקשר בין ההליכה בדרכי אלוהים לפרי רוחני לא מעורפל בכלל ולכן מי שיבצע את הניסוי שכאן בכנות יוכל להבחין מיד בפרי רוחני חד משמעי שהוא מקבל. ואולם אם דברים רוחניים לא מעניינים אותו יהיה נדמה לו שלא קיבל דבר ויגיע למסקנה שאין אלוהים או שיש אלוהים שלא עונה.
זה קורה כך כי בעידן החדש אלוהים לא רוצה עוד שבני אדם יאמינו וילכו בדרכו בגלל פחד מאסון ארצי או תשוקה לפרי ארצי, אלא שהמניע יהיה אהבת אלוהים ותהיה מכוונת לפרי הרוחני שנרכש נטו למען הרוח ולא למען החומר. הפרי האמיתי (הרוחני נטו) מבחינת אלוהים הוא להיות בחברתו, לשמוע את דברו ולהיות שותף אתו מתוך ציות ואהבה. האסון האמיתי הוא להיות מורחק ממנו באופן סופי ונצחי, אך את הדברים הללו נביאים ומנהיגים אנושיים לא יכולים להמחיש לקהל המאמינים, הם יכולים רק להביא הוכחות לברכה או קללה ארציים (כמו שמשה עשה בספר דברים), כי הקשר החי והמחייה עם אלוהים הוא מקום עמוק רחב וגבוה מכל מה שניתן לתאר במילים ובאמצעים ארציים. נביאי האמת חווים קשר זה בעצמם אך לא יכולים להעבירו לאדם אחר. רק אלוהים יכול להעביר זאת לאדם שבוחר בנוכחותו ורק באמצעות הנוכחות הזו מומחשת חווית הברכה האולטימטיבית שבנוכחותו ותובנה אמיתית שמעבר למילים שבכוחה להבהיר מהו האסון האולטימטיבי שבהעדרו. חוויות אלה הם המניע הנכון והיסוד הנכון לאמונה ולא תובנות כלשהן שבני אדם יעבירו, ויהיו אלה בני האדם הרוחניים ביותר.
יש לציין כי בביצוע הניסוי\התהליך הפנימי הבסיסי הזה, נכשלים לא רק לא-מאמינים אלא גם 'מאמינים' רבים ברחבי העולם. יש אף להודות כי רוב ה'מאמינים' שאני מכיר לא ביצעו מעולם את הניסוי או ביצעו אותו לא נכון (הם הקשיבו לבני אדם או הקשיבו לדמיונותיהם, למה שהיו רוצים לשמוע, לשדים, לפחדים, לא בדקו לעומק האם הנתונים שבידיהם מסכימים ביניהם או סותרים). בני אדם, גם כיום, וגם מי שקוראים לעצמם מאמינים, מנסים ללכת אחרי מנהיגים או מסורות או מוסדות אנושיים בלי להבין שהעידן הזה הסתיים ורוחניות אין שם יותר.
ואולם יום יבוא ואלוהים ישפוך את רוחו על בני אדם רבים והם יתעוררו כמו בתחיית המתים (חזון העצמות היבשות) להתחיל להקשיב לרוח אלוהים ולבקש את נוכחותו באמת, למענם אני מפרסם את הדברים האלה, אולי מישהו מהם ימצא חיזוק ועידוד לדרכו במילים שפה.
5. תהליך פנימי שני שבעזרתו ניתן לבסס אמונה.
דרך הפעולה השני שכדאי לנקוט על מנת לקבל התגלות מאלוהים שבכוחה לבנות אמונה אמיתית היא להבין ולהפנים שאין כזה דבר חוסר אמונה, כל אחד מאמין במשהו וכל השאלה היא במה הוא בוחר להאמין. המילה אפיקורס מקורה בטעות. אין בעולם גם אפיקורס אחד, כולם מאמינים, כולם מחוברים לעולם רוחני כלשהו ואולם יש אמונות רבות ועולמות רוחניים שונים ולבני האדם ניתן לבחור.
הבסיס לאמונה באלוהי ישראל (עוד לפני שמכירים אותו ומבססים מערכת יחסים אישית) הוא האמונה בטוב. אם יש לאדם מסוים אמונה בסיסית שהטוב הצודק המואר האוהב, קיים, וכי הטוב הזה קיים גם כאשר הוא מוקף ברע, וכי למרות שהוא מוקף ברע הוא גם הריבון, על הטוב וגם על הרע כאחד, אזי יש לו בסיס מצויין לאמונה באלוהי ישראל (שים לב שהטוב הרוחני המדובר לא מעורבב עם הרע אלא, בעולם הזה, הוא מוקף ברע).
בנוסף, אם טוב זה קיים בעולם, ואם הוא זה שברא ומנהל את הכל, ואם בהגדרה, 'טוב' לא יכול להיות אקראי, חסר מודעות, כאוטי, עיוור, כי אם הוא עיוור אז הוא לא 'טוב' אלא סתם מקרה או מזל, אזי בעל אמונה כנה זו ב'טוב' עשוי להחליט החלטה נחושה ואמיצה ששום כוח בעולם לא יכול לבטל, למצוא את ה'טוב' הזה, להתחבר אליו ויהי מה. הוא יחליט למצוא אותו גם אם זה הדבר האחרון שיעשה בעולם, כי הוא מבין בהגיון פשוט שהדבר הזה בנפשו הוא וכי כל דרכי העולם האחרות לא מובילות לשם.
אלוהים משוטט בארץ ומחפש את האנשים שיחליטו החלטה כזו ואותם הוא מאמץ לתלמידיו ובעלי בריתו. ואולם אם אלוהים יגלה שה'טוב' שאותו אדם מחפש הוא רק עוד טוב ארצי, יחסי, שמציע עוד ממסד או מנגנון דתי, 'רוחני', 'מסורתי', הוא ילך משם מאוכזב.
המאמין העתידי חייב אם כן להבין בכוחות עצמו, כחלק מההליך הפנימי השני שעשוי להוביל לאמונה באלוהים, ש'טוב' חייב להיות מכוון, בעל כוונה, ואם הוא בעל כוונה ובעל מודעות אזי 'טוב' הוא לא רק מושג אלא מחובר לישות, לתודעה בעלת כוונה. גם לא יכול להיות שמקור ה'טוב' הוא בבני אדם כי אז ה'טוב' הזה מוגבל, והוא יחסי, שכן באדם יש טוב ורע בערבוביה, והערבוב של טוב ורע הוא לא טוב. האמונה ב'טוב' היא האמונה בטוב לא מעורבב, טוב שאיננו יחסי, שאיננו תלוי ב… שאיננו עד גבול מסוים, לכן 'טוב' זה שהוא ישות לא יכול להיות בן אדם או להיות תלוי בבני אדם.
(הגרש ששמתי סביב המילה 'טוב' היא כדי לציין שלא מדובר במושג הרגיל: טוב, שמבטא תכונה או ערך, אלא שמדובר בישות שמכילה בתוכה את המושג טוב והיא המקור שלו. במקרים אחרים הגרש עשוי לסמן שמשהו לא אמיתי, שהוא ב'כאילו', או שמדובר במילת סלאנג, או שזהו ציטוט שמישהו אמר למישהו. הגרשיים הכפולים בניגוד לגרש הבודד, תמיד מציינים ציטוט מהכתובים).
כאשר אדם מאמין ברעיון כזה של 'טוב' שאינו תלוי בדבר, לא תלוי באינטרס, בנסיבות, לא מוגבל ביכולתו לאהוב, שהוא טוב ללא גבולות, לא תחום בבורות, באנוכיות, במחסור באמצעים, במחסור בחכמה או ביכולת. כאשר אדם כמהַ ל'טוב' המוחלט הזה ומקווה לו, אזי הוא 'יצר' את אלוהים בקרבו (ובמילים אחרות, הזמין אותו לליבו). האלוהים האישי הזה (ש'יצרתי' בתוכי) הוא אמתי. הוא לא עוד מבוסס על דת, דעות ומסורות, דברי בני אדם והאינטרסים הצרים והבלתי נמנעים שלהם. בלתי נמנעים כי אף אדם לא יכול להשתחרר מצרות התפישה ומאינטרסים כי בהגדרה הוא לא אלוהים, לכן שום מוסד או מנגנון של בני אדם לא יכול לשקף את הטוב המוחלט הזה. הטוב המוחלט יכול להיווצר במחשבה, באידאה, בחזון הפרטי, וזאת ביוזמה של ובהשראת רוח אלוהים. כל אדם בכל מקום יכול להיענות ליוזמה הזו (אלוהים תמיד מעוניין ליזום את זה) וההיענות מתבטאת בכך שהוא מוכן לבחון, לבדוק, לעבד את הדברים בנפשו, לנסח אותם, ואז לאשרר אותם ולדבוק בהם ולאחוז בדבר. ברגע שהדבר הזה נוצר בהכרה הפרטית והתקבלה החלטה לדבוק בזה בכל מחיר, אמונת אותו אדם לא תוכל להישען עוד על מישהו אחר שהוא כביכול יותר רוחני או יותר חכם או קיבל התגלות יותר גדולה, כי הישענות כזו בהכרח תגביל ותצמצם את האידאה שנולדה בו.
אמונה פנימית זו בטוב שגם חייב להיות ישות, היא האמונה הפנימית התמימה האמיתית והיא יוצרת מציאות! כמובן שהאלוהים הוא אובייקטיבי וקיומו אינו תלוי בשום אדם מאמין שיוצר מציאות בתוכו, יחד עם זאת האלוהים הזה נתן לאדם אפשרות (בחירה) ליצור את מציאות חייו בעצמו. המפגש בין המציאות הסובייקטיבית שהאדם עשוי לבחור לעצמו לבין המציאות האובייקטיבית היא מרתקת ופלאית, היא על טבעית והיא תכלית הבריאה. מי שיבצע את הניסוי הזה ויעקוב אחר התהליך הפנימי השני שתואר יראה תוצאות מופלאות ומפתיעות.
לעומת זאת יש אנשים שבאופן בסיסי אוהבים את החושך יותר מאשר את האור. זוהי בחירה! על כל אדם לעמוד במקום הכי פרטי של נפשו ולבחור. על כל אדם להבין שערבוב של אור וחושך איננו אור. כשהאור דולק אין חושך. מי שבוחר בחושך בדרך כלל לא יודע שהוא בוחר בחושך, הוא בדרך כלל משקר לעולם ולעצמו כי החושך טבעו להסתיר. אנשים כאלה לא יבינו מה אני פה אומר, לעולם לא יבצעו את הבדיקות המתוארות ואם ינסו, לא יבחינו בשום דבר שונה מהרגיל ויצאו 'מאוכזבים'. מצד שני מי שבוחר באור (בחירה אמיתית, לא כמס שפתיים) לא זקוק למה שכתבתי פה, אלוהים ינחה אותו על דרך האור והוא יכול למחוק או להתעלם מהכתוב, זה לא עקרוני בשבילו.
יחד עם זאת, גם בעידן האמונה החדש יש צורך בנביאים מורים ומנהיגים, אך תפקידם לנהל ולתזמר את הפעילות המשותפת של המאמינים לא את הפרטית. המאמר הזה עוסק בבסיס לאמונה האישית של אדם ואולם יש רובד נוסף והוא יישום האמונה בקבוצת מאמינים שאמורה לעבוד כגוף אחד עם אלוהים. בתוך הקבוצה יש תפקידים שונים, חלקם נביאים, חלקם מנהיגים וכולי.
אפשר להבין את תפקיד הנביאים והמנהיגים כשמשווים את גוף המאמינים לתזמורת. בתזמורת תפקידים שונים ואחד מבעלי התפקידים הוא המנצח. תפקיד המנצח הוא לדאוג לסנכרון ולהרמוניה של המנגנים השונים ולא ללמד אותם לנגן. מי שלא יודע לנגן היה צריך להיות מסונן מראש ולא ל'נגן' בקונצרט. גם בקהילת המאמינים צריך מראש להפריד בין מי שאוהב את האור לבין מי שרק טוען שהוא אוהב את האור ולמעשה אוהב את החושך, מי שאוהב את האור אבל עוד לא למד לנגן יש להפנות אותו לרוח אלוהים שתלמד אותו, רק שם הוא ילמד 'לנגן'. לאחר מכן, תפקיד המנהיג לסנכרן ולפקח על החיבור ועל ההרמוניה שאמורה להיות בין חברי הקבוצה במשימות שהיא עושה בשם ולמען אלוהים.
תפקיד הנביא בקבוצה ליצור את ערוץ התקשורת הקבוצתי עם אלוהים שישרת את העבודה המשותפת. תפקידו לא ליצור את ערוץ התקשורת הפרטי שכל מאמין אמיתי אמור לפתוח בעצמו עם אלוהים.
תפקיד המורים בקבוצה להסביר את הדברים האלה ולשלוח את המאמין החדש ללמוד 'לנגן' אצל אלוהים, אז להבהיר מהם הסטנדרטים הנכונים לעבודה משותפת. כמורים בתזמורת, תפקידם לעסוק בשאלה כיצד מתזמרים נכון את הכלים, למען זה הוקמה הקבוצה\תזמורת.
הנסיון שלעולם לא מצליח, להפוך אנשים אחרים למאמינים, או להפוך מאמינים לטובים יותר גורם נזק לאותם אנשים ולתוכניתו של אלוהים, שכן אם מאפשרים לאנשים להצטרף לקבוצת מאמינים על מנת שיוכלו להישען, בעבודה הרוחנית שלהם, על המנהיגים או על חברי קבוצה אחרים, הם משעבדים אותם למערכת אנושית שלא תועיל להם. ההישענות של חברי הקבוצה זה על זה במה שאמור להיות עבודה אישית מול אלוהים מזיקה ואולם בעבודה הרוחנית הקבוצתית הישענות המאמינים זה על זה הכרחית. גם הישענות של חברי הקבוצה האחד על השני באופן נפשי וחומרי, רצוי לדעתי ואף הכרחי. זאת בתנאי שההישענות היא הדדית, כלומר, לא מצב שמישהו רק לוקח ומישהו אחר רק נותן.
מתוך התבוננות בקהילות מאמינים, המורים שם בדרך כלל מבזבזים את זמנם וכוחם בהוראת אנשים פאסיביים שיושבים מולם וסופגים 'חומרי לימוד', פסוקים, תילי תילים של מילים שאין בכוחם להביא אף אחד, מבחינת חיי האמונה האישיים שלו, אל נוכחות אלוהים. נושא תפקוד המאמינים כקבוצה הוא נושא רחב שדורש דיון נפרד ואולם נחזור לנושא המאמר והוא הבסיס לאמונה הפרטית.
6. כאשר אלוהים מוצא מישהו שמאמין בכנות ב'טוב' שדובר עליו ושמחליט מצידו למצוא את ה'טוב' הזה בכל מחיר, כיצד והיכן אלוהים יפגוש את אותו אדם? כיצד תתנהל התקשורת?
אמונת האדם באלוהים (שהוא הטוב ואין אחר) היא פרויקט משותף של אלוהים ושל האדם. כמובן שאלוהים יכול לגלות את עצמו לכל אדם בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים ולְיָתֶר את הצורך באמונה ובתהליכים פנימיים ואולם אלוהים עושה את חצי הדרך להתגלות של עצמו והאדם צריך לעשות את החצי השני. האדם עושה את החלק שלו כאשר הוא בוחר באופן עקרוני להאמין ב'טוב', לקוות ל'טוב', לאהוב את ה'טוב' ולהיות נאמן לו. באופן הזה האדם הפרטי יוצר את אלוהים בתוכו. אז, אלוהים האובייקטיבי, שאינו תלוי באדם, זה שברא את כל העולם כולל את האדם, עושה את החצי 'שלו' של הדרך ופוגש שם את האדם. הוא פוגש אותו בתוך הכרתו, בתוך מחשבותיו, בתוך אמונותיו, תקוותיו אהבותיו והחלטותיו הנחושות של אותו אדם (אלוהים לא יבזבז את זמנו על אדם שיום אחד מחליט לדבוק באותו רעיון של 'טוב' מוחלט וביום אחר מחליט לזנוח או לבגוד בו). אם אותו אדם אכן יצר בתוכו מקום יציב ובטוח לאלוהים לשכון, אזי הוא יבחין שבנוסף לאמונתו הבסיסית ב'טוב', מצטרפת לשם ישות אובייקטיבית (כבר לא רק האידאה הסובייקטיבית שיצר לעצמו) שמתחילה לעשות בו דברים מופלאים, דברים שאין שום אפשרות שנוצרו באופן מקרי.
בעידן הפוסט מודרני אם כן, יש לעבוד את האלוהים האובייקטיבי שפוגש את האלוהים הסובייקטיבי שיצרתי בתוכי מתוך בחירותי. בעידן הפוסט מודרני אי אפשר לעבוד את האלוהים האובייקטיבי שפגש את האלוהים הסובייקטיבי שמשה יצר מתוך בחירותיו (או מנהיג אנושי אחר), כי האלוהים האובייקטיבי לא יגבה עבודה כזו יותר.
בתנ"ך נכתב שאלוהים שוכן בליבו של האדם שכן בתקופה הקדומה לא התייחסו אל הראש או אל המוח כמרכז המחשבות, התודעה וההכרה, אלא התייחסו ללב ככזה. למשל על פי הפסוק "יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ: יְהוָה צוּרִי וְגוֹאֲלִי" (תהילים י"ט 15), ההגיון נמצא בלב, ואולם כיום אנחנו מתייחסים לראש כמרכז ההיגיון, מרכז המחשבה, התודעה, ההכרה. זה לא משנה, כך או כך אלוהים אמור לשכון באדם. הוא לא שוכן רק באדם, אבל על מנת שהאדם יכיר אותו עליו לפגוש אותו בתוכו, בהכרתו, במחשבותיו הפרטיות. כאשר אני חושב שאלוהים קיים כי אני מאמין שהטוב האובייקטיבי, המטוהר והמוחלט קיים, ואני מבין שטוב זה חייב להיות ישות, אני עושה לאלוהים מקום בתוכי, אז הוא בא לשם, מגלה את עצמו, מוציא אותי בהדרגה מתוך חיי הביבים שיש לי בעולם המוגבל והמוכה הזה ועושה אותי שותף לחיי הנצחון והתהילה של מלכותו השמיימית.
7. שתי שאלות נוספות לבחינה.
1) במאמר זה הצגתי את האמונה הבסיסית ב'טוב' (שמתי את זה בגרשיים כי ה'טוב' הזה איננו מושג סובייקטיבי אלה מציאות היולית רוחנית והוא ישות בעלת תודעה שנקראת בין השאר: אלוהים, יהוה, אל שדי וכולי) עוד ציינתי שאלוהי השמים והארץ שברא את הכל הוא אלוהי ישראל. השאלה היא, כיצד מתבצע המעבר בין אמונה ב'טוב' לאמונה באלוהי ישראל כפי שהוא מוצג בתנ"ך? ומדוע בכלל יש צורך במעבר הזה?
2) אם וכאשר מצאתי בתוכי את התשובות לשאלותי, על אמונה, על זהותו של אלוהים וכולי, ואם מדובר על ברית שותפות (כמו ברית נישואים) בין אלוהים למאמין, כיצד בפועל כורתים את הברית הזו ומהם התנאים לכך? האם מדובר באיזה טקס, באילו מצוות פולחניות?
ובכן לגבי השאלה הראשונה, אלוהים הוא זה שיגלה למאמין הכנה מיהו באמת וידריך אותו בהבנה של דברים שהוא אפילו לא משער (ככה זה היה אצלי), החיבור עם התנ"ך יבוא באופן טבעי כי האנשים שכתבו את התנ"ך וגיבורי התנ"ך הם בפשטות אנשים שעברו את אותו תהליך.
לגבי השאלה השניה שהיא בחלקה שאלה מעשית טכנית, כתבתי מאמר נוסף שמפרט את העניינים הטכניים האלה ואפרסם אותו לאחר פרסום המאמר הזה. (פורסם. כאן.)