(309 מילים)
נעים לשמוע את רוח אלוהים. זה נותן למאמין תחושה של שייכות, שיש לו אבא בשמים, שהוא לא לבד, שיש משמעות מופלאה, סיבה ועומק לחיים. אם כי, כמעט תמיד, אני לא שומע את מה שהייתי רוצה לשמוע וזה מאתגר. היום דיברה אתי הרוח על גאווה וצניעות.
הגאווה – נאמר – היא שורש כל רע, ואדם שבאמת אינו מתגאה הוא אדם שלא חוטא, הוא אדם שמסוגל לאהוב, ועל כל פשעים תכסה אהבה. כמובן שצריך גם לדעת את יהוה אלוהים. ענווה סתם מלווה בבורות לא נותנת דבר. אך גם אם אדם מסוים כבר גילה את נתיבי הרוח, הגאווה תעמוד בינו לבין אלוהיו ותסתיר לו אותו. גאווה היא אנוכיות, שני המונחים מצביעים על אותו דבר.
אך מה מקור הגאווה? ומהו השקר הגורם לכולנו להתגאות לשוא? ובכן מסתבר שאני למשל, מעריך את עצמי יתר על המידה ולעיתים קרובות פחות מהדרוש – גם זו גאווה. יחד עם זאת אני לא מעריך נכון את אדון העולם, את אופיו ואת תפקידו, את מקומו בחיי ומקומו בכלל. השאלה שוב היא איך מתקנים את המעוות? והתשובה היא שהתיקון איננו פשוט. מעבר לסיסמאות וההצהרות הנדושות נדרשת כאן הבנה עמוקה ודקה. זו חכמה שאינה אנושית ובאה הישר מאדון הכל, התנסות עמוקה בטבעו וברחמיו. הבנתי היום שעלי לבקש את חכמתו ורחמיו כדי שאלמד ענווה אמיתית, עלי לחפש את פניו ולבקש זאת כל יום, כל היום, כי אחרת אני תינוק רוחני ששבוי בידי העולם הזה עינוייו וגחמותיו המרושעות.
רק אלוהים עצמו יכול ללמד אותי ענווה אמיתית. אדם רפה שכל למשל, או פרימיטי, או אדם שמאוד סובל – ממחלה למשל – גאוותו תהיה מרוסנת בידי הבורות, חוסר האונים או הסבל שלו. ואולם אלוהים לא מעוניין שילדיו יחיו בחסך בבורות או בסבל, הוא רוצה להעניק לנו את כל אוצרותיו. הוא מתבונן ובוחן: מיהו הגיבור שיוכל לזכות בכל הברכות ועדיין לאפשר לאלוהים בצורה בלתי מתפשרת להנחיל לו ענווה אמיתית? לאפשר לאלוהים להנחיל לך ענווה דרוש אומץ לב רב. זה כמו לאפשר לאדם אחר להוציא לך קוץ מהעין.