(740 מילים)
האמן מחפש התאמה נכונה בין המרכיבים שבידו – את האיזון וההרמוניה ולעיתים דווקא את חוסר האיזון, את המכאיב והצורם, להעמידם מול הנעים וההרמוני כדי לגלות את כל מה שביניהם. האמן מנסה לחוות את העולם על גווניו, באינסופיותו. כל עוד הוא אמן, לא יידע שובע, לא יחדל מלהתפעל ולכמוה (כשהוא מתחיל למחזר את עצמו סימן שפגה תקופת היותו אמן). הוא הצופה, הוא החווה, הוא הדבר והוא מחוץ לדבר. הוא הבורא של עולמו והוא הנברא בידי העולם הזה.
בראשית היתה התודעה, דבר לא היה מלבד תודעה זו וכאוס סביבה. התודעה היא ראשית החלוקה לסובייקט ואובייקט – אז נוצר הצופה והדבר אשר הוא צופה עליו ומפרש אותו. אז נוצרה האומנות והאמן. הרי הצופה לעולם אינו רק צופה – האופן בו הוא צופה, הכלים שאיתם הוא צופה, האופן בו הוא מצייר זאת לעצמו, האופן בו הוא מבין ומפרש את האובייקטים שעליהם הוא צופה, קובעים הכל. לכן הוא לא רק צופה אלא גם בורא. הוא לא רק בורא אלא גם מקיים בריאתו, הוא הקובע לאן היא תלך, מה יהיה, מה היה, מה הווה.
התודעה של אלוהים היא מקור הכל ובלעדיה רק כאוס. התודעה היא האמן הגדול. אולם כל אמן באשר הוא, הוא גם האסון הגדול לעצמו. הוא עסוק בעצמו, בחוויותיו, בתובנותיו בחוקיו – עד שהדבר נמאס לו. האגו הגדול שלו מכלה אותו מבפנים, הכל יישק על פיו, הכל נברא בצלמו. נמאס לו לעמוד מבחוץ ולמשוך בחוטים מגבוה. הוא אבי אבות החטא, האגו, אבי אבות החלוקה, ההפרדה לאובייקט וסובייקט, לטוב ולרע. הוא כלוא בתוך התפישות שלו, לעולם אינו יכול לחוות משהו מחוץ למה שקודח בתוכו. בו, בו, בו. מתי יצא לחופשי מעצמו?
יום אחד התעוררתי, הסתכלתי על עצמי, הסתכלתי למעלה על זה שברא אותי, שוב על עצמי, והבנתי שיש לי תודעה עצמאית. אני יכול למרוד בזה שברא אותי ואני יכול לאהוב אותו ולציית לו. הבורא נתן לי ולשכמותי במתנה תודעה עצמאית, חופשית, שיכולה לבחור. והנה עכשיו לא הכל בעולמו של בורא זה הוא עצמו, עכשיו זה גם אני, ועוד רבים כמוני .
היה זה עוד לפני שנבראנו כולנו ולפני שקיבלנו תודעה עצמאית, לפני היות הזמן ולפני תחילת ההיסטוריה: התודעה הבראשיתית (בורא הכל) 'חיפשה' מישהו מחוץ לעצמה, מישהו בעל תודעה עצמאית וחופש בחירה, על מנת שיחד איתו זה לא יהיה רק היא (התודעה הבראשיתית) אלא גם הוא. היא חיפשה מישהו שייבחר להיות איתה לעדי עד ולעולמי עולמים, שיבחר לאהוב אותה אהבה טוטלית, לתת את כולו כדי לקבל בחזרה את הכל, לקבל את הכל כדי שוב לתת את הכל.
משום שלתודעה הבראשיתית לא היו שום מגבלות היא מיד מצאה\יצרה את האחד הזה (קוראים לו: האור) וכך נוצרה האהבה הראשונה והזוגיות הראשונה.
אהבה היא הרעיון הגאוני שהתודעה הבראשיתית הגתה מבראשית ואשר פותרת את המלכודת אשר לאמן הבורא היוצר כל מתוך עצמו. כדי לממש את הפתרון, הבורא סיכן את עצמו ויצר נברא שיש לו תודעה עצמאית והוא יכול לבחור לקום על יוצרו. יחד עם הסיכון נוצר גם הסיכוי להרמוניה ואחדות עם מישהו מ'בחוץ', בעל תודעה עצמאית ויכולת בחירה שאפשר יהיה לחלק איתו את הקיום. האהבה הזו (בניגוד לאהבת העצמי) לעולם לא נמאסת, לעולם לא ממצה את עצמה אלא היא מתרחבת ומתחדשת כל הזמן, יוצרת עוד ועוד חדשים לבקרים. האהבה היא אומנות העל, הרבה, מעל ומעבר לסתם אומנות ומעל לאמן שעסוק רק בעצמו ובאובייקטים שלו. מה שנוצר (נולד) מתוך אהבה הוא קצת משני הצדדים וגם משהו אחר, חדש, שונה. והרי כשמערבבים שני צבעים פעם ועוד פעם, תמיד ייווצר צבע שונה מכל הערבובים הקודמים שכן יחסי הערבוב הם אינסופיים.
הבורא, הצייר, האומן, היוצר הראשון ועיקרון האהבה אחד הם. העיקרון והוגה העיקרון אחד הם. המשקף וזה שמשתקף בו הם אחד אף כי יש שוני ביניהם, כי יש להם תודעה נפרדת ויכולת בחירה. הדבר הראשון שנוצר בידי התודעה הבראשיתית הוא אהבה ואהוב (האור שמו) והיא הפותרת את בעיית הקיום הבסיסית שהיא בעיית התכלית. על פי עיקרון זה כל מפעליו של האמן הראשון אינם למען עצמו אלא למען האחר, אהובו, ומן האהבה הזו עולה וצומח כל העולם, ללא יוצא מן הכלל. כמובן, גם האדם צומח שם, והוא נועד לאותה אהבה.
יום אחד כשהסתכלתי על עצמי והסתכלתי למעלה על זה שברא אותי, הבנתי שיש לי תודעה עצמאית ואני יכול לבחור. ובמה אבחר? הכל לפני. והרי גם אני אמן, גם אני יוצר. אך האם אני גדול מזה שברא אותי ומצא כי עיקרון האהבה הוא העיקרון הראשון במעלה, אומנות העל? האם אני חכם ממנו?
אנא אלוהי תן לי לחיות בכל רגע את האהבה הזו שאין כמוה ואין תכלית אחרת מלבדה. בוודאי לא אמצא אותה בכל מקום ואצל כל נברא אולם לבטח אמצאנה אצל מי שיצר והגה אותה, אצל מי שהוא המקור שלה ומקיים אותה, מי שהביא אותה לידי שלמות, אצל מי שהיא הוא. אני יודע שאמצאנה אצלך.