(400 מילים)
הלחם שמוציאים בעבודה מן האדמה הוא סמל חשוב, הוא סמל מרכזי. הראשון שעמל וטרח במשך שישה ימים היה אלוהים. הוא ברא את השמים והארץ החי והצומח וברא את כל אלה למעשה למען האדם. את האדם הוא לש ויצר ביום השישי, בסוף שבוע העבודה שלו. אם אלוהים הוא החקלאי הראשון, המקורי, הרי העולם והבריאה הם השדה בהם עבד כדי בסופו של דבר לזרוע ולגדל בו את האדם.
אולם מאז היבראו האדם הוא אתגר עצום בשביל אלוהים והוא ממשיך לשקוד ולעמול בו כדי שיביא לו בסופו של דבר את הפרי הרצוי. גם החקלאי – יחד עם אהבתו הגדולה לשדה, לעפר ולצומח שאותם הוא מטפח – בסופו של דבר, הוא מבקש את הפרי, את הלחם שיוציא מן האדמה, רק אז יושלם המעגל והחקלאי יישב בחיק משפחתו, בערבי ימי החול, בשבת או בחג ויתענג על הפירות שצמחו לו, על הלחם והיין, ישמח, יחגוג וישיר.
גם אלוהים יחד עם אהבתו לבריאה, לים, לעצים ולשמיים, עם אהבתו לאדם, מבקש את הפרי, זהו תכלית הדבר, והפרי הוא ליבו של אדם. שום דבר אחר בבריאה זו לא עובר תהליכים נפשיים, פסיכולוגיים, רוחניים כה כבירים כמו האדם. לעיתים אני חש באלוהים השמח וחוגג בביתו, לאחר יום העבודה שלו, בחברת מלאכיו, כאשר הוא מתבונן בי (לא רק בי אבל אצלי קל לי לזהות זאת כי זה קרוב). אני הוא השדה שלו, בי הוא עמל וטרח ימים ולילות, לכוון, לתקן, ללמד, להוכיח. כחקלאי שקדן הוא זרע בי והשקה' ניקש עשבים, התפלל ובכה. המתין והמתין עד שזכה לפרי. גדול? קטן? כזה? אחר? פחות משנה. זה לא הפרי שלי, לא אני הוא החוגג והשמח, זה הפרי שלו, הוא זה שעבד ועכשיו מגיע לו גם להתענג וליהנות.
אני היא אשתו. הבית שלו. אני השדה שלו, החווה שלו, המקום בו השאיפות והמאוויים שלו מתגשמים, קן החלומות שלו. בי הוא מממש את גדולתו, את חכמתו וכוחו, אני העדות, ההוכחה, הפרי, מקור העונג שלו, וכל זה כי אני שלו, אני שייך לו ותכלית קיומי היא לעשות ולהשביע את רצונו.
אדם הראשון הרגיש מעט חסר בסיטואציה הזו (כמוני וכמו כל בני האדם עד היום), הוא גם רצה, כמו אלוהים, לעבוד ולעמול בשדה משלו כדי שיוכל אחר כך לחגוג ולשמוח בפרי שצמח לו. אז אלוהים נתן לו את אשתו וכל מה שאלוהים עושה באדם וכל מה שהאדם עושה באלוהים אמורים האיש ואשתו לעשות זה בזו. כמובן שאז גם האשה צריכה שיהיה לה שדה משלה שתוכל לגדל בו פרי ולשמוח ואלוהים העניק לה את הרחם שלה. האין חכמת אלוהים חובקת כל?