(504 מילים)
צריך להיזהר, שלא אשמור טינה, שלא אהיה מריר, שכאשר העולם משתנה וכאשר אני משתנה (יומיום, הכל משתנה), שלא יהיו בי משקעים. שלא ארצה להוכיח שום דבר מתוך מניע אישי, שלא ארצה להחזיר או לנסות להעניש את מי שעשו עוולות ופשעים. בוא יבוא יום נקם ושילם אך תפקידי אינו לנקום או לשפוט, זה תפקידו של אלוהים.
התפקיד שלי הוא להיות בהריון! תפקיד לא פשוט שאין ממנו הפוגות. והרי גם אשה הרה, לא אמורה להפסיק מלהיות בהריון הזה. אני אם פונדקאית. עלי לגדל עוברים לאנשים שעוברים על דרכי. בעל כורחי פתאום נוצר איזה קשר, הפריה, והנה אלוהים מפקיד עובר בתוכי. אני מזין, מגדל ושומר אותו, הוא הופך חלק ממני.
הריון שכזה אורך בין כמה דקות לכמה שנים, כל פעם אחרת, ובבוא הזמן, אני מוכן להגיש את הרך שנולד לבעליו החוקיים… אלא שלרוב הוא לא רוצה את התינוק שלו. אני מנסה מימין או משמאל, לגשת בעיגול או בזווית, זה לא משנה. יש לי כבר קבוצה גדולה של יתומים סביבי.
קבלתי את התפקיד עוד לפני שנולדתי. במשך שנים ניסיתי לברוח ממנו, כמו יונה הנביא שנשלח להביא את דבר אלוהים לנינוה והעדיף לעלות על אניה שיעדה בכיוון השני. כמו שליח הפיצה – יש לו פיצה למסור, יש לו כתובת, וזה כל מה שיש לו. אך אם מישהו טורק לו את הדלת בפנים הפיצה תישאר בארגז של הקטנוע, תתקרר.
ובאמת, למה לנסות להעביר לאנשים דברים שהם לא רוצים? לעיתים קרובות הם ממש שונאים את זה, ובאופן טבעי הם דוחים לא רק את המשלוח אלא גם את השליח. אולי הייתי רוצה לחיות כשאר האנשים, להסיר מעלי את העול הזה? סתם להנות עם בני אדם ולצחוק, בלי שיהיה אכפת לי מהם. אבל אי אפשר להיות מופרה, בהריון, עם צירים, ולהעמיד פנים שזה לא קורה – בלתי אפשרי.
לעיתים (רחוקות) מישהו מסכים לקבל מידיי את התינוק שלו. הוא קצת רוטן על התינוק הזה, מתנה תנאים, מגביל באם ואולי. (אני משתדל לא להתלונן, כל הריון ולידה- בהגדרה- הם קשים). זה לא עוזר. כי אין כמו לידה מוצלחת או אף מוצלחת למחצה כדי לעורר הריון נוסף באופן מיידי, וזה שקיבל תינוק אחד, את השני כבר לא ירצה.
אולי יבוא יום שבני אדם יהיו כל כך מבוהלים ועם הגב לקיר שבעל כורחם יקבלו את מה שאלוהים רוצה לתת להם? אני לא בטוח שכך יהיה כי נדמה שתם העידן שבו מאכילים אנשים באמצעות מניפולציות או איומים – מי שלא רוצה לאכול? זה בסדר. הוא ימות ברעב בפינתו, בשקט.
בכל זאת יבוא יום ואלוהים יבנה שוב את מקדשו בארץ ישראל. זה יהיה מקדש אחר – בית חולים גדול ליולדות ויולדים ואני אהיה מראשוני המאושפזים. עד אז אני צריך ללמוד לקבל את עצמי בלי להתלונן, להשלים עם תפקידי בלי להתמרד, לחוות את הפשעים, את דחיית התינוקות, מבלי להיות מריר, מבלי לרצות לברוח.
לעיתים עלי להיות חנוט בתוך מעיי הלוויתן ולקבל גם את זה מבלי שיהיה נדמה לי שאני עומד להשתגע. אני שליח הפיצה שצריך לוותר על הטיפ ולעיתים לקבל בעיטה ולהתגלגל דרך כל המדרגות, עם הפיצה, החוצה. אני דג באוקיינוס, והמון הביציות שבי צריכות אחת אחת לצאת. חלקן מופרות חלקן עוד לא. כמו דגי הסלמון הפראיים – כשההריון הגדול יסתיים, אשכב על הצד, במימי הפלג הקטן, הקסום בהרים, בשקט…